ניצה בן ארי, ס. יזהר - סיפור חיים

סמדר כרמי-גיברמן, מוסיקאית: נגנית פסנתר ועוגב, מורה ומרצה, מנצחת מקהלה

ניצה בן ארי, ס. יזהר - סיפור חיים, הוצאת אוניברסיטת תל אביב - ההוצאה לאור על שם חיים רובין, תל-אביב תשע“ד 2013 

ספר מפתיע זה פותח לפנינו שער אל מסתרי החיים הפנימיים של ס. יזהר.

הוצאה לאור ע"ש חיים רובין

שנים קראתי את ספריו וסיפוריו של ס. יזהר, וחשבתי שאני מכירה את האיש. הספר הזה גילה לי שכל מה שידעתי עליו היה אפס קצהו של סיפור חיים מורכב וקשה. הספר אינו מייפה את הדמויות המוזכרות בו. יש בו כנות וחתירה לאמת, וחשיפה בעין בוחנת ומדייקת של כל צדדי אישיותו של יזהר והסובבים אותו. 

יזהר ידע לפתוח ליבם של אחרים בשפתו העשירה, החודרת עמוק אל נבכי נפשו של הקורא, אך שמר מכל משמר על צפונותיו וסודותיו. הפרטיות הייתה חשובה לו יותר מכל.

 את ההוראה לא אהב, בלשון המעטה. עם סיימו את הלימודים בסמינר למורים בבית הכרם בירושלים, הוצעה לו עבודה כמורה בקיבוץ גבע.  יזהר התנה זאת בקבלת חדר לעצמו, "חדר משלו".  במכתב לנעמי (לימים אשתו)  הוא כותב: "קרבת ההוראה מדגדגת בי את כל יצרי להתהולל ולעשות את כל שלא יעשה מורה - הרי אינני עוד חמור גרם, כלומר מורה!"  ובמכתב אחר: "אם ירצה השטן יתכן שגם אני אתגלגל לעמק אך בתור מורה.  הוי אלוהים הגדול, האינך יכול להושיעני?" הוא מקונן על העבדות שבהוראה, על "מלחמה של 24 שעות על כבודו ועל עצמיותו שלא יהפוך לחמור ולא ישתגע ."ואולם נסיון ההוראה נקטע באיבו. במכתב לידיד הוא כותב: "הבטיחו לי לפני בואי שיוכלו למלא את התנאי היחידי שלי: חדר קטן לעצמי, כדי שאוכל לכתוב. כשבאתי לשם הסבירו לי שאצטרך לחלוק את החדר עם עוד שלושה, בגלל מחסור ואילוצים ברורים. כעבור שבוע נפרדתי ועזבתי ."

הוא היה מוכרח לכתוב. ובלי הכתיבה היה ריק ומיואש. רק בסוף הספר, שמספר את סיפורו של יזהר רק עד גיל 22, מסופר שיזהר זוכה ל"חדר משלו" בבן שמן. כל דבר שאינו יצירה משלו גורם לו "להשתולל מעצבנות, להתפקע מחוסר אויר, להתפוצץ מריקנות עד מוות שמסביב, מאין יכולת לעשות ככל שיש עמדי". "אני אברח מבן שמן אם לא אוכל להשתחרר. אני אנוס, אני ארעב, לא אלך אל איש, ובלבד שאפשר לי להיות יזהר. לא נותר לי אלא מה שעוד אני מאמין בעצמי, ובכוח אמונה זאת אני חי וממשיך, אני עוד רוצה, ואני עוד אעשה, בוא יבוא גם יומי, בוא יבוא! אני רוצה לעשות את מה שלבי חפץ ולא יעמדו בפני זה כל דבר שהוא בעולם. אני אזרוק את בית הספר לאבדון אם אראה שאי אפשר לעכלו. איני רוצה לבזבז את כוחותי לריק ולתוהו." 

אך הנה קרה נס, וחלום אחד קטן התגשם בבן שמן . יזהר זכה סוף סוף לחדר לעצמו: "אשר חלונו פונה אל גן ירק, כרובית וחציר רך באיבו בתוך כרם זיתים, ומאחוריו מישור אובד בתכלת נגוהות ... לבסוף אני שרוי בתוך שלי... רגע זה הוא מהמרוממים ביותר ."  "להיות בחדרי - בתוך שקט הלילה מתחת למנורה הדולקת, כשקולות רחוקים ואורות צדדיים מטפטפים מעברים, ובתוכי נוהר ששון  -  שרק השקט הזה יכול להכיל ! " 

מה שמעורר פליאה בגילוי צפוני מחשבותיו ורגשותיו של יזהר הוא יחסו לאהבה. יש לזכור שהספר מתאר את פרק חייו הצעירים של יזהר, עד גיל 22  -  23. בהמשך חייו בודאי קרו שינויים ומהפכים, אבל זאת ההתחלה. 

היו ליזהר חיבוטי נפש רבים באותם הימים. הוא עסוק בחיפוש עצמי, מחטט בלי הרף בנשמה, מחפש מקום משלו לכתוב, מפנטז על אהבה אמיתית ואידילית שאינה זקוקה לא למלים ולא למחוות גופניות, לא תלות ולא אהבה גשמית: 

(דף ממכתב  שנקטע)... "רציתי שאהבתנו תהיה נעלה, שלא יהיה באהבה כל דבר שבביטולו תבטל האהבה. לא רעיון ולא אידאל - שתהיה זו אהבה טהורה ונאמנה. רציתי שאת תוכלי להיות בקצה זה ואני בקצה שני ודי במבט חולף של עין להשקיטנו ולהוכיח כי יש לי ויש לך עוד משהו קרוב על אף כל הגדרות והסייגים. רציתי שכאשר יהיה לך רע או לי רע ניפגש יחד באין אומר ודברים וניפרד באין אומר ודברים ויהיה טוב. רציתי שלא יהיה בה באהבה כל שמץ לכלוך או זוהמה, שלא תשופנה עין זר,  שתהיה הדבר היחידי שנוכל להגיד: "זה שלי". רציתי והשתדלתי בכל כוחותי שנעמי תהיה ראשית כל של נעמי. שתהיה חופשיה, שלא תהיה כבולה אלי. ואת מוכיחה אותי על חוסר אהבתי או על אי גילויה. כן, נעמי, מוטב היה לי שאפסיק מהיות חברך, מאשר תחדלי מלרקום את אישיותך של עצמך". 

השקט, הפרטיות והבדידות היו חשובים לו יותר מכל.  

יום אחד הלכו יזהר ונעמי חברתו במדבר יהודה, טיפסו על הר הורדוס, והשקיפו על המדבר, נוף לא יתואר ביופיו. ומשם המשיכו בדרך קשה ומסוכנת במורדות התלולים ועל שפת קניונים שמערות חצובות בהם, תוהים על הישראלים הקדומים שמצאו בהן מקלט. יזהר: "אני רוצה הייתי לגור למשך זמן מה כאן בודד. עתה לאחר שראיתי הוד זה, מבין אני לרוח הנזירים. כמוהם רוצה הייתי להתבודד כאן בחיק הטבע, רחוק מהעיר ומן התרבות." 

מוקדם מאוד בחייו, אולי בגיל 11 או 12, הבין יזהר "שכמה שתהיה בין כולם, תמיד, כנראה, תהיה לבד". למרות הבדידות הקיומית, התהומית, בכל זאת היו לו שני חברים קרובים בתקופה מסויימת, יחיעם ושמעיה. "כל יכולים היינו, בוראי עולמות". הגילוי הגדול של יזהר היה היכולת לשלוט בשפה. למשול בשפה. לברוא בה עולמות. "לא ידענו אז כמה אנו מאושרים, כשיודעים, כבר פחות מאושרים, וכבר כמעט מאוחר". 

ההתפעמות היא התפעמות של מגלים, והתגלית האמיתית - האפשרויות הלא מוגבלות של לשונו החדשה-נושנה. ובעזרת הלשון אפשר לברוא עולמות ואפשר לברוח מן ההווה ולהפליג אל המקום היחיד שבו נמצא האושר השלם. כמעט כמו להיכנס לנעליו של אלוהים במעשי בראשית: "ויאמר אלוהים יהי... ויהי ...”.

"והכל היה אפשר. וגם אמנם היה. וכי יש עוד דבר מן הנמנע?  אמור מלה - ויש. בקש - ויהיה לך. עודו על שפתיך - והוא זה. פשוט. אין לך פשוט מזה.

וכי יש? לא רחוק ולא קרוב. לא קודם ולא אחר כך. וכבר לא היינו מה שהיינו פעם. לא היינו של מישהו, וחסרי כל שייכות אל שום שייך שהיה אי-מתי אי-פעם. כשם שהיינו מחוץ לסנדלינו, מחוץ לבגדינו, מחוץ לקליפתנו, לא שום גשמיות עוד. לא כלום - רק במאמר פינו היינו. אבד כל חשבון.  המקום אינו כאן.  והזמן אינו. רק הכל היה שם, ההכל השלם והנכון, והעגול והגדול כולו."