יום שישי, 20 בפברואר 2015

ימי פורים ושאול המלך


שמואל מקלל את שאול, האנס הולבין
הפסוק ’זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתך ממצרים וכו‘’ (דברים כה, יז-יט), מתקשר אל ימי הפורים. על המן נאמר מפורשות במגילה שהוא היה בנו של ‘המדתא האגגי‘ (ג, א), ואילו אגג מוכר כמלך עמלק שעמו נלחם ישראל בימי שאול (שמואל-א טו, ט). קריאת פרשת ’זכור‘ בשבת שלפני הפורים באה להזכיר את איבתו של עמלק כלפי עם ישראל, שבאה לידי ביטוי הן בשעת יציאת מצרים, הן בימי שאול והן בימי מרדכי ואסתר בשושן הבירה.

לא ייפלא אפוא שהסיפור על שאול ומלחמתו בעמלק נבחר כהפטרת ’שבת זכור‘. ההפטרה מספרת על חטאו של שאול שאינו ממלא אחר צו ה‘ להחרים ולהשמיד כליל את עמלק ואת כל אשר לו, כעונש על ’אשר עשה עמלק לישראל אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים‘ (פסוק ב), כמסופר בשמות יז, ח-יג. כבר שם מבשר ה‘ את קיצו של עמלק: ’כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים‘ (שם, פסוק יד), ופרשת ’זכור‘ אף מצווה למחות את ’זכר עמלק מתחת השמים‘ (דברים כה, יט). שאול, שנתגלגלה לידו ההזדמנות להגשים את דברי התורה, עובר על מצוות ה‘ ומשלם על חטאו זה מחיר יקר. 
בעיצוב חטאו של שאול נוקט המספר בכמה מילים מנחות - סגולה ספרותית מיוחדת של הסיפור המקראי - המקנות לו לכידות פנימית ומצביעות על הדורש הדגשה. כך, למשל, המילים מן השורש חמ“ל. בצו להכרית את עמלק נאמר לשאול ’ולא תחמול עליו והמתה מאיש עד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור‘ (פסוק ד), אך בהמשך קוראים אנו: ’ויחמול שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן והבקר...‘ (פסוק ט). שאול חס על חיי מלכם של עמלק, ללמדך כי חייו של מלך-עמית חשובים בעיניו יותר מדבר אלוהיו, ואשר לצאן ולבקר גלגל שאול את האחריות לפתחו של העם, באומרו לשמואל: ’אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר למען זבוח לה‘ אלוהיך...‘ (פסוק טו). למען ה‘ עברו על דברו שלו... רבים במיוחד בפרק זה מופעיו של השורש שמ“ע. תחילה נאמר ’וישמע [=ציווה] שאול את העם‘ (פסוק ד), אך ההמשך יעיד כי המצוֶה והמצוּה גם יחד סטו מן הצו. לאחר שמכריז שאול כי הקים את דבר ה‘ שואל אותו שמואל: ’ומה קול הצאן הזה באזני וקול הבקר אשר אנכי שומע‘ (פסוק יד), תגובתו המתחמקת של שאול מעלה עליו את חרון הנביא: ’ולמה לא שמעת בקול ה‘ ותעט אל השלל...‘ (פסוק יט). שאול עודנו מתכחש לחטאו וטוען: ’אשר שמעתי בקול ה‘...‘ (פסוק כ), ואת נוכחות הצאן והבקר הוא מסביר, כאמור, ברצונו של העם לזבוח לה‘ את המשובחים שבקורבנות. על כך ישיב לו שמואל תוך שימוש נוסף בשורש שמ“ע: ’החפץ לה‘ בעולות וזבחים כשמוע בקול ה‘, הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים‘ (פסוק כב). גם לוּ כן היה רצונם של ישראל לזבוח צאן ובקר לה‘, אין בכך כדי להצדיק אי ציות לדבריו, הגורר אחריו את קץ שאול וביתו. 

מתוך: א' שנאן (עורך), י' זקוביץ וד' פרוינד, נהרדעה - דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים, תרומה (תשס"א 2001)

תמונה:  Samuel Cursing Saul, by Hans Holbein the Younger, 1530

תגובה 1:

  1. מעניין מאד. שאול גם נתפס בקלקלתו עת לכאורה הסיר את האובות והידעונים (שמ"א כ"ח, ג) ובכל זאת כשלא ענהו אלוהיו באורים ובחלומות בקש מעבדיו "בַּקְּשׁוּ-לִי אֵשֶׁת בַּעֲלַת-אוֹב, וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ, וְאֶדְרְשָׁה-בָּהּ; וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו, הִנֵּה אֵשֶׁת בַּעֲלַת-אוֹב בְּעֵין דּוֹר." (שמ"א כ"ח, ז). דהיינו ידע שאול שלא מלאו את הצוו המלכותי שלו. כיצד זה קרה? שאול היה מודע לחוסר משילותו לאורך כל תקופת מלוכתו במספר הזדמנויות. ולתוך סיפור תבוסתו של שאול בשל רחמנותו על עמלק הכניס העורך את סיפור האליבי של נצחון דוד על עמלק (שמ"א ל') ללא רחמים ולמי הוא מביא משלל המלחמה: לזקני יהודה. אין זאת כי אם בכוונת מכוון להשחרת פני שאול ולנקות את דוד מחוסר סיוע לעם ישראל במלחמת התבוסה בהר הגלבוע. שבוע טוב וחג פורים שמח!

    השבמחק