* מובאים כאן דברי י' גתי ואחר-כך תגובת ז' קינן עליהם. ויכוח מרתק!
שלום זאב,
שלום זאב,
אתהכותב בתגובתך למאמרי 'על מנהיגות לאור פרשת קורח', שאתה מצר על שאינך קורא את הפרשה כקריאתי, ואני אומר הבה, הצג את קריאתך. מאות על מאות של שנים קוראים שונים ומגוונים הוגים באותה הפרשה ומתווכחים וחוזרים ומתווכחים, ועיון חוזר ונשנה זה הוא שנותן את הטעם. את העניין ומייחד את הטקסט כציר מרכזי בחיי אומה ויחידים , הפרשנות מביעה את המתח התרבותי, דתי אסתטי ומצביעה על כוחו ועצמתו של הסיפור המקראי הזה (ואחרים) ביצירת עצמה פרשנית הסובבת סביב ציר הפרשה. והפרשנות הנמשכת מראה לא רק את העניין בספר אלא את החיוניות של הקריאה המשקפת אתוס לאומי חברתי.
אני בכל אופן מתרשם מהגערה החד משמעית של משה בבני קרח מזה ובדיבורו הנמרץ אל אלוהים שלא להיעתר לבני קורח. זו לקריאתי עמדה תקיפה ונחרצת של מנהיג המבקש אף מאלוהים שלא להתפשר וזה לא משנאה גרידא לבני קרח אלא על ביטוי של עיקרון מנהיגותי נמרץ.
ומשה ההיה צריך לנטוש את המנהיגות ולהעבירה למנהיג פוליטי פרקטי? האם מנהיגותו היא טעות בתפקוד ?. כבר אפלטון לימד אותנו שאיש הרוח איננו איש המדיניות המעשית. אישי הרוח מנתחים, תורמים להבנת האירועים בקונטקסט רחב אופקים אחרת הדברים היו מתמסמסים. אבל אם הם אנשי רוח מופתיים הם נותרים למעלה.
נכנסת לסוגיה מעניינת לכשעצמה: משה איש רוח או גם מנהיג פוליטי עצמתי? ונדמה לי שמשה מגלם הכול, והוא מנהיג פוליטי , לאומי וחברתי ממדרגה עליונה . הוא איננו משקיע את עצמו בעולם ההגות ונותן לעם להסתדר בעצמו, הוא מנהיג פרגמאטי נדיר, מורה דרך בעל חזון היודע להוביל למימושו חרף קשיים נוראיים. אלא שכשל הכוח והוא עצמו לא ידע לנטוש במועד ולהבין שזו שעה אחרת, חלף עידן, ודווקא מחליפו, מי שהלך עמו במשך השנים הוא יהושע, ידע לפרוש לביתו עם השלמת משימתו המוגדרת., וזהו לקח גדול.
בברכה,
יהושע גתי
יהושע שלום,
אכן אני קורא אחרת את הסיפור (או סיפורים? נדמה שיש כאן יותר מסיפור אחד ויותר ממחלוקת אחת, אבל לא אכנס כאן לשאלה זו).
בעיניי, משה אינו מפגין את מה שאנחנו קוראים היום "מנהיגות". גערתו בקרח ובבני לוי - "רב לכם בני לוי" - היא, בשפה שלנו, משהו כזה: הלא די לכם בכל ההטבות ובמעמד הנישא שיש לכם, שאתם רוצים עוד? או בשפת הרחוב: לא מספיק לכם חשמל חינם ללא גבול, אתם רוצים גם רכב על חשבון המעביד?
כדי להמחיש את תפיסתי, בוא נדמיין לעצמנו שאנו עומדים עכשיו במעגל השלישי בנקהלים סביב זירת המחלוקת, ומפאת הרעש איננו שומעים את דברי המתווכחים. מה אנחנו רואים? משה עומד מול קרח, שמאחוריו מתגודדת עדת תומכיו. אהרן עומד מבויש בפינה (רמב"ן: כי אהרן במוסרו ובקדושתו לא ענה דבר בכל המחלוקת הזו, ויהי כמחריש וכמודה שמעלת קרח גדולה ממעלתו). קרח מטיח טיעוניו בלהט, מנופף בידיו ופניו מאדימות. לפתע משה נופל על פניו. מה קרה? האם יקום? שקט משתרר במחנה (רק מכיווּן מאהל ראובן נשמעת אשתו של און בן-פלת נוזפת בבעלה בקול רם) . משה מתעשת קמעא, קם ואומר משהו לקרח. ארשת אכזבה על פני הנוכחים. לאט-לאט מתפזרים האנשים לאהליהם: "רק מחר תוכרע המחלוקת" עוברת השמועה. איזו אכזבה. איפה האקשן?
באוהל מכינים ארוחת ערב. "רק מחר בבקר? אבל הרי ישועת ה' כהרף עין!" נשמעת לחישה. ו"אם יש צדק – יופע נא מיד!" מצטטת אחת הנשים את המשורר הקדמון. מבוכה. הזה מי שקרע את הים לחרבה במטהו? מי שעמד לפני פרעה והעז פניו מולו? הזה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים? לא ידענו מה-היה לו!
*זה* מה שרואים ושומעים בני ישראל. ולו הייתי אני ישראלי של אז, הייתי אומר לאחר שהכול הסתיים, שלא משה ניצח במחלוקת, אלא הקב"ה ניצח במחלוקת. ניצח אלהים את האדם. באמת חכמה גדולה.
ולכן אני קורא את הסיפור כביקורת. משה הולך ומאבד את סמכותו כמנהיג.
לשאלתך על איש הרוח מול איש המעשה: אין לי תשובה. ברור שמשה הוא דגם יחיד במינו של מנהיג, ולכן ייחודו. אולי אפשר לחשוב בתולדות העולם על מישהו כמו סולון האתונאי כדוגמה למשלב רוח ומעשה. אבל זה כמובן דיון אחר.
לסיכום אפשר לומר שבניגוד לרוח המנהיגים הגדולים בהיסטוריה מאז ומעולם, למשה הוכשר מחליף ראוי עוד בחייו. אבל מחליף זה בא ללמד אותנו שני דברים חשובים: (א) אין שושלת ונפוטיזם במנהיגות הישראלית האידיאלית (גישה אנטי-מלוכנית); הממשיך אפילו אינו מאותו השבט. (ב) את המנהיג בוחר הקב"ה, לא האדם ולא העם. "משיח ה' ", ולא משיח האדם.
בברכה,
זאב
יהושע שלום,
השבמחקאכן אני קורא אחרת את הסיפור (או סיפורים? נדמה שיש כאן יותר מסיפור אחד ויותר ממחלוקת אחת, אבל לא אכנס כאן לשאלה זו).
בעיניי, משה אינו מפגין את מה שאנחנו קוראים היום "מנהיגות". גערתו בקרח ובבני לוי - "רב לכם בני לוי" - היא, בשפה שלנו, משהו כזה: הלא די לכם בכל ההטבות ובמעמד הנישא שיש לכם, שאתם רוצים עוד? או בשפת הרחוב: לא מספיק לכם חשמל חינם ללא גבול, אתם רוצים גם רכב על חשבון המעביד?
כדי להמחיש את תפיסתי, בוא נדמיין לעצמנו שאנו עומדים עכשיו במעגל השלישי בנקהלים סביב זירת המחלוקת, ומפאת הרעש איננו שומעים את דברי המתווכחים. מה אנחנו רואים? משה עומד מול קרח, שמאחוריו מתגודדת עדת תומכיו. אהרן עומד מבויש בפינה (רמב"ן: כי אהרן במוסרו ובקדושתו לא ענה דבר בכל המחלוקת הזו, ויהי כמחריש וכמודה שמעלת קרח גדולה ממעלתו). קרח מטיח טיעוניו בלהט, מנופף בידיו ופניו מאדימות. לפתע משה נופל על פניו. מה קרה? האם יקום? שקט משתרר במחנה (רק מכיווּן מאהל ראובן נשמעת אשתו של און בן-פלת נוזפת בבעלה בקול רם) . משה מתעשת קמעא, קם ואומר משהו לקרח. ארשת אכזבה על פני הנוכחים. לאט-לאט מתפזרים האנשים לאהליהם: "רק מחר תוכרע המחלוקת" עוברת השמועה. איזו אכזבה. איפה האקשן?
באוהל מכינים ארוחת ערב. "רק מחר בבקר? אבל הרי ישועת ה' כהרף עין!" נשמעת לחישה. ו"אם יש צדק – יופע נא מיד!" מצטטת אחת הנשים את המשורר הקדמון. מבוכה. הזה מי שקרע את הים לחרבה במטהו? מי שעמד לפני פרעה והעז פניו מולו? הזה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים? לא ידענו מה-היה לו!
*זה* מה שרואים ושומעים בני ישראל. ולו הייתי אני ישראלי של אז, הייתי אומר לאחר שהכול הסתיים, שלא משה ניצח במחלוקת, אלא הקב"ה ניצח במחלוקת. ניצח אלהים את האדם. באמת חכמה גדולה.
ולכן אני קורא את הסיפור כביקורת. משה הולך ומאבד את סמכותו כמנהיג.
לשאלתך על איש הרוח מול איש המעשה: אין לי תשובה. ברור שמשה הוא דגם יחיד במינו של מנהיג, ולכן ייחודו. אולי אפשר לחשוב בתולדות העולם על מישהו כמו סולון האתונאי כדוגמה למשלב רוח ומעשה. אבל זה כמובן דיון אחר.
לסיכום אפשר לומר שבניגוד לרוח המנהיגים הגדולים בהיסטוריה מאז ומעולם, למשה הוכשר מחליף ראוי עוד בחייו. אבל מחליף זה בא ללמד אותנו שני דברים חשובים: (א) אין שושלת ונפוטיזם במנהיגות הישראלית האידיאלית (גישה אנטי-מלוכנית); הממשיך אפילו אינו מאותו השבט. (ב) את המנהיג בוחר הקב"ה, לא האדם ולא העם. "משיח ה' ", ולא משיח האדם.
בברכה,
זאב