ד"ר חיים וייס, אוניברסיטת בן גוריון בנגב
ד"ר חיים וייס, מלמד מדרש במחלקה לספרות עברית. ספרו: "ומה שפתר לי זה לא פתר לי זה: קריאה במסכת החלומות שבתלמוד הבבלי" יצא לאור בשנת 2011.*
 |
| כנרת זמורה-ביתן |
אחת התחושות שעולה מקריאת הרומן של אודי טאוב היא עירוב של מוכר וזר. מצד אחד החומרים המכוננים את הרומן הם לכאורה מוכרים: ספרות חז"ל, קבלה, ספרות חסידית אך מצד שני אופן ארגון חומרים והפואטיקה שהם יוצרים הם דבר חדש לחלוטין, זוהי צורת אריגה של חומרים ספרותיים באופן שלא נעשה כמוהו עד כה.
מבין שלל הנושאים המרכיבים את הרומן אני רוצה להתייחס לשלושה שעבורי היו השלד המרכזי עליו נשען הרומן והם: הפואטיקה התלמודית, תפיסת המרחב והגאולה. אלו בעיני החוטים המקשרים של העלילה כולה ואני אנסה להראות כיצד הם נובעים זה מזה ובונים מעין מבנה גאומטרי, שבדומה למבנים הגאומטריים של יוהאנס קפלר, אחד מגיבורי הרומן, סב על צירו כל הזמן ויכולתו לנוע נשענת על מערכת יחסים עדינה עד מאוד בין כל חלקיו.
הפואטיקה התלמודית, האופן בו מאורגנות סוגיות ויחידות ספרותיות הוא ייחודי ונדמה שאין לצורה ספרותית זו אח ורע. הנושאים המגוונים בהם דן התלמוד, חוסר ההבחנה בין חשוב לכאורה ללא חשוב, ביטול היררכיות של גבוה ונמוך של מה ראוי לו להיכנס לתוך ספרות דתית ומה לא כל אלה מהווים לטעמי תשתית למבנה הייחודי של הספר שלפנינו. כלומר זה לא רק שהמחבר רואה בתלמוד ובמדרש כמו גם המקורות אחרים יחידות ספרותיות אותן ניתן לצטט אלא עצם תשתית העומק ארגונית של הרומן היא מעין הומאז' לתלמוד. בעמוד 68 מציע המחבר הגדרה, לטעמי קולעת מאוד, לספרות חז"ל שאותה הוא מנסה להחיל על הרומן עצמו:
"ומה לעשות ומקום שממנו באתי, הפרטים חשובים בו עד מאוד. עומדים להם חז"ל על אי מהורהר באמצע הים הגדול. מהפכים בגל של צואה, פוכרים אותו לפתיתים בכדי לדעת אם יש בו לחלוחית מסרחת שאין לשאת תפילה במחיצתה, או שהוא עץ יבש ואין בו ממש. שמים נפרשים רחבים מעליהם, ממוספרים, מדודים במשקל ובמשורה".
צריך לומר כי זוהי אינה מטאפורה לעולמם של חז"ל אלא התייחסות לסוגיה ספציפית במסכת ברכות בדף כ"ה עמוד א' בה עולה לדיון השאלה האם ניתן להתפלל כנגד צואה כאשר עיקרו של הדיון סב סביב השאלה האם צואה יבשה היא בכלל צואה או לא ומהם הקריטריונים לקביעת יובש של צואה. צריך לומר כי הדיון התלמודי הזה מתנהל ברצינות מוחלטת מתוך הכרת חשיבות השאלה ההלכתית העומדת על הפרק והיא התנאים והמגבלות לקריאת שמע. בעזרת ההתייחסות הישירה לסוגה התלמודית מגדיר המחבר למעשה את הפואטיקה של הרומן: פרטים, המון פרטים, ממוספרים, מדודים במשקל ובמשורה כאשר כמו חז"ל אין נושא שאינו ראוי לדיון פרטני ומעמיק. על מנת להדגים את יחסי הגומלין בין התפיסה הספרותית של חז"ל ובין הרומן שלפנינו אני רוצה לגשת ליחידה הפותחת אותו, לשורות הראשונות שלו אבל לפני כן להקדים הסבר קצר. כל מי שעוסק בספרות חז"ל יודע שכאשר הם מצטטים פסוק מקראי יש לרוץ למקרא מיד ולבדוק את המקור. בחלק גדול מהמקרים העוצמה הספרותית של הסיפור החז"לי טמונה בפער המכוון שבין הציטוט ובין המקור. חז"ל אמנם רואים במקרא טקסט מקודש אך עובדה זו אינה מונעת מהם מלעוות, לשנות ולתלוש פסוקים מהקשרם. במקרים רבים למשל הם מצטטים רק חצי פסוק כאשר החצי השני, הלא מצוטט, הוא למעשה מפתח פרשני המעניק לסיפור משמעות חדשה, שונה ובמקרים רבים חתרנית ומהפכת מציאות.
את הרומן שלפנינו פותח ציטוט ממסכת ברכות שבתלמוד הבבלי (שמופיע עוד מספר פעמים ברומן):
"שלוש משמרות הווי הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי שנאמר ה' ממרום ישאג וממעון קודשו יתן קולו, שאוג ישאג על נווהו.
סימן לדבר: משמרת ראשונה, חמור נוער, שנייה, כלבים צועקים, שלישית, תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה.
למאי נפקא מינא?
למקרי קריאת שמע
[ואז קובע המחבר] וזה הכל"
אלא שכמובן שאין זה הכול כפי שיש לבדוק את חז"ל בצטטם מהמקרא כך יש לבדוק את המחבר שלפנינו בצטטו מהתלמוד. המחבר השמיט כמה מילים שהן הן הסיבה שבגינן הובאה היחידה הזו. במקור התלמודי שואלת הגמרא מדוע יש לתת סימנים בכל אחת מהמשמרות ובייחוד מדוע יש לתת סימן במשמרת האחרונה של הלילה המסתיימת עם עלות השחר והאור ועל כך היא עונה "למאי נפקא מינא" כלומר מדוע סימן זה הוא בעל משמעות "למקרי קריאת שמע למאן דגני בבית אפל ולא ידע זמן קריאת שמע אימת" ובעברית: "לקריאת קריאת שמע למי שגר בבית אפל ואינו יודע מתי זמן קריאת שמע". כלומר הסימנים של כל משמרת ומשמרת נועדו לתת אינדיקציה לאדם שגר בבית אפל מתי עליו לקרוא קריאת שמע. הספר שלפנינו מבקש לדעת כיצד ניתן לקרוא קריאת שמע, כלומר להציע גאולה מתוך מציאות של בית אפל, של בית ממנו לא ניתן לראות את העולם החיצוני או להבין אותו. הסוגיה אותה הוא מצטט מבקשת להציע כי ברגע שלא ניתן לקלוט מידע מן העולם החיצון, ברגע לא ניכנס אור ומבשר את בואו של היום הרי שהבית עצמו הופך למערכת מסמנת של חילופי הזמנים. על הבוקר יודעים לא משום שהאור חדר לתוך הבית אלא משום שתינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת דהיינו מקיימת יחסי מין עם בעלה. הבית או החלל של החנות הופך למערכת היחידה ממנה מקבל הגיבור מידע לאורך כל העלילה. הוא אינו יוצא החוצה, הוא אינו מבקש את העולם שמחוץ לחנות אלא הופך את החנות למערכת המבשרת את הגאולה מתוך עצמה.
הפואטיקה התלמודית והמדרשית באה לידי ביטוי בהיבט נוסף והוא תפיסת המרחב והתנועה בו ברומן. מיגאל שוורץ למדתי הרבה על החשיבות של המרחב כמפתח פרשני בהבנת עמדות ספרותיות, אידאולוגיות ופוליטיות ברומנים. אחד הדברים המעניינים בחקר עולמם של חז"ל הוא היחס שלהם למרחב ולתנועה בו. באופן כללי ניתן לדבר על שני צירים של תנועה האחד הוא הציר האופקי, זהו הציר הטבעי בו אדם נע ממקום למקום, מן הבית אל החוץ, בתוך העיר או מחוצה לה. הציר השני, אותו ניתן לכנות כציר התאולוגי, המיסטי או המאגי, הוא ציר התנועה האנכי, בין הארץ לשמיים, בין השמיים לארץ או בין הארץ לשאול. ההיסטוריון החשוב של העת העתיקה, פיטר בראון, הגדיר את שלהי העת העתיקה, בה חיו ופעלו חכמים כעידן שגבולותיו לא הוכתבו על ידי הטבע או המציאות כפי שאנו מכירים אותם כיום אלא עידן של מה שהוא מכנה "גבולות פתוחים" עידן בו ההנחה בדבר אפשרותה של התנועה האנכית הייתה רווחת ונפוצה. אנשים עלו לשמים ופגשו את האל, אליהו הנביא ושאר שלוחי האל מופיעים במקומות שונים ובזמנים שונים והדבר אינו מעורר כל פליאה או תדהמה ואנשים פוגשים את המתים, משוחחים איתם ומקבלים בהם מידע על הנעשה בעבר השני של המציאות. במידה מסוימת ניתן לומר כי בספרות חז"ל קיים מתח בין התנועה האופקית הרגילה, הטבעית לכאורה ובין התנועה האנכית המיסטית והתאולוגית המציעה אפשרות הבנה אחרת ושונה לאופן בו מתפקד העולם ובעיקר לאופן בו האדם יכול להשפיע על תפקוד זה.
גם ברומן שלפנינו ישנו מתח עצום לטעמי בין שתי התנועות כאשר התנועה האופקית, הרגילה לכאורה המקדמת אנשים ממקום למקום והיוצרת קווי התפתחות לינאריים ומובנים לרומנים נתפסת כתנועה חסרת ערך וחסרת פשר ואת מקומה מחליפה תנועה אחרת, מעגלית וקופצנית השוברת כל לינאריות ומציעה תנועה בעלת הגיון פנימי תאולוגי ומשיחי שתפקידה הוא למנוע מהקורא את החוויה המוכרת והאשלייתית של הלינראריות של התנועה מההתחלה אל הסוף, מראשית אל אחרית, או כלשונו של המחבר בעמ' 146: "האיש היהודי הולך על חבל מאוזן מקצה העולם ועד סופו, הוא חייב למעוד מתישהו. ככה הוא בנוי. הוא בכלל רוצה למעוד כבר מתישהו, לגמור כבר עם הפחד וחוסר הידיעה". התנועה הזו המאופיינת ברצון ליפול אל מחוץ להיסטוריה זוהי תנועה שאליאדה מכנה אותה "תנועה מיתית" והיא לטענתו אנטי תיזה לתנועה שהוא מכנה "חילונית" שעיקרה הוא ראיית העולם כציר אחיד והרמוני בו נעים ממקום אחד למקום אחר, מלידה אל מוות. הדוגמא הבולטת ביותר לכך ברומן היא התנועה אל ומקהילת יודאיקה הנמצאת מתחת לעולם המוכר ומתנהלת במקביל לו כאשר מדי פעם בפעם שני העולמות הללו נפגשים או כאשר הגיבור יורד לתוך עולמם הננסי של אנשי הקהילה או שלחילופין אנשי הקהילה עולים אליו. כך הוא גם גורלן של היודיאקות שקפלר מוכר המסרבות להיכנע לחוקי הטבע ולהשאר אצל האדם לו הן נמכרו והן כולן חוזרות לחנות פעם אחר פעם עם יודיאקות נוספות שאספו בדרך ויוצרות תנועה מעגלית אין סופית של גלות ושיבה:
" 'קפלר איש מכירות כמו שצריך', אמרתי... 'כן' אמר רכל כמעט בלחישה כשעל שפתיו חיוך משועשע, 'אבל אתה לא מתחיל לראות ריק בחנות, הא?! הכל מתמלא מחדש נכון?! על כל דבר קטן שמישהו קונה פתאום נולדות עוד חמש-שש יודאיקות" (עמ' 173).
אודליה אהובתו של הגיבור מפרשת את תפקידו של המשיח אותו היא מזהה עם גיבור הרומן כמי שנועד לבטל את המחיצות של הזמן והמרחב, כמי שמחזיק בידו את "סוד הפירוט" שמשמעו הוא עבורה היכולת לבטל את מחיצות הזמן והמרחב ולאפשר לה ולאנשי קהילת יודאקיה לצאת מתוך המרחב בו הם כלואים.
לא רק אודליה מזהה את הגיבור עם המשיח גם קפלר עושה זאת ונראה שגם הגיבור בעצמו בוחן לעיתים, ברצינות או באופן אירוני ומשועשע את אפשרות משחיותו שלו. אחת הדמויות או אחד המשיחים שלאורן הוא בוחן את דמותו שלו כמשיח הוא ישו או ישוע הנוצרי. נוכחותו של ישו ברומן היא לעיתים גלויה ולעיתים נסתרת ומרומזת יותר. בחלקו הראשון של הספר מתוארת דרשת השיכורים שנשא הגיבור בפני חבריו בישיבה שבשומרון. הדרשה הזו יש בה מעין התכתבות פארודית עם הדרשה המכוננת של ישו, היא הדרשה על ההר בה הוא פרס את עיקרי משנתו. כמו ישו שעמד על ההר והוריד את תורתו כך גם הגיבור אומר בפתיחת הדשה: "כך הורדתי תורה אל העם הצעיר..." מעבר לכך גם דרשתו של הגיבור עושה שימוש באמירות קצרות בעלות גוון מוסרי אלא שאצלו בניגוד לדרשתו הרהוטה של ישו אלו דברים מעורפלים ומטושטשים כגון: "שום דבר לא נשפך על הראש בדליים, עוגבים שמפליצים אל השמיים זו לא המצאה שלנו" וזו כמובן דימוי ברור לתפילה הנוצרית. מעבר לכך הוא מזכיר בדרשה את לחם הקודש ואת הטענה של ישו בדרשה על ההר לפיה הוא לא בא להוסיף על מצוות התורה או לשנות מהן.
זוהי כאמור התייחסות שבעיני היא ביסודה פארודית אך על מנת להמחיש את מורבות נוכחותו של ישו בספר אני מעוניין להתייחס לפרק אחר המופיע מעט לפני אותה דרשת שיכורים בה מתוארת מכירת אבן, שריד של בית המקדש השלישי, לאב נוצרי בשם מגנס
ותוך כדי דיבור, האב מגנס נוגע באבן בעדנה ובאהבה רבה, ומוסיף: "אבל אתם לא תבינו, אתם לא מבינים, אתם יהודים."
"מדוע פונה אלי האב בלשון רבים?"
האב מגנס לא משיב לי, הוא ממשיך בכעסו על היהודים, ואני יודע שעוד זמן מועט יגיע לצלוב. הוא מדבר בלהט בקול צרוד, כמעט בלי לנשום.
האב מגנס לא משיב לי, הוא ממשיך בכעסו על היהודים, ואני יודע שעוד זמן מועט יגיע לצלוב. הוא מדבר בלהט בקול צרוד, כמעט בלי לנשום.
"כל חייכם את משתוקקים להגשים את האל. אתם מתייהרים לומר אין לו גוף, אין לו צורה, האל היהודי הפשוט לגמרי, המושכל העליון! אבל באמת אתם מחפשים לכם אבא. אבאל'ה! 'אבינו מלכנו חטאנו לפניך', 'טטלה'. 'ברוך אתה...' 'אתה?!' אפילו לנו יש יותר כבוד מלפנות אליו בגוף שני!! נתנו לכם אלוקים חי ונושם, עלם צעיר ויפה, מלא חזון, והוספנו קוצים בראשו, כדי לספק את תסביך הרדיפה שלכם. נתנו לכם אם רחמנייה רכת מבט ועטורת שדיים, בואו והתכרבלו תחת שדי השכינה, ואתם נמלאתם פחד. הנה הולכים לגזול מכם את התשוקה לגוף, את הגלמודיות המופשטת, הלכתם וצלבתם אותו (שוב הסיפור הנדוש עד פיהוק). היה עליכם רק לרצות... עלם כה יפה, למה לא אלוהים?! למה?! האב והבן והרוח, בגוף צעיר שרירי, ואם כה יפה וענוגה, אפילו בתולה, מה יכולות יותר טהור מזה?!"
האב מגנס נשם עמוקות, נבוך מעט מפרץ הרגשות. הוא ניגב את מצחו במטפחת צחורה, והביט בי ובאבן חליפות. [....]
"נו, תיתן לי את האבן?" הוא שואל לבסוף.
"לשם מה?"
"אני אבנה ממנה שחזור של בית שלישי."
"למה לך שחזור של בית שלישי?!"
האב מגנס נאנח אנחה קורעת לב.
"בית שלישי הוא הדבר שכולנו מחכים לו. הבית השלישי הוא סוף כל הייסורים שלנו. סוף כל הייסורים שלי."
"קח קח! קח את האבן!" אמרתי ופניתי ויצאתי מהחדר.
"חכה רגע האב מגנס!" אני פורץ חזרה לחדרון הקטן.
האב כבר מחבק את האבן הכבדה המאובקת בין זרועותיו.
"תן לי משהו בתמורה."
"מה?"
"תן לי משהו! אתה לא מקבל את האבן בחינם! תן לי את הצלב שלך" (עמ' 61 – 62).
על מנת לעמוד על משמעותו של הקטע אותו קראתי אני רוצה להשוות אותו לקטע תלמודי ממסכת סנהדרין, הקטע הוא מתורגם לעברית וכולל תיקוני צנזורה מאוחרים:
תנו רבנן: לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת. לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידים
ולא כיהושע בן פרחיא שדחפו לישו הנוצרי בשתי ידיו [...].
מה היה המעשה ביהושע בן פרחיה? כשהרג ינאי המלך את החכמים, הלכו יהושע בן פרחיה וישו לאלכסנדריא של מצרים. כשנעשה שלום, שלח לו שמעון בן שטח: 'מירושלים עיר הקדש אליך, אלכסנדריה של מצרים: אחותי, בעלי שרוי בתוכך ואנכי יושבת שוממה. קם (ר' יהושע) והזדמן למקום לינה ועשו לו בו כבוד גדול. אמר: כמה יפה אכסניא זו! אמר לו (ישו): רבי, עיניה טרוטות (מכוערות). אמר לו: רשע, בכך אתה עוסק? תקע ארבע מאות תקיעות שופר והחרימו. בא (ישו) אצלו כמה אמר לו (ישו): "קבלני" ולא שם ליבו אליו. יום אחד היה (ר' יהושע) קורא קריאת שמע ובא (ישו) אצלו. רצה (ר' יהושע) לקבלו וסימן לו בידו (שימתין עד סוף התפילה). הוא (ישו) חשב: דוחה הוא אותי, הלך הציב לבנה והשתחווה לה. אמר לו (ר' יהושע): חזור בך! אמר לו: כך מקובלני ממך: כל החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה. ואמר מר: ישו כישף והסית והדיח את ישראל
זוהי יחידה שכמובן אינה מקבילה לגמרי לטקסט הסיפורי אך שני אלמנטים מרכזיים מופיעים בה והופכים את הדיאלוג בין שתי היחידות למעניין האחד הוא כמובן ישו והאלמנט השני הוא האבן. הסיפור התלמודי הוא למעשה מעין סיפור יסוד המתאר את יציאתו של ישו אל מחוץ למחנה, את תהליך הפיכתו מתלמיד של ר' יהושע בן פרחיה לכופר ולמי שייסד דת חדשה. התלמוד מיצר דיאלקטיקה מורכבת בה יש לשני האישים המעורבים אחריות לעניין ר' יהושע בן פרחיה מוצג כמי שדחה את ישו בשתי ידיו ולכן הוביל אותו לכפירה ואילו ישוע צמו מתואר כמי ששטוף במיניות לא ראויה. פעולתו הכופרת של ישו באה לידי ביטוי בכך שהוא לוקח אבן זוקף אותה ומשתחווה לה ומכאן גם הוא מבין שאין כל דרך חזרה.
אם אני צודק ויש כאן דיאלוג בין הרומן ליחידה התלמודית הרי שאני חושב שהמחבר מבקש להפך את המהלך התלמודי, לגאול את ישו מנוצריותו ולהשיב אותו למקורותיו האמיתיים, היהודיים. אם בסיפור התלמודי האבן הפכה לאייקון לנצרות ולעבודה הזרה אותה היא מסמלת הרי שכאן יש ממש מהלך הפוך: האב מגנס מבקש לבנות בעזרת האבן את בית המקדש השלישי ובתמורה הוא נותן לגיבור את הצלב שלו. האבן הופכת מסממן של כינון הנצרות למסמן של ביטולה.
אני חושב שההשבה של ישו לתוך הסיפור היהודי נובעת מן הרצון להפוך אותו למודל לגיטימי למשיח וכתוצאה מכך למודל הזדהות ראוי ואף מועדף עבור הגיבור. ישו מתואר כיהודי גלותי, חלש, מרחף והוזה העומד בניגוד לדמות היהודי החדש שנבנה בארץ ישראל. בספר שלפנינו וצריך לומר שלא רק בו אלא ברומנים של יוצרים אחרים כדוגמת עת הזמיר של חיים באר ישו הופך למודל הזדהות מודרני לנער שאינו משתלב בסביבתו הטבעית הישראלית והציונית. דמותו של ישו הופכת למודל של יהודי חתרני וגלותי, הוא חלש, פגוע, נשי וחולה ועל אף זאת עוצמתו היא גדולה ומרשימה.
*מתוך דברים שנאמרו בערב השקה לספר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.