יום שישי, 5 בדצמבר 2014

חלון לרוח, חלון לרוח: וינייטה לפרשת וישלח התשע"ה

יצחק מאיר, הוגה דעות, משורר וסופר

רוחות הרבה מנשבות מתוך מדרשי האגדה. יש לוטפות ומבושמות כאילו עלו מתוך גנות ופרדסים, ויש קמוצות-יובש וחמורות כאילו באו ממדבריות עיקשות חולות וסלעים בוערים. יש צוננות עד שדומה כי יצאו לישוב מערבות כפיתים. אחרות יש סעורות, דומה באו מן  הגלים באוקיינוסים שוצפים או מגבעות שנעקרו ברעש בטרם נחו על שולי שברים. מקום ממנו עלו  הרוחות האלה  מקדם, מי יידע. סובבות הולכות הרוחות ומקיפות את הטירה שבונה אדם לדור בה. חלונות חלונות הוא עושה בכתליה, חלון לרוח, חלון לרוח. נוטה אדם לסעור - פותח חלון לרוח הסער וכל העולם מתפרש לו כאילו הסערה והטלטלה נגזרה עליו כגורל. נוטה אדם לשקול מעשיו בקור רוח ונועל בפני תנודות נפשו כל מבוא אל שיקוליו - פותח חלון לרוח צוננת, והעולם דומה עליו כמה שאינו נדון אלא על פי חוקי הגיאומטריה של הטוב ושל הישר ושל הדין הנוקב את ההר. נוטה אדם לרווח נפשו במידות החסד והרחמים ובסלחנות מפייסת ומתענג על סודות האהבה בכלל ואהבת הזולת בפרט - פותח חלון לרוח הנושאת פריחה בכנפיה ואמונה כי באביב העולם נדון. הרוח תלויה במי שפותח לה חלון. כל הרוחות הולכות אל אשר שם הן הולכות והטירה שבונה אדם לדור בה מלאה ברוח הנושבת בחלון שבחר אדם מעצמו לפתוח, כל טירה על פי האדם שבנאה, כל אדם על פי החלון שפתח, כל חלון על פי הרוח הנושבת בו, כל רוח על פי אל אלוקי הרוחות שרוחו מרחפת עולמית על המים. 
איזה חלון פותח אדם כשהוא קורא את הפסוק "וַתֵּצֵ֤א דִינָה֙ בַּת־לֵאָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יָלְדָ֖ה לְיַעֲקֹ֑ב לִרְא֖וֹת בִּבְנ֥וֹת הָאָֽרֶץ" (בראשית ל"ד, א') ואת הפסוקים המתארים מה עולל לה שכם בן חמור החיוי , ואת הזעם שטרף את נפשם של אחי דינה בני יעקב "...כְּשָׁמְעָ֔ם ... כִּֽי־נְבָלָ֞ה עָשָׂ֣ה בְיִשְׂרָאֵ֗ל לִשְׁכַּב֙ אֶת־בַּֽת־יַעֲקֹ֔ב וְכֵ֖ן לֹ֥א יֵעָשֶֽׂה" (שם,ז')? יש חלון הנפתח על התיבה וַתֵּצֵ֤א דִינָה֙, ומיד מוציא אותה מפשוטה. חלון זועף. וַתֵּצֵ֤א, אינו מורה על מקום ממנו יצאה אלא על לאה עצמה, "יצאנית הייתה". מחלון זה נראית דינה כמי שהביאה על עצמה את האונס. "אל תיקרי לִרְא֖וֹת בִּבְנ֥וֹת הָאָֽרֶץ" אלא להיראות", אומרים בעלי תוספות המצוטטים בספר "דעת זקנים". דינה מטבע ברייתה הייתה "יוצאנית" (כמשקל בו בוחר רבנו דוד קמחי בפירושו), אישה שלא ראתה ייעודה מאחורי יריעות האוהל של הנשים השומרות על 'כבודה פנימה', סוקרנית, הרפתקנית, משוחררת, לא ממידות, אלא מסייגים מגדריים. אי אפשר לראות את בנות הארץ בלי להתערב בבנות הארץ, בלי להיכנס לחוג שלהן, למנהגיהן, למחולותיהן, לאורחן ולרבען, בלי להיחשף לעיניהם החומדות של העלמים הכנעניים שאינם מחפשים יותר מאשר להרוות את צמא תאוותיהם. 
מן החלון הזה דינה נושאת באחריות לפשעו של שכם בן חמור. "וַיַּ֨רְא אֹתָ֜הּ שְׁכֶ֧ם בֶּן־חֲמ֛וֹר הַֽחִוִּ֖י נְשִׂ֣יא הָאָ֑רֶץ וַיִּקַּ֥ח אֹתָ֛הּ וַיִּשְׁכַּ֥ב אֹתָ֖הּ וַיְעַנֶּֽהָ. וַתִּדְבַּ֣ק נַפְשׁ֔וֹ בְּדִינָ֖ה בַּֽת־יַעֲקֹ֑ב וַיֶּֽאֱהַב֙ אֶת־הַֽנַּעֲרָ֔ וַיְדַבֵּ֖ר עַל־לֵ֥ב הַֽנַּעֲרָֽ"(שם,ב'-ג'). תחילה ראה אותה כיוון שבאה לראות ולהיראות. הוא ראש חבורת הבחורים המשחרים לבנות, נסיך, בן נשיא הארץ. הנערה המוחפצת היא 'שלו תחילה'. נשוא פורקנו. יחס כזה הוא אלים, מענה. העינוי היא תוכחה אילמת כובשת. דינה הפגועה אינה כבנות הארץ. היא נפש. לא חפץ, יש לה שם. דִינָ֖ה. בת אצילים. בַּֽת־יַעֲקֹ֑ב! ופתע, הנער היהיר, הדורסני, שאינו עובד אלא את שדי יצריו, נעור למצא את האדם שבו. "וַיֶּֽאֱהַב֙ אֶת־הַֽנַּעֲרָ֔". היא אינה משיבה אהבה. הוא משדל אותה. ליבו שואל מבואות אל ליבה. "וַיְדַבֵּ֖ר עַל־לֵ֥ב הַֽנַּעֲרָֽ". היא לא מתרצה. מכאן ואילך, מהחלון הזה, נושאת הרוח את הסיפור המקראי כמות שהוא, פשטו הוא מדרשו, מעורבות המשפחות, העורמה, המילה הנכלולית הנפרעת מן החוטא במעין מידה כנגד מידה. הנקם. אונס-מוות. נפש תחת נפש ."כַּאֲשֶׁר֩ יָק֨וּם אִ֤ישׁ עַל־רֵעֵ֙הוּ֙ וּרְצָח֣וֹ נֶ֔פֶשׁ כֵּ֖ן הַדָּבָ֥ר הַזֶּֽה" (דברים כ,ב, כ"ו). יעקב, סביל, כואב וחרד, חדרי ליבו נסגרים על ייסוריו ונשמרים שם. הבינה כבדת הניסיון נכבלת.  השלטון הוא ביד בניו, "וַיֹּאמְר֑וּ הַכְזוֹנָ֕ה יַעֲשֶׂ֖ה אֶת־אֲחוֹתֵֽנוּ"(שם,ל"א)! הצדק הנמהר מדבר. המילה האחרונה היא שלהם.
אבל יש חלון אחר תחת החלון הזה. אם פותחים אותו - רוח אחרת נושבת בכתובים. ממחוזות אחרים היא באה.  דינה 'בפרקי דרבי אליעזר', "הייתה  "יושבת אוהלים, ולא הייתה יוצאה לחוץ. עשה שכם בן חמור? הביא נערות משחקות חוצה לו, מתופפות, ויצאה דינה לראות בבנות הארץ המשחקות, ושללה (חטף אותה, לקח אותה שלל) ושכב עמה והרתה וילדה את אסנת, ואמרו בני ישראל להורגה שאמרה עכשו יאמרו בכל הארץ שיש בית זנות באהלי יעקב." דינה נתחנכה להיות צנועה. "ותֵּצֵ֤א" לא מעיד על שהייתה 'יוצאנית' אלא על שנפלה קרבן לפשע, לפיתוי, לחטיפה, לאונס, בעקבותיו הרתה וילדה בת. מעתה נוצרה עובדה, יש בת אסורה בעולם! גדול הקלון שהיא מביאה על אוהלי יעקב. לא הפשע הוא קלון, הקלון הוא פשע. לא פשע שעוותה. פשע מעצם היותה. כבוד המשפחה תובע את מותה. האחים הקמים על שכם בן חמור והורגים אותו ואת אביו ואת כל בני ביתם לְפִי־חָ֑רֶב, מכים את הפושעים  "אֲשֶׁ֥ר טִמְּא֖וּ אֲחוֹתָֽם" (שם). הם נוקמים על פי חוקי צדק קמאי. חוקה אחרת, שאין בינה לבין שום צדק ולא כלום, שוללת את זכות הקיום של ילדה שלא חטאה, שלא בחרה לא להיטיב ולא להרע, אפילו להיוולד לא בחרה, אבל כיוון שדינו של כתם להיעלם מן העולם, מבקשים האחים שומרי סף הכבוש של אוהלי יעקב להמיתה. חלון שפתחו ב'פרקי דרבי אליעזר' לרוח הזאת, עודנו פתוח במקומות הרבה, והזמן לא הגיף עליהם עדיין תריסי קדמה. 
סמוך לשני החלונות יש חלון בו נושבת רוח אחרת לחלוטין. היא לא עולה מן המקרא. היא עולה ממה שהטמיעו ותיקים, סיפור מסיפור, אגדה מאגדה, לרוח היום שאהבו והורישו הלאה. תינוקת זו שלא חטאה, ויעקב זה שבשם כבוד משפחתו מבקשים בניו להעבירה מן העולם, מה היה עליהם במערבולת הגדולה שהמקרא אינו בוחר לספר את סיפורם, עד שמן הבת הוא מתעלם לחלוטין ומן האב הזקן הוא לא מותיר אלא דמות כנועה, כואבת, שומרת תוקף סלידתו ממעשה בניו עד ליום מותו, ורק לפני שהוא מחזיר את נשמתו לבוראו, כשהוא נותר לרגע האדון הבלבדי על נשמת חייו האחרונה הוא אומר להם  "שִׁמְע֥וֹן וְלֵוִ֖י אַחִ֑ים כְּלֵ֥י חָמָ֖ס מְכֵרֹתֵיהֶֽם. בְּסֹדָם֙ אַל־תָּבֹ֣א נַפְשִׁ֔י בִּקְהָלָ֖ם אַל־תֵּחַ֣ד כְּבֹדִ֑י כִּ֤י בְאַפָּם֙ הָ֣רְגוּ אִ֔ישׁ וּבִרְצֹנָ֖ם עִקְּרוּ־שֽׁוֹר. אָר֤וּר אַפָּם֙ כִּ֣י עָ֔ז ..." (בראשית מ"ט,ה'-ז').
 ברוח החלון הזה יעקב פעיל. יותר משנפשו קצה בעברת בניו שהרגו ועיקרו היא, מתמרדת על שמבקשים להציל את כבודו שלו כביכול ברצח הילדה שלא חטאה. הוא משנס מותניו.  הוא כותב על טס של זהב, על מעין קמע התלוי על צווארה של התינוקת, את כל מעשה  דינה ומשביע כל שיראה את התינוקת ואת הקמע התלוי על צווארה, לקיים את הילדה. הישיש מתגנב לאוהלי שכם ודינה, גונב את התינוקת ומשליך אותה לתוך סבך של סנה, ומכאן, לפי רוחה של האגדה הזאת,  שמה "אסנת", בת הסנה. מלאך מצאה והוליכה לארץ נושבת, מצרים. לפי מורשת אגדה אחרת, באותה רוח, באותו חלון, השליך יעקב את הילדה בחומת מצרים, הלך כברת דרך ארוכה עד לשם הישיש חפץ החיים הזה. לא אותה אגדה. אותה רוח. אותו חלון. בין ובין כך, מצאה פוטיפר, ויש אומרים פוטיפרע, ויש אומרים כי פוטיפר הגונדר ופוטיפר כהן און איש אחד היו, ויש אומרים כי ציווה להביא לתינוקת מינקת ואימץ אותה לבת, ויש אומרים כי הייתה אשתו עקרה וגידלה את הילדה והייתה לה כבת, והכל אומרים כי ניתנה ליוסף, ונתגיירה ויצאו ממנה אפרים ומנשה, ולא רק שיצא יהושוע בן נון עבד משה ועבד ה' ממנה, אלא שיעקב עצמו, כך דומה לי בעוניי, כאשר אמר "אֶפְרַ֙יִם֙ וּמְנַשֶּׁ֔ה כִּרְאוּבֵ֥ן וְשִׁמְע֖וֹן יִֽהְיוּ־לִֽי" (בראשית מ"ח,ה') כמו אמר לבניו כולם כי דינה הנאנסת ראויה להיות בת מבנות יעקב, וביתה אסנת אם לבנים כבני יעקב, והוא שאת כבודו ביקשו להשיב במות הילדה, משיב את כבודו באימוץ יוצאי חלציה של דינה.
זאת רוח אחרת אם בוחרים בה. אפילו 'בפרקי דרבי אליעזר' שפתח חלון ל"כבוד המשפחה" יש עדות כי נתחרט, והלך ופתח את החלון הזה של יעקב הנחוש להיאבק בשיבתו על חייה של הילדה בה הכיר כנכדתו חרף זעמם הקדוש של בניו. אסנת כשהייתה תינוקת לא בחרה בקלונה. כשבגרה בחרה בכבודה ונתגיירה והייתה אם לשבטים בישראל ולאחד מגדולי מושיעיו.
 ברוח הנושבת בחלון הזה, זוכות נשים שלא באו מזרע ישראל להיות נשים שבנו את ישראל. באוצר המדרשים (אייזנשטיין, עמ' 486) כתוב ,"ועוד יש נשים חסידות גיורות כשרות מן הגוים ואלו הן: אסנת צפורה שפרה פועה בת פרעה רחב רות ויעל". צא וראה, צפורה יצא ממנה משה שעל ידו ניתנה תורה לישראל, ובתיה בת פרעה קיימה אותו, אסנת יצא ממנה יהושוע, רות יצא ממנה דוד, שפרה ופועה הצילו את ילדי ישראל מגזירת "היאורה", רחב בלעדיה לא הייתה הארץ נכבשת, יעל הצילה את ישראל מיד סיסרא. כולן נכריות שנתגיירו. מי שקירב את הרחוקות האלה, קרב את ישועות ישראל. 
הכל תלוי ברוח שפותחים לה חלון. יש רוח שנושבת "כל שנעשה רחמן על האכזרי לסוף נעשה אכזר על הרחמנים" (תנחומא, מצורע א'), ויש רוח שנושבת ומזהירה, "אם תרחיק את הרחוקים סופך לרחק את הקרובים" (במדבר רבא, נשא,ח'). יש פותח חלון לרוח, " קשים גרים לישראל כספחת" (יבמות מ"ז,ב'), ויש פותח חלון למה שאמר בעל 'מנורת המאור',רבי ישראל אלנקאוה, "למה הגרים דומים בפני ישראל, לרועה שהיה רועה את עדרו, וברחה שה אחת מן השדה, ובאה ונכנסה לתוך צאנו, והיתה חביבה עליו יותר מדאי. למה, שצאנו לקחן בדמים, וזו לא לקחה בדמים, אלא היא באה מאליה ונכנסה לתוך צאנו. כמה אותות ומופתים ונפלאות עשה להם הב"ה, ואח"כ קבלו את התורה, והגר הזה בא מאליו ליכנס תחת כנפי השכינה, בלא אות ומופת" (מנורת המאור י"ז).
ועכשיו יכולה דינה בת יעקב לצאת. מחלון אחד לא רואים אותה אלא אחיה. מחלון אחר לא רואה אותה אלא יעקב. ואסנת, ביתה הגיורת הצדקת, נשקפת מחלון שלישי, ומי שפתח אותו קרא לרוח מנחמת להביא פיוס גדול לעולם. אל החלון הזה, יצאה דינה בת לאה ויעקב.

04.12.2014  י"ב כסלו התשע"ה



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה