יום חמישי, 11 בדצמבר 2014

היזהרו מאוד מאוד באהבה: וינייטה לפרשת וישב התשע"ה

יצחק מאיר, הוגה דעות, סופר ומשורר

היריבות והאחווה הם שני הערבים הגדולים לקיומם של החיים בעולם. חיית השדה, עוף השמים, הדגה שבים,
G.Goodwin Jr. and Snark
ואדם שנברא בצלם היו נכחדים אילו מין ממיני האחווה לא הייה מציל אותם מלגווע בבודדותם. הם היו נכחדים גם אילו לא התמודדו במין ממיני היריבויות זה מול זה, על המרעה הטוב, או על הצידה הברוכה, או על הזיווג המיוחל, רפי הכוח - ממצוקת החסר המשפיל, העזים - מקללת  השפע המנוון. בלא אחווה אין
טוֹבִ֥ים הַשְּׁנַ֖יִם מִן־הָאֶחָ֑ד (קהלת ד',ט'), ובלא יריבות אין למעולה יתרון על הכושל, לעורמה על הסח הדעת, לקנאות המרבות קדמה וחוכמה בעולם על שוויון הנפש ועל בטלת הדעת החומדת את השעמום. מן האחווה טווים בני האדם, גם את האהבה שאינה תלויה בדבר אלא באהבה עצמה, וגם את השנאה שאינה תלויה בסיבה מן סיבות אלא בשנאה כמות שהיא מאליה, ולבד ממותר זה מן הבהמה שאינה יודעת לא אהבת חינם ולא שנאת חינם, מותר אחר של האדם אולי אין. חוץ מן האמנות. אבל היא מן האהבה - ואהבה כבר אמרנו, וגם מן השנאה, והשנאה תשלילה... 

המתבונן יודע כי בנוהג שבעולם מקום שמכשיר אחווה אינו נוח ליריבות ומקום שנפתח ליריבויות נוטה להינעל מפני האחווה. אבל אחוזה אחת, או פונדק אחד יש, בו משמשים שני הכוחות האדירים האלה בערבוביה: אחוזה או פונדק האחים הגדלים בצל קורת הוריהם מולידיהם. כל אח באחים הוא בשר מבשרו של השני. אהבה רבה וחמלה שופעת נתעוררו בליבה של אימם האחת עם צווחת הנשימה הראשונה של הילדים שהגיחו לאוויר העולם מרחמה. גדרים וחומות שבנה אב אחד, אותו אב, הגנו על הבנים ועל הבנות שחלקו ביניהם את ביתם. כל אחד באחים ובאחיות הוא לעולם כולו הוא או היא, אבל גם אבני בניין מהם בנויים אחיו - הם אבני בניין בהם נבנו הוא או היא. לאחים נבראה אחווה מן השמים. בה בעת, נבראה גם היריבות מן הארץ. בשמים אין בכורה. בשמים אין רכוש. בשמים אין קדמת מעמד ושולי כניעה. בשמים אין יורשים. בארץ יש. אך יותר מכל, יש בארץ מה שאי אפשר שיהיה בשמים, יש אהבה שמשפיעים האב והאם על בניהם שכל כמה שעוטפים בה כבמעיל יקרות כל אחד ואחד מהם, היא נותרת במו שלמותה על כתפי כל אחד ואחת ואינה מתחלקת ואינה מתמעטת ואין לה לא גדול ולא קטן. מפני שאין יקר מהאהבה הזאת בחיי הילדים, הם חוששים שמא יש מי מן האחים שנוטל יותר מהם, שהורים בשר ודם המושבעים להשפיע אהבה שלימה אחת - נמשכים בעוניים להעניק לאחד יותר מאשר לרעהו. בלב פונדק האחווה הנהדרת, מצמיחה החרדה סרפדי יריבות צורבים.
 היריבות והחרדה עושים יד אחת במקרא ומכניעים לפניהם את הבנים. קין והבל אחים. אין בעולם שאין לו גבולות, איש זולתם. בשביל ירושת העולם הם הורגים זה את זה? חציה אינה מספיקה לכל אחד בהם? או שמא אדם, וחוה אשתו, והאלוהים, חשודים בעיניהם  פן לא יורישו שווה בשווה, פן עובד האדמה אינו ראוי לדידם לאהבה לה ראוי רועה הצאן, פן מנחת האחד רצויה והשני דחויה ועל זאת, "וַֽיְהִי֙ בִּהְיוֹתָ֣ם בַּשָּׂדֶ֔ה וַיָּ֥קָם קַ֛יִן אֶל־הֶ֥בֶל אָחִ֖יו וַיַּהַרְגֵֽהוּ" ?(בראשית ד',ח') .
שלושה בנים לנוח. הם שורדים איתו את המבול. רק הם. לא איש אחר זולתם בעולם. אי אפשר שיימצא מקום לטפח בו את האחווה כבתיבה, הסגורה, המיטלטלת ימים ארוכים בסופה שסחפה כל בריה ובריה בתבל לתהומות, שאי אפשר שיהיה בה בכלל מקום ליריבות. אבל כיוון שהתיבה עתידה לעמוד יום אחד על הרי אררט, והמבול יעבור, והארץ תיפתח שוב לירושה, לנה בה גם בתיבה החרדה. נוח עדיין איננו יודע. הוא יוצא ליישב את הארץ בעבורו ובעבור בניו ובעבור הדורות אחריו שיבואו. כל הארץ. "וַיָּ֥חֶל נֹ֖חַ אִ֣ישׁ הָֽאֲדָמָ֑ה וַיִּטַּ֖ע כָּֽרֶם" (בראשית ט'.כ'). אבל הבנים לא איתו. הם מחוץ לאוהלו, ממתינים. שנים הוא טורח לבדו, מטפח את גפניו, בונה לו יקב, ורק ביום בו הוא זוכה לעשות יין ואין מי שישתה איתו, בשעה ששכרותו מפזרת את אשליותיו, מתגלה לו שהם לא יהיו עוד איתו ולא זה עם זה, וש"...מֵאֵ֖לֶּה נָֽפְצָ֥ה כָל־הָאָֽרֶץ" (שם,י"ט) ושאם יש מה שיאחד אותם בפירודם מעבר להרים וליבשות, זה רק מה שעשתה האחווה ליריבות- התלות.  "יַ֤פְתְּ אֱלֹהִים֙ לְיֶ֔פֶת וְיִשְׁכֹּ֖ן בְּאָֽהֳלֵי־שֵׁ֑ם וִיהִ֥י כְנַ֖עַן עֶ֥בֶד לָֽמוֹ" (שם,כ"ז). יש זיקה גם בין היריבות שבאומות. תהליך ההתפרקות של האחווה מותיר אחריו מציאות של נתק שכולו קשרי קשרים, והתלות היא עובדה גם אם היא עוינת.
האחווה והיריבות אינה פוסחת על בית אברהם. בין ישמעאל לבין אחיו הקטון יצחק, שוררים יחסי קרבה. הם צוחקים ומשחקים. אבל דיני הבכורה המבטיחים לבוגר כפליים בנכסי הירושה חודרים לתוך האחווה ומעיבים עליה עד ששרה אומרת, " גָּרֵ֛שׁ הָאָמָ֥ה הַזֹּ֖את וְאֶת־בְּנָ֑הּ כִּ֣י לֹ֤א יִירַשׁ֙ בֶּן־הָאָמָ֣ה הַזֹּ֔את עִם־בְּנִ֖י עִם־יִצְחָֽק" (שם כ"א,י'). הדבר היה למורת רוחו של האב, אבל החרדה מפני רציונל הבכורה שומטת את תשתית האחווה מתחת לרגלי האחים האהובים אבל לא מרסקת אותה לחצץ. היא כאן. אז. עכשיו.עמידה. תמיד. "כִּ֥י זַרְעֲךָ֖ הֽוּא" (שם, י"ג) ניבא ה' לאברהם. עם מותו של אברהם, מתגלה האחווה שוב כגוברת, כנוכחות שאינה מתבטלת נצח. "וַיִּקְבְּר֨וּ אֹת֜וֹ יִצְחָ֤ק וְיִשְׁמָעֵאל֙ בָּנָ֔יו אֶל־מְעָרַ֖ת הַמַּכְפֵּלָ֑ה" (שם כ"ה,ט'). בחיי האב נועדו האחים יחדיו. זכה. זה משמע " בְּשֵׂיבָ֥ה טוֹבָ֖ה", אומר רש"י. נחמה. גדולה אחווה שאפילו היא נזופה, היא מתפייסת על קברי אבות.
יעקב נולד וידו אוחזת בעקב אחיו. האחווה והיריבות אחוזים זו בזו בשיעור שאין דומה לו. הן גורפות את יצחק ואת רבקה לתוך המציאות הסעורה שלהם. יש בה מרמה. גניבת דעת. הולכת שולל. מאבק חסר מעצורים על הבכורה על כל היבטיה.אבל מעל לכל, האהבה השלמה נקרעת לאורה של השמש. יצחק אוהב את עשו. רבקה את יעקב. החרדה הופכת לפחד. עד מות. "וַיִּשְׂטֹ֤ם עֵשָׂו֙ אֶֽת־יַעֲקֹ֔ב עַל־הַ֨בְּרָכָ֔ה אֲשֶׁ֥ר בֵּרֲכ֖וֹ אָבִ֑יו וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו בְּלִבּ֗וֹ יִקְרְבוּ֙ יְמֵי֙ אֵ֣בֶל אָבִ֔י וְאַֽהַרְגָ֖ה אֶת־יַעֲקֹ֥ב אָחִֽי" (שם כ"ז,מ"א). אבל עשו אומר "אָחִֽי". האחווה מפרפרת חיה מתחת למשטמה. היא עתידה לצוץ ולעלות שוב במפגש בין שני המחנות ההולכים זה לקראת זה לפי הנראה - למלחמה, לפי התפילה - לדורון "וַיָּ֨רָץ עֵשָׂ֤ו לִקְרָאתוֹ֙ וַֽיְחַבְּקֵ֔הוּ וַיִּפֹּ֥ל עַל־צַוָּארָ֖ו וַיִּשָּׁקֵ֑הוּ וַיִּבְכּֽוּ" (שם, ל"ג, ד'). פשוטו  של "וַיִּשָּׁקֵ֑הוּ וַיִּבְכּֽוּ" מעניק תקווה טובה לאחווה. היריבות נכנסת לצללים."וַיֹּ֥אמֶר עֵשָׂ֖ו יֶשׁ־לִ֣י רָ֑ב אָחִ֕י יְהִ֥י לְךָ֖ אֲשֶׁר־לָֽךְ" (שם,ט'). הוא מקבל בהכנעה את גניבת הברכות. השניים יקברו יחדיו את אביהם יעקב. אי אפשר שהיריבות לא הלכה עימהם ללוויה הזאת. אבל האחווה השיחה את קומתה עד עפר...
כל זה כמו החוויר אל מול התנגשות הנפילים בין האחווה לבין היריבות בדרמה של יוסף ואחיו ואביהם יעקב. איש לא יכול היה לשער לאן היא מטלטלת גורלות. האחים היו צוותא קשוחה, 'בוגרת' מלחמות חסרות פשרה ואכזריות, מצייתות להלכה למצוות כיבוד אב זקן אבל נוטלות לעצמם חירות לרוקן אותה מתוכנה להלכה. יוסף אהב אותם. בטח בהם. הוא היה נסיך חלומות. הוא חלק עימהם בתמימות גדולה את סיפורי מראות הלילה שבאו כמו מאליהם מעולמות קסומים. הם ראו בהם חזיונות של הרהורי לב ער לחלוטין ולא יכלו להשלים עם צמאונו של יוסף לבכורת עילית שנחשפה לדידם בחלומות. יותר מכל ראו בכתונת הפסים שעשה אביהם לבן זקוניו הפרה בוטה של השבועה לא להעתיר אהבה בשיעורים עודפים על אחד הבנים. הפרה זו החרידה אותם. האב הזקן נטל משלהם לתת לבן זקוניו. חולצת הפסים טנוותה שתי וערב בחוטי אהבה שהוא היה חייב להם. הם היו המפרנסים השקדנים. אחיהם הצעיר היה נער את בני השפחות שלא נשאו בעול. יעקב שולח את בנו לראות את שלום אחיו בצאן. האיש הצעיר, חולם החלומות, תועה בהרים. הוא לא מוצא את אחיו. הוא שואל איש, על פי המדרש מלאך גבריאל בדמות איש, אם הוא יודע היכן נמצאים אחיו "וַיֹּ֤אמֶר הָאִישׁ֙ נָסְע֣וּ מִזֶּ֔ה כִּ֤י שָׁמַ֙עְתִּי֙ אֹֽמְרִ֔ים נֵלְכָ֖ה דֹּתָ֑יְנָה וַיֵּ֤לֶךְ יוֹסֵף֙ אַחַ֣ר אֶחָ֔יו וַיִּמְצָאֵ֖ם בְּדֹתָֽן" (שם, ל"ז, י"ז). המדרשים שומעים בתיבות "נָסְע֣וּ מִזֶּ֔ה" מה שיוסף התמים לא שמע אלא אולי הבין רק הרבה יותר מאוחר. "נָסְע֣וּ מִזֶּ֔ה" מצטט רש"י את המדרש, משמעו "הסיעו עצמן מן האחוה". הם הרחיקו את יוסף מהיות להם אח. היריבות עקרה מתוכם את אחיהם הקטון. מדרש אחר (רבא, בראשית פרשה פ"ד)  אומר, " הסיעו עצמן ממדותיו של הקדוש ברוך הוא", ופרשני המדרש מבארים, "מידותיו חסד וחמלה והם נהגו היפך מזה"
יש הבדל בין שני המדרשים. האכזריות כלפי יוסף משמעה " הסיעו עצמם מן האחווה". אבל האכזריות כלפי יעקב, לו הציגו את חולצת הפסים, כתב אשמה מדמם, טבולה בדם שעיר עיזים ואמרו "הַכֶּר־נָ֗א" כאילו סוף דבר לא הם, אלא אביהם  הוא שקבע, "טָרֹ֥ף טֹרַ֖ף יוֹסֵֽף", והוא קרע בגדיו, "...וַיָּ֥שֶׂם שַׂ֖ק בְּמָתְנָ֑יו וַיִּתְאַבֵּ֥ל עַל־בְּנ֖וֹ יָמִ֥ים רַבִּֽים" ולאחר שהוא הכיר שבנו מת לא נשאר להם אלא להעמיד פנים העמדה שמלבינה אפילו פני שאול "....לְנַחֲמ֗וֹ וַיְמָאֵן֙ לְהִתְנַחֵ֔ם וַיֹּ֕אמֶר כִּֽי־אֵרֵ֧ד אֶל־בְּנִ֛י אָבֵ֖ל שְׁאֹ֑לָה וַיֵּ֥בְךְּ אֹת֖וֹ אָבִֽיו" - משמעה כי לא נותר בהם צלם אלוהים, כי "הסיעו עצמם ממידותיו של הקדוש ברוך הוא, כולם, "כָל־בָּנָ֨יו וְכָל־בְּנֹתָ֜יו", עד אחד. (שם, ל"ז,ל"ב-ל"ה).
 לא הייתה כזאת. זה לא החלומות. זה לא חולצת הפסים.זה לא הקנאה. זה לא יוסף. זה יעקב! הוא האב שהם הרגו לו את בנו אהובו החי לשנים הרבה יותר משאב יכול לשאת, מפני שהוא גזר עליהם לחיות בחרדה שמא נטל מהם אהבתו ונתנה לבנו חביב נפשו. מאהבה שנטל מהם טווה לו לבנו חולצת פסים. 
....ואין יודע, מי בדרמה הזאת הרכין ראשו ונתוודה על שהסיע עצמו מן האחווה וממידותיו של הקדוש ברוך הוא, מי המית את החי ומי החיה את המת, מי לא ישן עוד באחד מלילות חייו מפני החרדה, בראשית שמא לא אהבוהו, לאחר מכן שמא יתגלה כמי שהגדיל לשנוא גבוה מעל לכל פסגה, הכתוב לא אומר. אין סולח מפורש. אין חרטה ואין וידוי אפילו בלחש. "וְעַתָּ֗ה לֹֽא־אַתֶּ֞ם שְׁלַחְתֶּ֤ם אֹתִי֙ הֵ֔נָּה כִּ֖י הָאֱלֹהִ֑ים" (שם מ"ה,ח'). אומר יוסף. למחיה גדולה בארץ גושן? לעבדות  של עוני בלתי אנושי שנמשכה ממנה ארבע מאות שנה במצרים? לגאולה שבקעה  מן הגולה? למדבר, לסיני, לירושלים, עד הנה....?
 מה נורא מופלאות דרכיו הנסתרות....
10.12.2014,י"ח כסלו התשע"ה



אין תגובות:

פרסום תגובה