הודו - יומן דרכים: עזריאל קרליבך

פרופ׳ יעל שמש, אוניברסיטת בר-אילן

עזריאל קרליבך, הודו: יומן דרכים, תל-אביב: עיינות תשט"ז

* העימוד להלן הוא על פי המהדורה הראשונה (זו עם הכריכה שאינה צבעונית)

בשנת 1955 ערך ד"ר עזריאל קרליבך – הפובליציסט, המייסד והעורך המיתולוגי של עיתון "מעריב" – ביקור של שלושה שבועות בהודו כאורח ממשלת הודו. הביקור הקצר הוליד רשימת מאמרים שעיבד המחבר לספר הודו: יומן דרכים. הספר ראה אור בהוצאת עיינות בשנת תשט"ז (1956). למרבה הצער נפטר קרליבך מהתקף לב זמן קצר לפני פרסום הספר, בהיותו בן 46 בלבד, ובמותו הפריך בלא לדעת את דבריו של הידעוני ההודי שפגש ושניבא לו חיים ארוכים עד זִקנה ושיבה ב'דירתו הנוכחית', כלומר בגלגול הזה (עמ' 101).

הספר עמד במבחן הזמן. לאחר שאזלה המהדורה הראשונה הוא פורסם בכמה מהדורות נוספות, עדות לפופולריות הרבה שזכה לה. רבים רואים בו את ספר המסע הטוב ביותר שנכתב על הודו.

למרות כותרתו המשנית, הספר אינו מסודר כיומן מסע הנע על ציר כרונולוגי. 15 פרקיו ערוכים לפי נושאים העוסקים בהסתפקות במועט (פרק שני: ארץ לא-תחמוד); ביחסי האדם עם הטבע, ובכלל זה בעלי החיים הלא אנושיים (פרק שלישי: מותר האדם מן הבהמה); בכתות (פרק חמישי: אדם לכת יולד); ביחס למוות, כולל תיאור השתתפות קרליבך בשרפת גופת אישה (פרק שישי: הם אינם מתים); באלים הרבים שבהודו ובדרכי עבודתם (פרק שביעי: כל-בו החלומות); בהודים הציונים, הלוא הם הקוצ'ינים (פרק ארבעה עשר: בית קוצי'ין לכו ונלכה) ועוד.

דמותו של קרליבך, כפי שהיא עולה מן הספר, היא של תלמיד סקרן שהגיע להודו בלב פתוח ובנכונות לנסות להבין באמת תרבות כה שונה משלו. לעיתים הוא מתאר עצמו מתווכח עם בני שיחו ההודים מתוך תחושת עליונות, אך זו מתפוגגת חיש מהר כאשר הם משיבים לו תשובה ניצחת. נראה שהוא נהנה לספר כיצד נותר ללא מענה.

במבט-על הצליח קרליבך ללכוד את אופייה הייחודי של הודו ולהעמידנו על ההבדלים שבינה ובין תרבויות המערב וכן בין הדתות שבהודו ובין שלוש הדתות המונותאיסטיות – היהדות, הנצרות והאסלאם. תוספת עניין יש בכך שהוא משלב את חוויותיו האישיות, האנקדוטליות, בתמונה הגדולה שבה הוא משרטט את תרבותה של הודו וערכיה.

כך לדוגמה הוא מתעכב בפרק השני, "ארץ לא-תחמוד", על ההסתפקות במועט של תושבי הודו וקובע: "אלא זה המופלא בהינדואיזם, שבו אין ההנאה הופכת לצורך; שהוא נזהר מלעשות את התענוגות – כורח; שהתשוקות הן בידיו – ולא הוא הוא בידיהן; שהוא נאבק כל ימיו לא על סיפוק חמודותיו, אלא על אי-תלות בהן [...] לא נזירות, אלא עליונות; לא אדישות, אלא אדנוּת; ולא להיטות, אלא – חרות" (עמ' 28). לאחר מכן הוא מספר כיצד צפה עם ידיד הודי בסרט אמריקני. לאחר הסרט שאל אותו ידידו בתדהמה אם אכן כה רעבים האמריקנים להשיג עוד ועוד מבחינה חומרית: דירה גדולה יותר, מכונית, טלוויזיה וכולי. ביודעו כי ידידו ההודי אמיד, הסתקרן קרליבך אם הוא אכן מוכן לוותר על חיי נוחות, והציע לו להמשיך לדון בנושא באוכלם ארוחת ערב. אולם הלה השיב כי כבר אכל את ארוחתו. קרליבך המופתע שאל מתי היה סיפק בידו לאכול, שהרי הם מבלים יחדיו כל אחר הצהרים. השיב ההודי שהוא נוהג לאכול ארוחה אחת בלבד, בשעה 10:00 בבוקר. עד לפני 16 שנה, הודה, נהג לשתות גם כוס חלב לפנות ערב, אך מאז שנפטרה עליו אימו נגמל מהרגל הזה. קרליבך מעיר כי נראה שהוא רואה בכך את גדול הישגיו בחיים (עמ' 28–29).

מעניין בעיניי הוא היחס כלפי עולם החי בהודו. קרליבך מספר כיצד גינה באוזני בני שיחו את הימנעותם מאכילת פרות, אף שהודו ארץ כה ענייה ותושביה רעבים. הוא טען בפניהם שרחמיהם על הפרות גורמים לסבל של כולם, כולל של הפרות המורעבות.

בני שיחו התקוממו ונעלבו מדבריו, אך מארחו יצא להגנתו של זה שהגיע אליהם מארץ נבערת כביכול, וכך ביאר להם:

״תושבי ישראל שייכים לדת היהודית שהיא משונה ומפגרת ביותר. יש להם ספר, שלא הגיע אל חלק העולם שלנו – התנ"ך; ספר זה מתחיל בסיפור על בריאת העולם. יודעים אתם, כיצד מתארים הם לעצמם שהעולם נברא? שבעה ימים טרח האל, וברא תחילה שמים וארץ, וירח וכוכבים, ואחר-כך יבשת וימים, ואחרי-כן חיה ועוף, והכול למען גולת-הכותרת שלו, בחיר היצירה ומטרת כל היקום. [...] ויודעים אתם מי הוא אותו עליון מכול?״

לאחר שניסו כוחם בניחושים ונכשלו, גילה להם שהכוונה לאדם, מה שגרר פרצי צחוק רועמים ושאלות, כגון לשם מה נבראו הכוכבים, והרי אין לאדם שום תועלת מהם, וכן הנשרים, הברבורים וכן הלאה.

קטע עוצמתי במיוחד בכל הקשור ליחסי אדם–חיה מצוי במה שמספר קרליבך על החוויה שפקדה אותו כאשר ביקר בבזאר ושלף את ארנק העור שלו כדי לשלם:

״מתהום הנשייה הגיח והלך אחרי צילה של אחת, אילזה קוך. מפקדת באחד ממחנות-ההשמדה היתה, כידוע, ואמרו עליה, שבביתה השופע 'געמיטליכקייט' [נעימות ביתית] גרמני התקינה לה לעששיותיה אהילים אורגינליים – עשויים מעורם של קרבנותיה המעונים. בערבים היתה יושבת וקוראת רומאנים סנטימנטאליים ואור המנורה בוקע אליה בעד עור לחייה של ילדה יהודיה חנוקה [...]

התביישתי. נדמה היה לי, כאילו צלה של אילזה קוך פרוש גם עלי: אני משתמש באבר מן החי לנוחוּת. תמהתי, מה הייתי חש אילו היתה זבנית בתל-אביב משבחת באזני אבנט ומבטיחתני שהוא עשוי מגווה של אשה צעירה ובריאה ביותר; אולם כשהיא אומרת דבר כגון זה על עור השור והאיל והתנין, איני חש כל מאומה, ואילו ההודים חשים, ופלצות אוחזתם...

האמנם כל כך מובן מאליו הוא, שגווית הבהמה נבלה סרוחה,

וגוף האדם – קדוש מכל קדוש?״ (עמ' 46–47).

סיום דבריו מזכיר את דבריו של קהלת, השוללים את יתרון האדם על פני הבהמה: "וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן כִּי הַכֹּל הָבֶל [...] מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ" (קהלת ג 19–21).ֿ

הודו מלאת סתירות והמפגש בין קרליבך המערבי להודו מוסיף ממד נוסף של סתירות. כך למשל הוא מתאר כיצד הכין עצמו לביקור אצל האלים, וכיצד טרחו הוא וחבריו להביא לאלים מתנות יפות, "לקיים – זה אלי ואנווהו; סוף-סוף זה לי ראיון ראשון עמהם, ועלי לעשות רושם טוב..." (עמ' 115). כאשר זוכרים אנו כי קרליבך הוא נצר לשושלת רבנים ובעצמו הוסמך לרבנות (אף שבהמשך חדל לקיים מצוות) מתחזק האבסורד שבשיבוץ הפסוק המקראי בהקשר זה של עבודת אלילים.

למרות פתיחותו של קרליבך לתרבות השונה, גם לו יש גבולות. כאשר מסע חתונה עובר בדרכו, ומתברר לו כי הכלה היא ילדה כבת חמש, מנמנמת על ברכי אביה, אין הוא מסתיר את הזעזוע שלו: "עיני מאנו להאמין; עיניו של אב הן, ונרתעות מסוחררות מהתעמק במחזה כזה" (עמ' 137–138). הוא נרעש מהאבסורד שבו ילדה ש"כמעט אינה יודעת עדיין ללכת, וכבר כל דרך חייה נחרצת ונסתמת; טרם בשלה, וכבר נקטפה; לא התנערה מילדותה, וכבר נכבלה עד זקנותה; באצבעותיה בפה..." (עמ' 138). בכך הוא בוודאי משמש פה לכל קוראי ספרו.

לסיכום, בין שאתם עומדים לבקר בהודו ובין שלא, ספרו של קרליבך יעניק לכם חוויה ייחודית של הצצה מרתקת לארץ מלאת הניגודים הזו, על יתרונותיה ועל חסרונותיה.