יום שלישי, 23 בפברואר 2021

מרדכי המן ועמלק

פרופ׳ גלעד ברעלי, האוניברסיטה העברית

מגילת אסתר היא אחד הטקסטים הנקראים ביותר במקרא. אנשים רבים, אף אלה שאינם קוראים במקרא דרך קבע, קוראים אותה לפחות פעם בשנה. הסיפור ידוע היטב, נראה פשוט וגלוי על פניו, ויש בו צדדים היסטוריים ולשוניים מעניינים שנדונו הרבה ולא ניכנס להם. לא מהימנות היסטורית-עובדתית היא ענייננו אלא צדדים במשמעה של המגילה כפי שהיא לפנינו. עיקר ענייננו יהיה הרקע העמלקי של המן ומשמעותו, אך נקדים לכך כמה הערות על עניינים קשורים החבויים בסיפור שכדאי לציינם.[1]

1. שנאת יהודים – שנאת היהודים של המן "צורר היהודים" ידועה היטב וגלויה על פניה במגילה. אך יש לשים לב לשנאת היהודים הכללית המובלעת בסיפור המגילה: המן שלח איגרת שנחתמה בחותם המלך ונשלחה לכל שרי המדינות ובה נכתב: "...להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים...ושללם לבוז" (ג 13). אפשר להניח שהוראה אכזרית ומשונה זו לא ניתנה בחלל ריק, אלא על רקע שנאת יהודים שהיתה רוחשת בממלכה. המן ידע זאת וניצל זאת. ואכן עולה מן הסיפור ששונאיהם של היהודים אף החלו בביצוע ההוראה, וכשלבסוף התהפך הגלגל, והיהודים "נקהלו ועמוד על נפשם" ברור ומפורש שמדובר בשונאיהם של היהודים ונאמר: "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם" (ט 1), "ויעשו בשונאיהם כרצונם" (ט 5). איננו יודעים את היקפה וטיבה של שנאת יהודים זו, אך מהמסופר במגילה ברור שהיתה קיימת.

א. בפתיחת המגילה נאמר שמלכות אחשוורוש השתרעה על 127 מדינות ועמים (שזה, אגב, כמספר שנות חיי שרה...) שהיהודים היו מפוזרים בהם. ייתכן שאיזכור פרט זה (שכשלעצמו נראה מוזר) בא להדגיש הן את הייחוד שבהוראת המן, שמכולם דווקא את היהודים יש להשמיד, והן את הרקע של שנאת היהודים שהיה קיים ומפושט בממלכה, על ריבוי מדינותיה ומגוון העמים בה.
ב. בהנחה שלסיפור המגילה יש בסיס עובדתי זהו כנראה הגילוי הראשון של שנאת יהודים הידוע לנו (בעבדות מצרים אין לראות שנאת עם במובן זה, וכן כמובן במלחמות החוזרות ונשנות עם עמי כנען). אך גם אם הבסיס העובדתי מפוקפק, העובדה שסיפור כזה יכול היה להיכתב כשנכתב ולהיכלל בתנ״ך היא בעלת משמעות תודעתית.
ג. במסגרת זו כדאי לשים לב שנאמר כי בזמן שאסתר הגיעה לבית המלך אחשוורוש להתכונן להופיע בפניו: "אין אסתר מגדת את מולדתה ואת עמה" (ב 20), כמצוות מרדכי. מדוע ציווה זאת מרדכי? כנראה שידע על שנאת היהודים הרוחשת בממלכה וחשש שגילוי זהותה היהודית של אסתר יזיק לה. זאת אף בלי קשר להמן, שכן רק "אחר הדברים האלה גידל המלך אחשורוש את המן..." (ג 1).

2. זהות לאומית – יהודים שמרו כנראה על צביונם כעם בכל המדינות הללו, כדברי המן לאחשורוש "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים" (ג 8). היו לזהות זו מאפיינים תרבותיים (דת פירושה כאן מנהג), וכן גם כתב ולשון, שהיו מיוחדים לכל עם ועם (ח 9).

3. מלחמת הישרדות – כשנהפך הגלגל וניתנה רשות ליהודים להילחם ולעמוד על נפשם הם לא לחמו מלחמת נקם בשונאיהם שניסו להשמידם, או מלחמת ביזה, למרות שהותרה להם במפורש (ח 11), וכפי שמודגש כמה פעמים כשגברו על שונאיהם התוקפים אותם "בביזה לא שלחו את ידם" (ט 10, 16, 17). מלחמת הישרדות והגנה מפני התקפות אויביהם ושונאיהם היתה זו.

א. זה מתבטא אולי גם בכך שחג הפורים נקבע (במצוות מרדכי ואסתר) כחג לדורות דווקא לא לימי המלחמה וההרג, אלא לימים שאחריהם, שבהם "נחו היהודים מאויביהם" (ט 22). 
ב. נקודה זו ראויה לציון משום שאנטישמים מודרניים (החל מסוף המאה ה19, כגון וילהלם מאר הגרמני, תיארו את פורים כחג שבו היהודים חוגגים את ה"רצח ההמוני שביצע הגזע היהודי" בפורים (ש. אלמוג, עורך, 'שנאת ישראל לדורותיה', 270, מרכז זלמן שזר, ירושלים, תש"ם).

עצמה נשית – לא רק שאסתר היא הדמות המרכזית במגילה, ומתגלה כדמות חכמה ועצמאית[2], גם דמויות נשיות אחרות מרכזיות בה. ברור הדבר לגבי המלכה ושתי, שמופיעה כדמות נשית, עצמאית וגאה, המסרבת למצוות המלך אחשורוש (בעלה) להופיע בפני אורחיו במשתה, ועורכת משתה-שכנגד לנשים (א 9-12). מחשבון השנים במגילה יוצא שהיא היתה מלכה מנוסה אז, וככל הנראה היתה מודעת שהיא עלולה לשלם על כך. ואכן שילמה וסולקה ממעמדה כמלכה (ואולי יש בכך רמז להקבלה עם שאול המלך, שגילה "עצמאות" בחמלתו על אגג העמלקי, ושילם על כך בהפסד המלוכה; ור' להלן). אך גם זרש, אשת המן, מתגלה כאשה פקחית שזיהתה את "הנקודות הרגישות" אצל המן – גאוותו ושנאתו ליהודים – ומלבה אותן באומרה: "אם מזרע היהודים מרדכי אשר החילות לנפול לפניו, לא תוכל לו כי נפול תיפול לפניו" (ו 13). קל לנחש מה חש המן לשמע דברים אלה – ועוד מאשתו.
כללית, נשים הן הגיבורות הפעילות בסיפור המגילה כפשוטו, אך במימד עמוק יותר היחסים בין מרדכי והמן הם אולי העיקר, ובהם נתרכז להלן.

המן ועמלק
למשמעותה של המגילה היבט חשוב, שנוכל להציגו בשאלה: מה פשר שינאת המן ליהודים? המן "צורר היהודים" שנא לא רק את מרדכי, שלא השתחווה לו כמו כולם, אלא את כל היהודים, ופקד להשמידם. אפשר וזו היתה סתם שינאה של איש רע, ללא עילה ממשית, לעם חלש ומפוזר. ברם, ב127 מדינות מלכותו של אחשוורוש היו לבטח עוד עמים כאלה. למה אם כן השנאה דווקא ליהודים, וליהודים ככלל, לכולם?

המן "האגגי" (ג 1) היה קרוב לוודאי מזרע עמלק, שאגג היה מלכו. יש החושבים ש"אגג" הוא שם כללי למלכי עמלק, וייתכן שזו משמעותו בברכת בלעם: "וירום מאגג מלכו" (במד' כד 8), ויש החושבים שהוא שמו הפרטי של אחרון מלכי עמלק, שאיתו נלחם שאול ואותו שיסף שמואל. לשינאה ולמלחמות בין ישראל לעמלק יש כמה עדויות במקרא. שתי הבולטות הן המלחמה ברפידים ומלחמת המלך שאול בעמלק, שאגג הוא מלכו. ברפידים תקף עמלק את ישראל לאחר צאתם ממצרים, ובמלחמה ביניהם ישראל לבסוף גבר עליו. זוהי המלחמה הראשונה של ישראל לאחר יציאת מצרים, ובסיומה מציגה ה' כמלחמתו שלו ומצווה את משה: "כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים" (שמ' יז 14). גם משה מציגה כך בדבריו: "יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור" (שם). כאן יש התחייבות אלוהית למלחמה מתמדת בעמלק ולמחיית זכרו. לצד מחויבות אלוהית זו ישנה המצווה בס' דברים, הידועה כ"פרשת זכור" הנקראת בשבת שלפני פורים: "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים. אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלוהים. והיה בהניח ה' אלוהיך לך מכל אויביך מסביב ... תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח" (דב' כה 17-19). זוהי ובכן לא רק התחייבות אלוהית אלא מצווה לעם לדורות: לזכור למחות את זכר עמלק. ואכן, בשמואל א, טו, הנקראת כהפטרה בשבת זכור, מצֻווה שאול המלך: "לך והיכיתה את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמול עליו והמתה מאיש עד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור" (שם 3).

מצווה איומה זו – מצווה להשמדת עם – נשתרשה בתודעה הלאומית היהודית, תוך "ריכוך" מטאפורי, בו עמלק הפך סמל לרוע בכל דור, שמצווה לעקרו ולהשמידו; לאו דווקא בהשמדת כל העמלקים, שחלקם ניתן להניח לא חטאו ולא פשעו. מסורת ארוכה קושרת זאת למלחמת הקודש בטומאה ובסטרא אחרא.

שאול מבצע את הוראת שמואל הנ"ל להשמדת עמלק כמעט במלואה, אך חומל על אגג מלך עמלק – אותו אגג שהמן נקרא "אגגי" כנראה על שמו – ועל מיטב הצאן והבקר ומותירם בחיים. חמלה זו עולה לו במלוכה, שכן בגינה ניחם ה' על שמשח את שאול למלך, ושמואל מודיע לשאול: "כי מאסתה את דבר ה' ומאסך ה' מהיות מלך על ישראל" (שמ"א טו 26), "קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך" (28). ושמואל ניגש מיד "וישסף את אגג מלפני ה' בגלגל" (33). אך גם במלחמה זו לא הושמד עמלק, שכן לאחר מכן הם תוקפים את ישראל בצקלג, שורפים אותה באש ולוקחים נשים וילדים בשבי, בהם גם שתי נשותיו של דויד. כשחוזר דויד לצקלג ומגלה זאת, הוא רודף אותם ומכה בהם מכה קשה, אך מאות מהם מצליחים לברוח (שמ"א, ל). עוד בימי חזקיהו היכו בני שמעון את "שארית הפליטה לעמלק" (דהי"א, ד 43).

מרדכי היהודי, שסרב לכרוע ולהשתחוות להמן, הוא "איש ימיני" (ב 5) – מזרע בנימין, שבמסורת נקשרת לו צדיקות יתירה (בדומה לזו של יוסף) ובזהר נקרא "צדיק דלתתא". הוא היחיד מבני יעקב שנולד בארץ והשלים את מנינם ל12 והיחיד מהם שלא השתחווה לעשו בפגישתו המפורסמת עם יעקב. השל"ה (ישעיה הורוויץ, בעל 'שני לוחות הברית') מסביר כך את קדושתו היתירה של בנימין: "דע כי היה לבנימן קדושה ביתר שאת מלשאר אחיו, כי כל אחיו השתחוו לעשו שהוא סיטרא דשמאלא מאל אחר, ובנימן עדיין לא נולד לא יכרע ולא ישתחוה... ".[3] וברוח דומה כותב גם, קרוב יותר לדורנו, הרב דסלר: "נתגלגלה מחיית עמלק לחלקו של בנימין שלא השתחוה לעשו...[עמלק כידוע מוצאו מעשו, בר', לו 12, ג.ב.] והטעם כי בית המקדש בחלקו של בנימין (מגילה ט"ז) ... ולזה דוקא שאול שהיה מבנימין נצטוה למחות את עמלק..."[4]. סרובו של מרדכי, שהוא מזרע בנימין, לכרוע ולהשתחוות להמן, שהוא מזרע עשו, רומז לקשר זה בברור.

הקשר בין עמלק להמן מפורסם כמובן עוד מספרות חז"ל ונתקבע בקביעת הקריאה לפורים (שמ' יז) ו"פרשת זכור" בשבת שלפניו, ובדרך כלל הוא נתפס בהדגשת הרוע של המן. מה שפחות מדובר עליו, ואולי יש בו משום תשובה לשאלה שבה פתחנו, הוא תודעת יחסי ישראל – עמלק אצל העמלקים. זהו עם היודע, יש להניח, שאצל היהודים קיימת אמונה בהתחייבות אלוהית ובמצווה לדורות להשמידו "מאיש ועד אישה מעולל ועד יונק", והיה אף ניסיון, שכמעט הושלם, לביצועה. סביר להניח שעניין זה היה מושרש גם בתודעה העמלקית במשך הדורות, והונחל גם להמן. בכך יש אולי כדי להסביר את פשר שינאתו התהומית ליהודים. במדרש רבה על אסתר, פרשה ז, כב, מתוארים מפי המן תולדות היהודים כמסכת אכזריות וכפיות טובה, ומצוין ששאול המלך "נלחם באבי אבא עמלק והרג מהם מאה אלפים פרשים ביום אחד וגם לא חמל על איש ועל אישה ועל עולל ועל יונק ... ומה עשו לאגג זקני ... ששמואל חתכו ונתן בשרו מאכל לעוף השמים". מדרש זה מבטא בחריפות את תודעת המן על חלק מהרקע לשנאתו כעמלקי כלפי היהודים. אולם, זהו רק חלק מהרקע. החלק הנוסף אולי חשוב אף יותר: בתודעה העמלקית על המחויבות היהודית להשמדת עמלק ומחיית זכרו, כמצוין לעיל, יש לא רק הסבר לשינאה ולרצון לנקמה, אלא גם ליצר הישרדות והתגוננות מפני מה שהיהודים מחויבים לו − מחיית זכר עמלק מתחת השמים. אם אצלנו אומרים "הבא להורגך השכם להורגו", אצלם אולי אמרו: "המחויב להשמידך השכם להשמידו" (שכן חזקה שינסה לממש את מחויבותו, במיוחד כשכבר ניסה זאת פעם). שנאת המן הרשע צורר היהודים, לפי זה, היתה לא רק שנאה של איש עמלקי רע, אלא היה בה גם צד של תגובה ואף התגוננות מפני הנחישות היהודית לדורות להשמדת עמלק ומחיית זכרו.

לא נאמר במגילה מוצאה של זרש, אשת המן.[5] סביר שהיתה גם היא עמלקית או לפחות ספגה את התודעה העמלקית מהמן בעלה. אם כן, יש בכך כדי להסביר גם את דבריה להמן: "אם מזרע היהודים מרדכי אשר החילות לנפול לפניו, לא תוכל לו כי נפול תיפול לפניו" (ו 13). בדברים אלה היא לא רק מסיתה את המן ומלבה את אש שנאתו ליהודים, תוך פגיעה בגאוותו כנאמר לעיל, אלא מבטאת אולי גם משהו מהתודעה העמלקית הנ"ל. שהרי ניתן לתמוה: מניין לה לזרש הביטחון הזה והידע על היהודים ועל כוחם, שאפילו המן לא יוכל לו? – הלא היהודים היו ככתוב עם מפוזר ומפורד בממלכה. תודעה עמלקית על מלחמות העבר ובעיקר על המחויבות היהודית לדורות להשמיד את עמלק ולמחות את זכרו מתחת השמים, ועל האמונה היהודית במחויבות האלוהית לכך, יכולה להסביר זאת (ודוק בדבריה, לא "יהודי" אמרה, אלא "מזרע היהודים", אשר רומז לעבר). בכך מחוזקת השערתנו על היותה ביסוד שינאתו של המן ליהודים.

גלעד ברעלי, א' אדר, תשפ"א, ירושלים

הערות

[1] רשימה זו מבוססת על סעיף מתוך פרק על מגילת אסתר בספרי "עיוני מקראות – מציאות ומוסר, נאמנות וקדושה" (2017) שבאתר: www.bar-elli.co.il .

[2] ראו בעניין זה יוכי ברנדס, 'שבע נשים בתנ"ך', כתר, זמורה ביתן, 2010.

[3] ישעיהו הלוי הורוביץ, 'תורה שבכתב', וישב.

[4] אליהו אליעזר דסלר, 'מכתב מאליהו' חלק ה, ע' מו.

[5] על פי "תרגום יונתן", היתה זרש בת תַתנַי – שם המוזכר בספר עזרא (ה-ו) ומתואר כ"פחת עבר הנהר", שניסה תחילה למנוע את המשך בניית בית המקדש על ידי שבי ציון ושלח איגרת למלך בעניין, אך אולץ על ידי דריוש מלך פרס לאפשר אותה. אם היה תתני, כפי שמסתבר מצירוף הדברים, עמלקי, הרי הוא עמלקי נוסף על המן שהגיע לעמדה מכובדת במלכות פרס.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.