הנפילה הגדולה

פרופ' יהושע גתי, אוניברסיטת קייפ טאון, המכללה האקדמאית בית ברל  ואוניברסיטת תל אביב

פרשת חקת: במדבר י"ט 1 - כ"ב 1

נתרכז בסוגית מי מריבה (במדבר כ’ 1-13) ושוב המספר יעסיק אותנו בשאלת המנהיגות ושאלת אמונת המנהיג. נעסוק בשאלה דרך סיפור אירוע, שמוטל עלינו להפיק לקחים ממנו, שהם ערכיים  גם לחיינו ולסובב אותנו.

פרנצ'סקו אוברטיני, משה מכה בסלע

 ייתכן שזו הפרשה הקשה והמכרעת ביותר בחייו האישיים של משה. משה הוציא את העם ממצרים, טיפל בעם קשה עורף שנמצא כמעט תמידית בקונפליקטים, אם עם משה המנהיג ואם עם אלוהים. הרבה מהסיבות למתחים נעוצות בחיי היום יום, בקשיים המקשים והמכבידים מאד בנדודי המדבר. המדבר הוא מקום אכזרי לחיות בו ובראש וראשונה קיימת בעיית המים. מים הם מקור החיים, והעדר מים פירושו מות בייסורים קשים.

ואמנם העם סובל ממצוקת המים והוא מתאסף לפני מנהיגי העדה ומתלונן. התלונה גולשת מעבר למצוקת המים ומסתכמת למעשה במרי נגד משה ואהרון, מנהיגי העדה, כדברי העם:

למה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה למות שם...ולמה העליתנו ממצרים להביא אותנו אל המקום הרע הזה לא מקום זרע ותאנה וגפן ורימון ומים אין לשתות (כ' 4-5 ).

נעיין בפשר התלונה: ראשית העם רואה את עצמו כעם ה', לא סתם אספסוף ולא עוד עם: אלא עם מיוחד, עמו של ה’, ולעם כזה יש להתייחס כראוי. אבל לדברי העם משה זרק אותם למות במדבר. ואז באה השאלה הנוקבת: לשם מה כול המבצע הזה, מבצע יציאת מצרים - שנקרא כאן עלייה ממצרים - הרי היציאה ממצרים הייתה אמורה להיות עלייה! לארץ כנען עולים, והנה הם הובאו למקום רע בלי צמחיה ובלי מים. שימו לב למבנה המשפט: הסיומת "ומים אין לשתות" מנותקת מקובלנת העדר עצי הפרי, שאמורים לסמל את הציוויליזציה. ומצרים, חרף הבעייתיות, הייתה ארץ מפותחת בעלת ציוויליזציה גבוהה. אם כך, הניתוק הסגנוני של עניין המים בא להדגיש את הבעיה.

ראוי להדגיש שהעם לא בא ישירות בתלונה אל אלוהים ולא מאשים אותו בבעיה שנוצרה, ונראה שיש כאן מגמה. מכול מקום, משה ואהרון נקראים להגיב, ותגובתם מאלפת. אין כאן הנמרצות של משה כמו למשל בפרשת העגל (שמות ל"ב) כשהגיב מיד וציוה לחסל את השתוללות העם על ידי פגיעה פיזית, הריגת אנשים, כדי להשקיט את המהומה.

כאן התגובה אחרת. הזרקור מאיר על משה הנסוג. הוא מחפש מפלט באוהל האלוהים ומחכה להשראה איך להגיב. זוהי איננה תגובה של מנהיג חזק. נכנס לכאן כבר ממד של הססנות, שאיננו מאפיין את המנהיג הבוטח והנמרץ. זוהי הידרדרות שכבר סומנה בהתנהגות משה למרד קרח דתן ואבירם, שמסופר בפרשת קרח הקודמת.

ואכן, אלוהים מגיב ואומר למשה לקחת את המטה, מטה שידוע בכוחו המיתי, ולאסוף הוא ואחיו את העדה, לדבר אל הסלע שהיה מוצב שם, ואז יצאו מים מספיק לעם ולבהמה הנלווית.

ומשה עושה כמצווה. אלא שאמירתו לסלע כבר שונה מהוראת אלוהים. משה פונה אל הסלע בשאלה: "המן הסלע הזה נוציא לעם מים?!" (כ' 10) ואז מכה משה על הסלע ויוצאים ממנו מים. את השאלה הזאת של משה פרש ה' כהבעת ספק, כאי אמונה: מה אתם רוצים אתם, המורדים, שמהסלע הזה אוציא לכם מים? באמת?!

והעונש של משה ואהרון היה קשה: התוצאה של חוסר אמונה באלוהים חמורה מאד מבחינתם: "לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם" (פס' 12). יש עוד סיבה לעונש הכבד הזה: זאת הייתה הזדמנות לקדש את שם ה' לעיני העם, ומשה ואחיו החמיצו זאת.

ברור שזאת מכה אישית טרגית למשה. ובפרשת וזאת הברכה (דברים לג 8-9) הוא מעלה על נס את דבקות שבטו לוי בו ובאלוהים בפרשת מי מריבה, שגרמה להישארותו מחוץ לארץ היעודה.

מהם הלקחים? לקח אחד הוא מהות המנהיג האמיתי. הוא לא מהסס. הוא מחליט מהר. הוא מגיב מהר וחזק. זאת לימדה אותנו התורה כאן. משה כבר עייף, העול הצטבר והוא מאבד את כוח המנהיגות ונחישותה.

והלקח השני הוא פשר האמונה. אמונה איננה במה שהוא רציונאלי או מושג בכוח הטבע. אמונה היא כוח פנימי על-טבעי ועל-רציונאלי ואיננה דבר רגיל, אלא תובעת התמכרות מוחלטת. 

אני מזמין שיח על הנושא: מנהיגות ואמונה.