יום חמישי, 19 ביוני 2014

על מנהיגות לאור פרשת קרח

פרופ' יהושע גתי, אוניברסיטת קייפ טאון, המכללה האקדמאית בית ברל ואוניברסיטת תל אביב

פרשת קורח: במדבר טז 1 - יח 32
עונשו של קורח, סנדרו בוטיצ'לי, הקפלה הסיסטינית בוותיקן

פרשת קורח תפתח לנו צוהר להבנת תפיסת המנהיגות במקרא. הצרות בעת הנדודים במדבר לא מפסיקות, אחרי פרשת המרגלים והעונש שבא על העם, מתעוררת פרשה חדשה המגוללת את עלילות קורח משבט לוי, שבטו של משה, ודתן, אבירם ואון משבט ראובן, כלומר, השבט של האח הבכור, שכנראה עדיין לא ויתר על המנהיגות. עיקר העניין הוא תפיסת המנהיגות.
קורח ובני שבט ראובן מתנגדים למנהיגותו הבלעדית של משה. טענתו של קורח מעניינת: הוא אומר שכל העם קדושים: "כלם קדשים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'?!" (טז 3). כלומר, אין המנהיגות ניתנת או נלקחת על ידי אחד בכוח, בשרירות, אלא עליה להתחלק על ידי כולם וכולם שווים. למה אתה דווקא? כולם ראויים, קדושים. 

זוהי לכאורה שאלה פילוסופית על מהות המנהיגות. איך זה עובד? אין צורך לטענתם באיש שררה, בכוחניות ואפילו לא בכריזמה. כולנו קדושים ולכן כולם זכאים להנהיג. יש לנו כאן דיון על מהות המנהיגות, דיון המהווה פרק בתולדות המחשבה המדינית. הדיון כאן הוא בדרך הצגת מקרה, ואנו הקוראים הפרשנים אמורים לפתח ולעצב.
בממשל הדמוקרטי המודרני יש למנהיג המדיני, לראש הממשלה, כוח עצום להחליט, להוביל. אבל בכל זאת הכוח שלו מאוזן , מרוסן על ידי הכנסת, בית המשפט העליון, מבקר המדינה והיום יש גם במה חזקה לביקורת כמו המדיה.
במקרא, האווירה בפרק מרמזת על קנאה, שהיא אם כל חטאת.
מכל מקום, חשוב להאיר על התגובה המהירה והחדה של משה. המנהיג איננו נרתע, ולא נבהל ולא מעמיד את עצמו בצל. המנהיג איננו מתווכח עם המורדים. משה אף מפציר באלוהים שלא ישעה אל מנחתם. הקצף גדול והתגובה של המנהיג נחושה ונמרצת, חריפה ונוקשה מאד: הם מומתים לעיני העם.
מנהיגות היא לא רק עניין של כבוד וכריזמה אלא של אוטוריטה שעליה יש להגן בעצמה ללא היסוס. לקח מנהיגותי זה יעומת בפרשת מי מריבה ועל כך בעיתה.


תגובה 1:

  1. צר לי, אך אני קורא את הסיפור אחרת לגמרי:
    משה (ואהרן) אינם מפגינים בפרשת המחלוקת מנהיגות. המקרא מביא בדרכו-שלו ביקורת על משה ועל הדרך שבה הוא מתמודד עם המשבר וקריאת התיגר:
    נפילתו של משה על פניו אינה לתפילה. היא ביטוי של חוסר אונים ושל התעלמות מן המציאות, או מבוכה קשה. על נפילת אפיים זו פירש החזקוני: "נתבייש, וכבש פניו בקרקע". כבר הגמרא הגמרא במסכת תענית (דף יד ע"ב) אומרת: אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן נענה, כיהושע בן נון שנאמר (יהושע ז) ויאמר ה' אל יהושע קום לך למה זה אתה נופל על פניך." לו היתה סוברת שנפילתו של משה על פניו היא קריאה אל ה' - ודאי היתה מציינת זאת.

    התחושה שמנהיגותו של משה הולכת ופוחתת מאז אירועי השיא של קריעת ים סוף ומתן תורה בסיני איננה רק בשל אבדן העשתונות של משה בכמה ממשברי המסע במדבר (הנזיפה של "שמעו נא המורים" והכאת הסלע בעוד שתי פרשות, או משבר התרים את הארץ, שקראנו בשבת שלפני קרח, למשל), אלא גם בדרך שבה המקרא מספר לנו על משברים אלו ופתרונם. רש"י מדגיש בפירושו את עייפותו של משה (ד"ה 'ויפל על פניו'): "במחלוקתו של קרח נתרשלו ידיו. משל לבן מלך שסרח על אביו ופייס עליו אוהבו פעם ושתיים ושלוש (=האוהב הוא כמובן משה); כשסרח רביעית – נתרשלו ידי האוהב ההוא...". כמו בשאר המשברים, בני ישראל מצפים שמשה יפתור את המשבר, גם אם בדרך פלאית. אולם בסופו של דבר, את המשבר פותר ה', בדרכו של ה': "ה' - בְּסוּפָה וּבִשְׂעָרָה דַּרְכּוֹ" (נחום א ג). קורע את הים, בוקע צורים ופוצה אדמה. ומשה – נשאר "משה האיש". האדם. בספר במדבר, את המחלוקות בין בני האדם יפתור אלהים.
    אולי בא המקרא לומר לנו, שאל לאיש הרוח, לאיש הקדוש, לעסוק במנהיגות יומיומית, פוליטית או צבאית?
    ולא לחינם נבחרה ההפטרה לשבת פרשת קרח במעשה שמואל וחידוש המלוכה בגלגל: עם שהוא מחדש את המלוכה לבקשת העם, שמואל חוזר ומדגיש את ההבדל בין מלך לנביא. הבדל שמשה עדיין לא הבין.

    סיכומו של דבר: לא "התגובה המהירה והחדה של משה. המנהיג איננו נרתע, ולא נבהל ולא מעמיד את עצמו בצל", אלא תגובה פאסיבית, המצפה שהקב"ה יפתור את המחלוקת, ו"אבדן פנים" למשה (תרתי משמע) - כחלק מן התהליך של ירידתו של משה מן הבמה.

    השבמחק