פרופ' יהושע גתי, אוניברסיטת קייפ טאון, המכללה האקדמאית בית ברל ואוניברסיטת תל אביב
פרשת שלח לך, במדבר יג 1- טו 41
התנ"ך הוא ספר מעשי בעל אופי פרגמאטי המאפשר מעצם טבעו גם לחילוני
המרגלים |
"והבאתי אתכם את הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אתה לאברהם, יצחק וליעקב, ונתתי אתה לכם מרשה אני ה'" (שמות ו' 8). זוהי האמירה האלוהית שעל פיה נודד העם במדבר זה ארבעים שנה, וניתן את דעתנו לחתימה: "אני ה", המדגישה את עצמת ההבטחה. וכאן במעשה שליחת המרגלים משה לא מערב בכלל את האלוהים. האם יש לכך משמעות, שבנקודת המבחן הקריטית המעשית אין למשה ולעם ביטחון מלא באלוהים? לא, זה לא נובע מקונטקסט הסיפור המקראי. אלא, שיש כאן לקח בן משמעות באשר לשאלת האמונה והתנהגותו של האדם: עליך כאדם וכאומה לקחת עצמאות ואחריות על מעשיך, גם אם אלוהים ברקע. האדם בהתנהגותו ראוי שיכלכל את צעדיו בפיכחון ארצי המצריך ערנות ופרקטיות, ואין כאן קשר עם אמונה. ולכן תגובת המרגלים חשובה. הלקח הוא שהמרגלים היו סובייקטיביים, חסרי אמונה והרגשת ייעוד, ולכן תיאורם פסימי כל כך: "ונהי בעינינו כחגבים, וכן היינו בעיניהם" (במדבר יג 33). זוהי המשמעות. כאשר היעד ברור, ולוקחים אותו חיובית, בהרגשת ייעוד, תמונת המצב איננה פסימית, כדברי כלב, שחווה אף הוא את חווית ענקי הארץ, אבל פסק: "עלה נעלה וירשנו אתה כי יכול נוכל לה " (יג 30).
מצ"ב הנפשה של רעיון זהה: https://www.youtube.com/watch?v=Cge9GlR_UVM#t=209
השבמחק