משה דוד קאסוטו, תפקידנו במדע המקרא
[תש“א/תש”ב – 1941]
נהדר ונאדר הריהו התפקיד המוטל בתקופה זו על היהדות בכלל, ועל האוניברסיטה העברית בפרט, במקצוע מדע המקרא: תפקיד רב החשיבות ורב האחריות כאחת. ידוע ומפורסם לכל, כי בעבודה רחבת הידים ומרובת העניינים והגוונים שהלכה והתנחלה במקצוע זה במשך הדורות האחרונים, מסוף המאה השמונה עשרה ואילך, לא השתתפו המלומדים היהודים כי אם במידה מצומצמת מאד, שכמעט אינה באה בחשבון בערך לעבודתם הענקית של חוגי המלומדים הנוצרים. מובן, שאין זה דבר שבמקרה. אולי גרמה העובדה, שבשעה שגדלה והסתעפה העבודה המדעית במחנה ישראל, והגיע מדע היהדות לידי פריחה מזהירה, כבר רבו במספר, וכבר הרבו לפעול ולחדש חוקרי המקרא מבין חכמי האומות, ולפיכך לא ראו להם חכמי ישראל מצד זה כר נרחב לעבודתם כמו שראו בחקר התקופה שלאחר המקרא; אולי גרם הכיוון הרדיקאלי של כמה מהעוסקים בחקר המקרא, שהניא מלעסוק בו את אלה שראו בכיוון זה מעין נטיה לחילול קדשי קדשינו; אולי גרם כוחו של המסור והמקובל, המשמש מעצור בפני סלילת דרכים חדשות; אולי גרמו כל הסיבות הללו ועוד סיבות אחרות כאחת. ואולם אין זה המקום לחפש אחר הסיבות של מה שהיה. עובדה היא, שאת כרמנו שלנו נמנענו מלנטור, ועזבנו אותו לנוטרים אשר לא מבני עמנו. ואף אם בזמן מן הזמנים קם איזה נוטר חשוב ממחננו אנו, לא היה זה על הרוב כי אם בבחינת יציאה המאשרת את הכלל.
אמנם, עלינו להכיר טובה לאותם אנשי המדע שמלאו את חסרוננו והקדישו שקידה עצומה עד להפליא למפעל שעלינו היה מוטל בראש ובראשונה לעסוק בו. ונוכל גם כן להוסיף, שהרשות בידינו להביט מתוך רגש של סיפוק וקורת רוח אל אותה העבודה הנמרצת והמתמדת שהשקיעו במקצוענו טובי החוקרים במשך כמה דורות, כי הנה עבודה זו, יהיה כיוונה בנוגע אל הפרטים מה שיהיה, הריהי בכללה תעודת הוקרה באמונה והערצה עמוקה כלפי הרכוש הרוחני הרם והנשא שלנו. ואולם, אין זה לפי כבודנו הלאומי שנמשיך להחזיק בשיטה של “שב ואל תעשה”, ושנמשיך להישאר מן הצד בזרועות משולבות ולהביט באדישות איך השדה שלנו נעבד על ידי אחרים. מובן, שהעבודה המדעית הריהי פתוחה לכל מי שרוצה לבוא ולעבוד, בלי שום הגבלה ובלי שום צמצום משהוא, וחלילה לנו מלהביט בעין רעה אל פעולתו של שום אחד מבני אדם; אדרבה, כל מי שבא ועובד באמונה ברוך יהיה. ואולם, עלינו להרגיש כי חובה עלינו שלא להימנע עוד מלהשתתף אף אנחנו בפעולה הנהדרה של חקר המקרא במידה המתאימה ליחסנו המיוחד אל ספרי המקרא, אל ספרי קדשנו ותפארתנו, שהם נחלה בידינו מאבותינו. וביחוד חלה חובה זו על האוניברסיטה העברית שבירושלים, המוסד הראשי למדעו של עם ישראל בעולם הרחב. מאידך גיסא, הדין נותן שמי שחפץ להיכנס ולהשתתף בעבודתם של אחרים, עליו להראות למפרע שיש בידו לחדש איזה חידוש העלול להביא תועלת לעבודה. שאם לא כן, לא תהיה השתתפותו מוצדקת. ומתוך כך מתעוררת שאלה חמורה: האם יש לנו היהודים האפשרות לחדש איזה חידוש של ממש, להאיר איזו נתיבה חדשה, למלא איזה תפקיד מיוחד במדע המקרא?
אני בטוח שהרשות בידינו להשיב על שאלה זו בחיוב, ושאפשר לנו להטיל על עצמנו בשדה פעולה זה תפקיד מסוים חשוב, ביחוד בשלוש דרכים שונות.
ראשית כל, ברור הדבר, שבכדי להשיג הבנה מדעית של הכתובים, כלומר הבנה מעמיקה ומדוייקת של הפשט הפשוט על בוריו, כפי הכוונה שאליה התכוון מי שכתב, צריכים קודם כל להתקרב להבנה כללית של הרוח המשתקפת והמתגשמת בדברי הכתוב. וברור גם כן, שהבנה זו, הנרכשת רק מתוך התאמצות מרובה, ולא בשלמותה, למי שהוא זר לאותה הרוח בטבעו ורחוק ממנה בתכונת נפשו, קלה ופשוטה ביותר למי שהוא קרוב לאותה הרוח, ועל אחת כמה וכמה למי שאותה הרוח – רוחו. והנה אנחנו, למרות כל מאות השנים ואלפי השנים שעברו עלינו מאז נכתבו ספרי המקרא ועד עתה, למרות כל הקורות אותנו באורך ימי גלויותינו, למרות כל השינויים שנשתנו בנו ובמצבנו ובתרבותנו במשך הזמן, אנחנו עדיין הממשיכים הישירים של העם העתיק שבתקופת המקרא, וספרי המקרא הם הם הקרקע שבה מתעמקים שורשי נשמתנו. ודי לנו שנשכיל לחדור לתוך תוכו של חביון נפשנו כדי למצוא בו את הקשר הישיר, אדרבה, את ההתאחדות הגמורה, את ההזדהות המוחלטת ברוחם ובנשמתם של כותבי המקרא.
ומכיון שבשדה עבודה שכזה אין האהבה מקלקלת את השורה, אלא, להיפך, אין אדם עשוי להבין מה שאינו אוהב, יוצא מזה שאף אהבתנו והערצתנו לכתבי קדשנו עומדות לנו ועוזרות לנו להגיע לידי הבנה עמוקה של הרוח המתגשמת בהם.
ולא זה בלבד ניתן להיאמר במה שנוגע אל הדרך הראשונה מאותן שלוש הדרכים שהזכרנו. באותה המידה שמועילה הקירבה לרוחם של הכתובים, מועילה כמו כן הקירבה לצורתם החיצונית, לאופני הביטוי שלהם. והנה השפה שבה נכתבו ספרי המקרא אינה בשבילנו שפה זרה, הנלמדת בימי הבגרות מתוך העיון וההתמדה על דפי הדקדוקים והמילונים, אלא הריהי אותה השפה שאנו מדברים בה בחיינו היום־יומיים, השפה הנשמעת בפי צעירינו ובפי עוללינו, השפה המצלצלת כיום תחת כיפת שמי ארצנו כמו שהיתה מצלצלת כשהיו כל ישראל שרויים על אדמתם.
הרי אנו איפוא בבחינת בני הבית, הנולדים בבית והדרים בו, שמימי ילדותם רגילים הם להכיר את צורת הבית ותכונתו ומוצאיו ומובאיו בכללם ובפרטיהם, לנשום את האוירה המיוחדת שלו, ולראות בעיניהם מקרוב את כל מה שנמצא בפנים הבית, כל החפצים השונים שבתוכו וסידורם ואופיים וסגנונם ומטרתם והיחסים ההדדיים שלהם, בעוד שמי שהוא זר לבית ועומד בפניו כפעם בפעם מן החוץ, אינו רואה אלא את הכתלים החיצוניים הדוממים, ובכדי לקבל מושג מן החיים המתרחשים בתוך הבית צריך הוא להשגיח מן החלונות ולהציץ מן החרכים, ועל אודות מה שבפינות הפנימיות ביותר, בחדרי חדריו של הבית, אין לו אלא להסתפק בהשערות בעלמא.
הנה איפוא לפנינו הדרך הראשונה שבה נוכל אנחנו היהודים, וביחוד תוכל האוניברסיטה שלנו, להביא תועלת חשובה למדע המקרא: דרך המחקר המבוסס על הבנה מעמיקה של רוח האומה, והטבוע בחותמה המובהק של רוח האומה.
בצדה של דרך זו, נפתחת לפנינו הדרך השנית. רווחת ומקובלת הדעה, שתועלת מרובה להבנה המדעית של ספרי המקרא עלולה לצאת מתוך ידיעת המזרח העתיק, ההולכת ומתרחבת בעשרות השנים האחרונות, לרגלי החפירות הארכיאולוגיות והתגליות המוצלחות שנתגלו בדורנו, ושהולכות ומתגלות בכל שנה ושנה. ואין להטיל ספק בדבר, שדעה זו צודקת. רצונך שתבין את המשורר, כך מתרה בנו הפתגם הידוע, לך אל ארצו של המשורר. ספרי המקרא לא נוצרו באיזה אי בודד בתוך האוקיינוס, מנותק מכל ישוב אנושי ומשולל כל יחס עם כל ישוב אנושי, אלא בתוך עולם חי ופעיל נוצרו, בארץ שבה נפגשו זרמים שונים של תרבויות שונות מפותחות ומשוכללות, וכוונתם היתה ליצור תרבות חדשה, המתנגדת בעקרונותיה היסודיים לתרבויות הללו, ויחד עם זאת יונקת מתוכם ומתפרנסת מהם במה שנוגע אל החיים החמריים היום־יומיים ואל כל מה שאינו מתנגד לאותם העקרונות היסודיים. וברור הדבר, שבכדי להבין בדיוק את הניגודים ואת הוויכוחים ואת הרמזים הפולימיים מצד אחד, ואת העניינים המשותפים ליתר התרבויות מהצד השני, מן הצורך הוא שנדע אף אותן התרבויות ידיעה רחבה ומעמיקה עד כמה שאפשר. ואולם, אף על פי שהכל מודים בדעה זו להלכה, אין הכל מתחשבים אתה למעשה במידה מספיקה. אפילו מתוך המקורות שנתגלו לפני שלושים שנה ויותר לא נתקבלה עדיין כל התועלת שאפשר היה להוציא מהם, והרבה יש עוד לעשות בכיוון זה. והרבה הרבה מאד יש לעבוד בחקר המקורות שנתגלו בזמן האחרון ועוד לא נחקרו כל צרכן, לא לשם פירושם הם, ולא, מכל שכן, לשם הארת המקרא: למשל, הטכסטים הכנעניים שנתגלו בשנים האחרונות בראס־שמרה שעוד לא נשלם אף פרסומם, ועבודת פענוחם ופירושם עומדת עדיין בהתחלתה. יש כאן כר נרחב לעבודה בשביל דור שלם של חוקרים. מה תהיה התועלת העתידה לצאת מהטכסטים הללו ומיתר המקורות, שהמזרח העתיק מסר לנו ושהוא עתיד למסור לנו להבא, אין להגיד, כמובן, למפרע, אבל זאת אפשר כבר להגיד, שהתועלת תהיה מרובה וחשובה עד מאד. כתובים קשי־הבנה, ניבים נדירים, רמזים סתומים, מושגים בלתי ברורים, עלולים להתבאר ולהתברר על ידי העזרה הניתנת לנו מידיעת ספרותם ודתם והשקפת עולמם של עמי המזרח העתיק.
למשל, פסוק סתום כמאמרו של הנביא המבשר כי באחרית הימים “יפקוד ה' בחרבו הקשה והגדולה והחזקה על לויתן נחש בריח ועל לויתן נחש עקלתון, והרג את התנין אשר בים”, יוכל להתבאר היטב על יסוד מה שאנו יודעים כעת מהשקפותיהם של הכנענים ויתר עמי המזרח העתיק; דווקא השמות הללו, של “לויתן נחש בריח” ושל לויתן “נחש עקלתון” ושל “התנין” שבים, שגורים היו בפי העם הכנעני כשמות של חיות רעות העוזרות לאליל “המוות” והנלחמות לצדו נגד אלהי השמים. ומתוך כמה כתובים מהמקרא שלנו ומהספרויות האליליות אפשר לנו לבוא לידי מסקנה, כי המסורות על קרבות ממין זה, באותה המידה ובאותה הצורה שיכלו להתמזג ולהסתגל אל ההכרה הדתית המעולה של נביאי ישראל ומשוררי ישראל, נשתמרו אצלם כסמלים פיוטיים וכצורות פיוטיות, ונתהפכו, לפי אופיו ומצפונו המיוחד של עמנו, למושגים מוסריים ולהוראות מוסריות, כמין רמזים למלחמתו של הקב“ה נגד כוחות הרע, ה”סיטרא אחרא“, ולנצחון הסופי של הטוב המוחלט על עקרון הרע באחרית הימים. דבריו הסתומים של הנביא מתבארים לנו על ידי זה, וניתנת לנו האפשרות להבינם בדיוק כפי כוונתו של הנביא וכפי מה שהבינו אותם בני דורו, שאליהם נועדו בתחילה. וכמו כן, אפשר לנו להבין על סמך זה למה מכוונת התורה כשמספרת לנו, בסיפור מעשה בראשית, שהקב”ה ברא “את התנינים הגדולים”. לכאורה מוזר הדבר, שהרי בסיפור מעשה בראשית נזכרים רק הסוגים הכלליים של הנבראים, ולא המינים הפרטיים, חוץ מהאדם. אולם, כשנשים לב אל ההשקפות הנזכרות של העמים, נבין מיד, שהתורה, שאינה משתמשת כאן בשפה פיוטית ובצורות פיוטיות כהנביאים והמשוררים, אלא באה ללמדנו בשפה ברורה דעות ברורות ובהירות על יצירת העולם כולו בדבר ה‘, התכוונה דווקא להוציא מלבם של הקוראים את הדעה, כאילו יש בעולם, כפי מה שמספרים חכמי הגויים, בריאות משונות מתנגדות כביכול לרצונו של הקב“ה; ולפיכך הדגישה את הרמז לתנינים, כאילו להגיד, שאף התנינים עצמם אינם אלא חיות פשוטות כיתר החיות, יצורים מיצוריו של הקב”ה, שנבראו במאמרו לעשות רצונו ככל יתר הנבראים. וכניגוד פולימי מעין זה מתבאר גם כן מה שכתוב בתהלים "הללו את ה’ מן הארץ תנינים וכל תהומות“: תנינים ותהומות, האויבים העיקריים של אלהי השמים לפי השקפת העמים, אינם בשביל ההכרה העברית כי אם בריאות מבריאותיו של הקב”ה, המהללות אותו במקומן, בתוך המקהלה הגדולה של כל בריאות העולם. ואף את וויכוחו של אליהו הנביא עם כהני הבעל על הר הכרמל אנו מבינים ביתר דיוק כשאנו יודעים מה שהיו כהני הבעל רגילים לספר על אודות אליל זה ותכונותיו וקורותיו. ומי הוא אותו דניאל הנזכר בנאומיו של יחזקאל, הרי אנו יודעים היטב כעת מתוך השירה הכנענית על “דניאל ואקהת”, שנמצאה לפני זמן קצר בראס־שמרה. ואולם, אין צורך להרבות בדוגמאות כדי להראות את התועלת שחקר המזרח העתיק ומקורותיו יוכל להביא להבנת המקרא על בוריו. מה שעלינו להדגיש כעת הוא זה, שאנחנו היהודים, מפני קירבת רוחנו לרוח יתר העמים השמיים וקירבת שפתנו לשפותיהם, מסוגלים ביותר להבנת כתביהם. ובפרט האוניברסיטה שלנו, הנמצאת דווקא בתוך ארצות המזרח, עלולה לעסוק במקצוע זה בתקווה מיוחדת של עבודה מוצלחת ופוריה.
הנה איפוא, שאף מצד זה נפתח לפני האוניברסיטה שדה רחב לעבודה: חקר המזרח העתיק (וכמובן, בצדו, גם חקר המזרח החדש, וטבע הארץ, וטיב האנשים היושבים בה, ובעלי החיים שבה, והצמחים הגדלים בה), ביחוד בקשר עם ספרי המקרא. ודווקא לשם זה נתכוונתי כשהקדשתי אחד מהקורסים שלי באוניברסיטה לחקר הטכסטים הכנעניים של ראס־שמרה.
ועתה נפנה אל הדרך השלישית מאותן שלוש הדרכים שאליהן רמזתי בפתיחת דברי. חומר רב וחשוב מאד להארת הפשט הפשוט של המקראות נמצא מפוזר ומפורד ברחבי ים התלמוד והמדרשים. אין צורך להדגיש את העובדה, כי לחפש אחר החומר הזה ולהשתמש בו, הרי אנו היהודים מסוגלים ביחוד. קשה אמנם למי שלא נתחנך על לימוד ספרותנו מנעוריו, ולא שקד עליה ימים ולילות, שנים אחר שנים, בהתמדה ובמסירות נפש, להתנועע על פני אותו הים הגדול ורחב הידים, ומכל שכן לצלול לתוכו ולהתעמק בתהומותיו. אבל מי שזכה לכך יוכל להעלות בידו מרגליות יקרות ומזהירות, העלולות להפיץ אור בהיר על חקר המקרא. כי הנה מטבע המסורת הדתית לשמור לדורות חומר עתיק מאד; ואף על פי שהמסורת ניתנת להשתנות בפרטיה במשך הזמן, כמה וכמה עניינים חשובים מהעבר הרחוק נשמרים בתוכה, ועלולים להימצא למי שידע לחקור בה בעין בוחנת.
זה כלל גדול שעלינו לקבוע במדענו, שאין להפריד בין הספרות הישראלית־יהודית של תקופת המקרא לבין הספרות היהודית שלאחר המקרא כבין שני תחומים נבדלים זה מזה בהחלט. לא בלבד, שהשנית היא המשכה של הראשונה וניזונת ממנה, אלא שבה מצאו את ביטויים ונמסרו בכתב כמה וכמה עניינים שכבר היו נמצאים בתקופתה של הראשונה ומפני איזו סיבה לא הועלו אז על ספר לזכרון, או הועלו על ספרים שאבדו ונעלמו מאתנו. את ספר בראשית מצד אחד, למשל, ואת “ספר היובלות” או “בראשית זוטא” ואת מדרש “בראשית ברא” מהצד השני, אין לנו לחשוב אותם לשני עולמות נפרדים זה מזה, אלא אדרבה עלינו לראות בהם שלוש תקופות שונות של זרם מסורתי אחד ואחיד. וכשאנו מוצאים, כדי להביא דוגמא אחרת, במאמרי רבותינו ובנוסח תפילותינו לימים הנוראים את המושג של מלכות שמים המתחדשת עלינו בכל שנה ושנה והמשתקפת בדינו של השופט העליון על כל באי עולם, מושג שאין לו במקרא שום זכר ברור כלל וכלל, אין לנו כאן חידוש שחידשו חכמינו בתקופה המאוחרת, אלא מסורת קדומה שהיתה נמצאת בישראל אף בתקופת המקרא, ושעל פיה מתבארות כמה פרשיות מפרשיות התורה והנביאים והכתובים. זה דבר שכבר עמדו עליו, גם אם לא בשלמותו, חוקרים שונים, ושאין, לפי דעתי, לפקפק בו, למרות הספקות והקושיות שנתעוררו מצד חוקרים אחרים. ואף למסורת שכבר הזכרנו על דבר הלויתן יש הדים רבים במאמרי רבותינו. וכמה וכמה מזמורים ממזמורי ספר תהלים, אם מותר לי להביא עוד דוגמה, מתפרשים היטב על סמך המסורת המשתקפת בזמן מאוחר בנוסח התפילות ובספרות הפיוטית.
הרי איפוא לפנינו הדרך השלישית: דרך הארה מדעית של המקרא על פי החומר המסורתי העתיק שנוכל לשאוב מתוך אוצרותיה הרחבים של ספרותנו שלאחר המקרא.
כללו של דבר: תפקיד משולש אפשר לנו, ומתוך כך חובה עלינו, להטיל על עצמנו במקצוע מדע המקרא: חקר מובנם של הכתובים על פי רוח האומה ורוח שפתה, חקר המזרח העתיק בקשר עם המקרא, וחקר החומר העתיק הנשמר בספרותנו המאוחרת והעלול לשמש יסוד לביאור פשטי הכתובים.
ולא בלבד מבחינת המדע העיוני חשוב תפקיד זה, אלא חשיבות יתרה יש לו אף במה שנוגע אל החיים, אל חיי האומה בעתיד.
זו היא אחת מסגולותיהם המיוחדות של ספרי המקרא, שבכל דור ודור זכו הקוראים והמעיינים בהם למצוא בהם הד לרחשי לבבם, ולשאוב מתוכם אותם הניחומים ואותן ההוראות, שלנשמתם היה צורך בהם. לפי השיטות השונות של הפרשנות, ההולכות ומתחדשות מזמן לזמן, הצליחו ספרי המקרא לספק תמיד מזון רוחני מתאים לצרכיו ולדרישותיו של כל דור ודור. דור דור ודורשיו, דור דור ומפרשיו. לא רק האיש היחיד, הפותח בשעה של מורת רוח את ספר הספרים, היה מוצא כמעט בכל עמוד ועמוד מלים שנראו לו כל כך מתאימות למצבו ולרגשות לבו, עד שנדמה לו כאילו דווקא למענו נכתבו, אלא אף המצפון הכללי של כל הדורות החולפים זה אחר זה זכה לפתור לו את דברי הכתוב באופן מקביל לאופיו המיוחד ומתאים לתביעות רוחו המיוחדות.
בתקופה האיומה והנוראה של גלות בבל, השפיעו על הלבבות הנשברים והנדכאים של בני הגולה דבריהם של הנביאים הקדומים, המצלצלים עדיין באזניהם מתוך המגילות הנושנות שהביאו אתם בגלותם. לא בלבד במה שהם ניבאו לעתיד, אלא אף בכל מלה ומלה שיצאה מפיהם כלפי בני דורם, ראו הגולים יחס ישיר לעולמם הם. כאילו באותן המלים היו משתקפים מאורעות זמנם ותנאי חייהם ושאיפות נפשם. מדברי הגערות לקחו מוסר, את איומי הפורענויות ראו מקויימים בעצמם, וייעודי הנחמה נעשו להם למקור בטחון נאמן, המעודד את רוחם והמאמץ את לבבם לחכות לגאולה.
ואחר ששב ה' את שיבת ציון, מהיכן שאבו אבותינו את חוזק הרוח ואת מרץ הפעולה הנחוצים להם לבנות את בניינם החדש ולקום לתחיה, אם לא מתוך הספרים הקדומים, קודש קנייני האומה. ספרי התורה, והפירושים והדרושים והמסורות שנקשרו בהם ושנספחו אליהם, שימשו יסוד מוצק לחייה החדשים של האומה, ותוכנם נעשה מאז לבשרם ודמם של בני עמנו. והשפעה כבירה השפיעו נאומי הנביאים, אף על פי שנשכחו ברובם הקשרים שבינם ובין הזמן שבו נאמרו בתחילה, ואולי דווקא מפני זה. ייעודיהם על עתידו המזהיר של העם, ועל נצחון האידיאלים שלו בעולם, הם הם שעודדו את רוח בניה־בוניה של העדה בשעה הקשה ומרובת המעצורים והאשליות של הבניין; הם הם שהיו למקור נחמה במצב ההווה הצנוע ורב הקשיים; הם הם שעוררו את אומץ הלב, שאיפשר להם להחזיק מעמד נגד המעצורים שמבפנים ונגד האויבים שמבחוץ, ולהגיע מתוך מלחמות אדירות לידי תקומה בימי החשמונאים. ובמזמורים העתיקים, אחר שנשתכחו ברובם מאורעות זמנם ומסיבות חייהם של המשוררים, שמעו הקוראים רק הד נשמתו של כל איש מישראל ושל העם בכללו, ומתוך כך זכו לשאוב מתוכם ניחומים לצרותיהם, עידודים לרוחם, ותקוות נאמנות לעתידם. וכך נעשה קובץ המזמורים לספר תפילותיה של העדה ולביטוי רגשותיה וגעגועיה על אביה שבשמים.
תהליך זה, של טשטוש הפרטים הקשורים בזמן מיוחד ובמאורעות מיוחדים, הלך ונמשך יותר ויותר אחר חורבנה הנורא של המדינה היהודית. האומה, שניתקה מחייה הנורמליים בארצה, צריכה היתה למצוא לה מה שישמש יסוד נאמן לקיומה בעתיד, מה שייצג מעין תשלומים לחסרון חיים לאומיים נורמליים על אדמתה. יסוד זה ותשלומים הללו מצאה האומה בחייה הרוחניים ובמסירותה המוחלטת לערכים הרוחניים שקיבלה בירושה מאבותיה. וספרי הקודש, שאף הם נתרחקו מזמן חיבורם וממקום חיבורם, וניתקו על ידי כך מכל הנוגע לחיי השעה, נעשו לה למקור נאמן של חיי עד. תנאי המקום והזמן של הכתובים נשתכחו אז לגמרי, או אבדו כל ערכם; מה שנשאר היה ערכו הנצחי של התוכן, הקרוב לכל נפש והמדבר לכל נפש בשפה שלה. והיא שעמדה לאבותינו ולנו באורך גלותנו, וביצרה את רוחנו כדי שתוכל לעמוד בפני כל נוראותיה וסערותיה של הגלות, ולחיות חיי נצח עד היום הזה.
ועתה, דורנו זה, ההולך ועובד כדי להניח את היסודות לבניינה החדש של האומה בארצה, ולכונן את דרכיה לעתיד, צריך גם הוא שיטה חדשה בפירוש כתבי קדשנו, שיטה ראויה לכנס את פיזוריו הרוחניים של עמנו, שיטה מתאימה לרוחה ולמצבה ולצרכי נשמתה של האומה בשעת תחייתה. ואין ספק אצלי ששיטה מתאימה לדרישות הללו היא אך ורק השיטה המדעית וזה לא רק מפני שהחוש ההיסטורי השולט בתקופתנו היכה שורשים עמוקים בתוך נפשנו, אלא גם כן, וביחוד, מפני שעצם מגמתו של המחקר המדעי היא לרכוש לנו שוב מה שהיתה כוונת הכתובים בזמן שבו נכתבו, במקום שבו נכתבו, ובסביבה שבה נכתבו, כשהיה עם ישראל חי את חייו שלו על אדמתו שלו; כשהיה ישראל חי על פי התנאים שאנו חפצים לחדשם, בארץ שאנו חפצים לשוב ולבנותה. בפירוש שכזה, המקרב שוב את ספרי קדשנו לתנאי הוייתם, שהם תנאי הוייתנו בעבר ובעתיד, המחדש שוב את רוח העלומים שלו כמו שאנו מתאמצים לחדש את רוח העלומים שלנו, בפירוש זה החדש־הישן, יהיה בלי ספק עד כדי לכבוש את הלבבות של צעירנו, להלהיבם בשלהבת־יה של השאיפה למרום, להאיר לפניהם את דרך עתידה של האומה.
ואין בזה שום ניגוד, חלילה, לפירוש המסורתי שכבר נעשה לנו קודש במשך הדורות. הלא לימדונו רבותינו ז“ל שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, כלומר שהדרש איננו מבטל את הפשט, אלא זה קיים בצד זה, ואין ערכו של זה מבטל זכות קיומו של זה. כמה וכמה פנים לתורה, כמה וכמה דרושים רשאים אנחנו לדרוש בכל אחת מתיבותיה, כמו שעל ידי הפטיש המפוצץ את הסלע אפשר לנו להתיז מהסלע כמה וכמה ניצוצות; ואולם הפשט הפשוט, זה שהשגת הבנתו היא תכליתו ומטרתו של המחקר המדעי, נשאר תמיד בתוקפו, כעיקר היסודי והקיים לנצח. הרי איפוא, שאף מדברי רבותינו ז”ל יוצא לנו, שמצווה עלינו בשעת כושר זו, בשעה זו שהיא צריכה לכך, להקדיש את מיטב כוחותינו למדע המקרא.
יהי רצון שנזכה לכך. יהי רצון שיזכה דורנו להקים לכבוד ספרי קודשנו אותו הבניין הנהדר והמשוכלל, שתבניתו מרחפת לפני עינינו, בניין המדע העברי במקצוע המקרא. יהי רצון שעל ידי עבודתנו ומחקרנו ועיוננו נזכה להתקרב עד כמה שאפשר להבנת דברי הכתובים כמו שהבינום אבותינו הראשונים שלהם נועדו בתחילה. ויהי רצון, שכמו שהיו ספרי המקרא מקור ברכה לאבותינו, כך יהיו מקור ברכה לנו ולבנינו ולבני בנינו, ויעודדו את רוחנו ויאמצו את לבבנו להגשים את שאיפותינו ולהשיג את המטרה אשר אליה אנו נושאים את נפשנו, תחיית עם ישראל על אדמת ישראל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה