יום רביעי, 11 ביוני 2014

יצחק מאיר, "אישה אחת" ו"אל חוף מבטחים" (ממליץ: מיכאל כץ)

מיכאל כץ, עו"ד

ממליץ על: יצחק מאיר, אישה אחת, ספרית מעריב, תל אביב 2010
ספרית מעריב

"אישה אחת" הוא סיפור הגבורה של "אישה אחת" רוזי מאייר, אמו של יצחק מאיר, שלאחר  שבעלה מוריס נלקח על ידי הגסטאפו בחשכת הליל לבלי שוב, יצאה לבדה וכרסה בין שיניה, היא ובנה הבכור ארווין, הוא יצחק מאיר, ובנה הקטן ג'קי, הוא יעקב מאיר נוחו עדן, למסע בריחה והצלה מאימי הכיבוש הגרמני הרצחני לאי ההצלה שווייץ. סיפור הבריחה הנדיר והמטלטל כולו מכתב אישי כתוב גוף ראשון בו חולקת הרעיה את הקורות אותה ואת בניה עם בעלה מוריץ, שאין איש בעולם יודע אם חי הוא אם כבר איננו. ביד אמן וברגישות מופלאה כותב יצחק מאיר האיש את האישה האחת, אימו.

הרגע בו חצתה המשפחה את הגבול לשוויץ הוא מרגעי השיא של הספר.
לאחר מסע רגלי שארך שלושה לילות בשלגי הרי היורה החורפיים, בלא מבריח שבגד וברח ושכר ההצלה בכיסיו, הגיעו סוף סוף האם בימי הריונה האחרונים ושני בניה ארווין וג'אק, בשארית כוחותיהם חבולים, יגעים ונרדפים, למעבר הגבול בלה קור שבגבול השוויצרי, אך חייל שוויצרי חסם בפניהם את הכניסה לארץ ההצלה ההיא. "את לא יכולה לעבור גבירתי - גבול! הודיע בתוקף והניף אצבעו והורה לי בה לאן עלי ללכת. הבטתי שם וראיתי את שורת החיילים הגרמנים עומדים כממתינים מולנו והכלב עמם...".

האם עה"ש ושלושת ילדיה (יעקב נוחו עדן משמאל לתמונה),
במתקן המאסר לגונבי גבול שויצרים בחורף 1943.
התינוק שבעבורו ערכה עמי את מסע ההצלה הוא בן שישה חדשים.

ואז "פתאום" כותבת האימא לבעלה (עמוד 261): "החל ארווין (שהיה אך בן 8 שנים) לדבר, "איש בעולם לא שמע עוד ילד מדבר כך. בעוצמה שקטה שהתמיה והדהימה את החיילים שוודאי לא עמדו מעולם מול ארווין כזה. לא רק פיו דיבר, כל ישותו דיברה, פניו, קולו, נשימותיו, ידיו, אגרופיו. ואילו ראית את פני החיילים שהקשיבו הלומי יראה, כן יראה ממש... הוא ייסר, הוא זעם, הוא הזהיר, הוא לחם על נפשי, על נפש אחיו על נפשו שלו, אבל בעיקר על נפשי, ושמעתיו זועק שהוא דורש רופא. האישה הזאת תמות אם לא תביאו רופא. והם נבהלו...". הרופא אכן הובהל ולאחר שבדק שאל את החייל "מה עכשיו?" והחייל השיב: "האישה הזאת, אין שאלה כלל, צריכה לחזור, המקרה שלה ברור. היא לא אדם אחד, היא שלושה. הילד דרש רופא, על פי הנהלים זה בסדר, אבל מחזירים אותה איך שלא יהיה" (עמוד 264). "הרופא", כותבת רוזי, "מיהר להשיב" אתה לא רואה, אתה עיוור אתה? הרעילו את שכלך? האישה הזאת מתה לך מפה עד הגדר, היא והעובר שברחמה עדיין. אם אתה מחזיר אותה, אתה מוציא מכאן חי ומשליך לשם גופה. האישה הזאת לא שייכת לכם."
"מאותו רגע" כותבת האם, "אינני זוכרת עוד דבר... רוחי שבה אלי בבית החולים בלוזאן, אינני יודעת איך הגעתי לשם". ארבע עשרה יום אחרי תום המסע חסר הרחמים ילדה האימא את בנה פיירו, דוד, אך היא לא ידעה עדיין כי בניה ארווין וג'ק, עברייני גבול כמוה, הופרדו ממנה והועברו למשמורת בכפר אגליזאו שעל גבול גרמניה, ארבע מאות קילומטרים מבית החולים.

* "אישה אחת" בתרגומו לצרפתית של המתרגם המצויין דניאל אוחנונה זכה בפרס "PRIX WIZO 2014". הספר יצא בהוצאת ALPHIL  השוויצרית ומופץ בכל ארצות דוברות הצרפתית. בעצה אחת עם ההוצאה שונה שם הספר בגרסתו הצרפתית ל "המכתב האילם", LA LETTRE MUETTE".

יצחק מאיר, אל חוף מבטחים, ספרית מעריב,  תל-אביב תשע"ד 2013
ספרית מעריב
את ספרו השני פותח יצחק במילים: "את העם היהודי פגשתי לראשונה במחנה 'קאן ד'ארנאס' במרסיי". הוא מתבונן בו בעם שנגלה אליו בהשתאות. הוא בליל של עם. כולו חלקים חלקים. והכל נראה כמקרי.  וכך כותב יצחק בספרו (עמ' 24): "שלטונות שוויץ הקצו דירת פליטים קטנה אחת, לנו וגם למשפחתו של אחד, מנדל וילנר, חבר בתנועת הנוער הציונית של תורה ועבודה. עם תום המלחמה הניח תשתית ארגונית של בח"ד –ברית חלוצים דתיים וצירף גם את שני הילדים הצעירים למסגרת עליית הנוער של בח"ד". הרנדומאליות הכריעה גורלות.
"אני הייתי בח"ד בקאן ד'ארנאס כי הייתי בח"ד בשמפרי, ובשמפרי הייתי בח"ד כי מנדל וילנר בציריך היה בח"ד. אילו היה "השומר הצעיר", הייתי כנראה גם אני "שומר הצעיר", ואילו היה "דרור", ואילו היה רוויזיוניסט, או קומוניסט, או אגודיסט, או פועלי ציון... הייתי גם אני,  ועמי גם אמי ואחיי, מגיע לקאן ד'ארנס לתוך  איזו נבחרת באקראי שאין אקראי גדול הימנו. איני יודע אם כל מי שתחם בלהט את גדרות המחיצה שהגנה, כל מחיצה ומחיצה על נושאי דגלה, נקלע באקראי כמונו למחיצתו או אם בחר בה מדעת ... שעות או יום אחרי שהגענו לקאן ד'ארנאס, היה לי ברור כבר כי ארץ ישראל שאליה אנו עתידים להפליג, היא ארץ האם של כל המחיצות וממנה הביאו אותן כולן למרסיי (עמוד 65). 
ועל העסקנים והשליחים שבאו מארץ ישראל כותב יצחק (65/6): 
"המחנה היה מלא אנשים ונשים עסוקים עד למאוד שבאו מארץ ישראל. הם היו כולם מנהלים חשובים של ענייני המחיצה שלהם ....הם היו אדוני המחיצות ... בשוויץ לא ראיתי מחיצות אלא בין לוזאן שהייתה כולה צרפתית לבין ציריך שהייתה כולה גרמנית, אבל קאן ד'ארנאס שהיה כולו יהודי, היה דגלים דגלים ומחיצות מחיצות ואיש על דגלו ומחיצתו וגם אני על דגלי החדש ועל מחיצתי".
ומוסיף וכותב יצחק (55/6) בימי שני וחמישי כשהוציאו את ספר התורה, שלגבי היתה מסתורין ולא ידעתי מה היא, מארון הקודש, שרנו "כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה" אך לא ידעתי מה אני שומע ומה אני שר ולא הבנתי מה בין חיינו לבין ספר התורה עתיר הכבוד ומקרין ההוד. ... כי הם חיינו ואורך ימינו לא היה "חיינו" ולא "ימינו" אלא מילים של שיר ששרים אותו בשמפרי ולאחר מכן בקאן ד'ארנס, כשאחרים שרים שירים אחרים ו"חיינו" שלהם הוא משהו שכל שאני יודע עליו באותה שעה הוא שהוא אינו כ"חיינו" שלנו".
האוניה "שמפוליון" בה נצטופפו למעלה מארבעת אלפים עולים-מעפילים בשש מאות מקומות הפלגה הופכת סימבול ציורי ומטלטל לעליה ההמונית של ניצולי שואת אירופה לחוף המבטחים, החוף האחרון להליך בו עוגן של חיים חדשים.  
האם בסיפור על הפילוג והמחיצות מבקש יצחק מאיר להביע את מחאתו, כעסו על המחיצות אותן אנו משמרים בכוח ומעת לעת אף מוסיפים עליהן מחיצות נוספות? האם בין השורות אין משום זעקת צער כאב הקוראת לעם היהודי לחשוב על"בניית גשרים" במקום על "בניית מחיצות"?

סוף דבר
הילד בן השמונה, שנלחם על האפשרות להכנס לשוויץ כדי להמלט מאימת הנאצים, היה לימים שגריר ישראל בשוויץ (היה גם שגריר ישראל בבלגיה).
יצחק מאיר באחת מהשיחות שהיה מקיים עם תלמידים בארצות אירופה.
כאן במפגש עם  תלמידים אוסטרים בגימנסיה אליטיסטית בוינה ( לא יהודית )

* מתוך דברי כץ בערב ההשקה לספר. 

אין תגובות:

פרסום תגובה