פרופ׳ רחל אליאור, האוניברסיטה העברית
ראשית הבריאה לוטה בערפל המכונה בשם תוהו ובוהו. על השאלה העתיקה "איך הכול התחיל?" ענתה כל תרבות לפי עולם ערכיה, פחדיה, צרכיה וכיסופיה והנסיבות הגאוגרפיות וההיסטוריות בהן נוצרה. כל תרבות ביקשה להבין את היחס בין הקבוע והנצחי לבין בן-החלוף, או בין כל מה שהאדם לא עשה, אלא נולד לתוכו ונהנה ממנו, הממד המכונה בריאה או טבע הנשגב מכוחו ויכולתו, לבין כל מה שהאדם עשה במהלך ההיסטוריה ויכול לחולל בכוח כישרונו ותבונתו, מורשתו וצרכיו הקיומיים החומריים הדחופים, או בכוח סקרנותו, השראתו, חזונו ודמיונו, הנותנים מענה לצרכיו הרוחניים, בממד המכונה תרבות, דת, שפה וחברה.
האל המקראי הנשגב, כמו כל האלים בדתות ותרבויות אחרות, מייצג את כל מה שנבצר מהאדם בן החלוף לעשותו, החל בשמים וארץ, בימים, אגמים, נחלים ונהרות, עבור בכוכבים ומזלות, עצים ופרחים, עולם החי, הצומח והדומם ומחזורי הטבע הפלאיים, המשך בבריאת שפה ותרבות יש מאין, וכלה במחזורי עונות השנה, ביבולי האדמה, בגידולי השדה ובפרי הארץ ובכל הכרוך בפריון ובהמשכיות החיים באוויר, בים וביבשה.
ייחודו של האל המקראי, האל הקדוש, הגיבור והנורא, הנשמע והבלתי נראה, הבורא הנצחי והעל היסטורי שהוא אלוהי ההיסטוריה, החוק, המוסר והצדק, הוא בהצבת הדיבור, הקול, הספר, המספר והסיפור בראשית הבריאה, לצד הלוח, החוק, העדות, המצווה, השירה, ההיסטוריה, הקודש והמקדש, הצדק והמוסר, המחזור והגבול, הברכה, הקדושה, הנצחיות והחיים.
האל המקראי הנצחי והקדוש הוא אלוהי הברית והשבועה, אלוהי ההיסטוריה והשפה, הזיכרון והעדות, הקושר ראשית לאחרית ומגדיר עצמו תמיד בראש ובראשונה, כאל הגואל את בני בריתו מבית עבדים ומשחרר את עמו מעבדות לחירות, בעולם שהעבדות הייתה רווחת בו בכל מקום. כלומר, החירות, הקדושה, השביתה, השבת, הברית, העדות, הזיכרון, הלשון, הלוח והחוק, המצווה והתורה, ספר התולדות וההיסטוריה, הספר המספר והסיפור, שכולם מעוגנים בעולם המופשט, הנשמע לאוזן ונכתב על ספר, הם שמכוננים את יחסי הגומלין בין אלוהי אמונת הייחוד לעמו.
האלים הבבליים העתיקים, בהם עוסק ספרו הנפלא של פרופ' נתן וסרמן, פרופ' לאשורולוגיה באוניברסיטה העברית, משורר, מתרגם ועורך שירה, ששמו: "לחש לרוח הנושבת": טקסטים מאגיים ממסופוטמיה", הוצאת כרמל 2022, שונים לגמרי ומוחשיים לאין ערוך בדימוייהם האנתרופומורפיים והזואומורפיים ובסיפורים הקשורים בהם בזיקה לעולם האדם. הם מתחלקים לזכרים ונקבות ועוסקים בחיים ובמוות, בפריון ובכיליון, בפחדים ובמצוקות, באיומים ועונשים, בכשפים הצלה וישועה, מכיוון שונה לגמרי.
פרופ' נתן וסרמן אסף, תרגם מאכדית, בחר והעיר על כמה עשרות טקסטים מאגיים ממסופוטמיה, מתוך מכלול עשיר של כ-460 לחשים באכדית, מראשית האלף השני לפני הספירה (התקופה הבבלית העתיקה והאשורית העתיקה, היינו 1500-1900 לפנה"ס לערך), ומן התקופה הבבלית התיכונה והאשורית התיכונה (1500-1100 לפנה"ס לערך), בספרו "לחש לרוח הנושבת" [שווא מתחת ללמד]. המאסף, המתרגם והמהדיר פותח את דבריו במשפט המלבב: "זהו איננו ספר מדעי. זה ספר שנכתב במטרה שיקראו בו בהנאה, לא שיצטטו אותו בהערות שוליים. ספר שמיועד לאוהבי ספרות, במיוחד לאלה שהעולם העתיק, תרבותו וכתביו מסעירים את דמיונם ומעוררים בהם מחשבה והשראה. המעוניינים במהדורות המדעיות של הטקסטים ובדיון פילולוגי בהם מוזמנים להיעזר בביבליוגרפיה שבסוף הספר ולמצוא שם הפניות לפרסומים המדעיים המתאימים" ".
*
דבר אחד ודאי עולה מהקריאה בספר הערוך יפה להפליא ומאויר באיוריה היפים של מרים וילנר, שימצא את מקומו במדפי הספרים של אוהבי הספרות, בכלל, ובלבם של אוהבי ספרות העולם העתיק, בפרט: אין כל חדש תחת השמש בכל הנוגע לצרותיהם ולצערם של בני האדם, למצוקותיהם ופחדיהם.
יש הבדל בתשובות שנותנת כל תרבות לשאלות המשותפות לכל בני האדם הנוגעות באימת המוות והחידלון ובפחד מפני מחלות, בדידות, זקנה, תלות, שיטיון, שיגעון, כיליון, אלמנות, התרוששות, עוני, ואבדן שליטה על הגוף ועל הנפש, לצד חרדה מפני עקרות, או ייסורי לידה, בגידות, אהבות, אין אונות, תשוקות, תמותת תינוקות, פחד מנחשים ועקרבים, עכברים, חולדות וכלבים חולי כלבת, או סבל מיתושים ומפיצי מגפות דומים. כל אלה וצרות רבות אחרות וסוגי סבל וחרדה שונים, מתוארים בלחשים ובהשבעות שאותם אומרים אלה המבקשים הגנה מפניהם ופונים לאלים לעזרה. הלחשים מגלים לנו באיזה נושאים מבקשים בני האדם את עזרת האלים: נמצא לחשים על אהבה ולחשים כנגד זעם, לחש כנגד נחשים ולחש כנגד עקרבים, לחשים כנגד כלבים ועלוקות, לחש נגד שדי השאול, נגד עין הרע או נגד השדה ההורגת תינוקות.
בכל תרבות המוכרת לנו מהעת העתיקה ועד היום האדם ברא עולם נסתר שבו אלוהים ואלים, מלאכים שדים, ליליות ושדות, כדי להעניק פשר לייסוריו וכדי לקוות למענה ולהגנה מהכוחות הנעלמים הקובעים את גורלו ומשפיעים על חייו. הפנייה לעזרה מכונה לחש. בספר נמצא לחשים נגד מחלות וכאבים שונים, ביניהם לחש להקלת כאב בטן ולחש נגד כלבת, אבעבועות, שיתוק, שעורה בעין או שן כואבת וגם לחש לתינוק חולה במחלת גרון או לחש להרדמת תינוק בוכה. לחשים רבים מבקשים להבטיח לידה קלה לנשים המתייסרות בלידתן וקבוצה שלמה של לחשים מוקדשת להטלת כישוף או למאבק נגד כשפים שהוטלו על המכושף.
רק בעת המודרנית השתחררו בני האדם, לא כולם, מהאימה מפני הכוח הנעלם הקובע את גורלם, והשתחררו מהתלות באלים, מיראת אלוהים, מחסדי מלאכים ומאימת השדים והמזיקים, ומהפחד מפני שדות, ליליות, מכשפים ומכשפות, מזיקים ורוחות רעות, ומסיוע כנגדם באמצעות קמעות ולחשים, והחלו לחפש פתרונות למצוקותיהם בדרכים אחרות המושתתות על ריבונות האדם, על חירותו ועל סקרנותו, על ניסיונו המצטבר, על זכותו לרכוש ידע בכל תחום, בזיקה לשוויון ערכו המוסרי וחופש בחירתו, ובזיקה לתחום עניינו, לכישרונו, לשכלו וחקרנותו, ועל השתחררותו מכבלי הדת והאמונה, ומכפיפותו לעול מצוות וחוקים התוחמים לו תחומים, ערכים, איסורים, מגבלות, איומים, עונשים והבדלות, בדרך לחיפוש אמתות אוניברסליות העומדות במבחן התצפית וההוכחה, הניסיון המדעי, הביקורת הרציונלית, השכל האנושי והמוסר האנושי, במבחן החכמה, האומץ, הדעת, הניסיון המצטבר, שיקול הדעת, הספקנות והצדק.
האם הצליחו? שאלה זו פנים רבות לה, והחזרה הגדולה שאנו עדים לה בימינו לעולם הדתי-לאומני, עולם האלים והאלילים, המלאכים, הצלמים, השדות והשדים, האמונות והמיתוסים, בכל העולם, מלמדת על קוצר ידו של האדם להסתדר בכוחות עצמו בנפתולי חייו.
בסוף הספר מובא לחש אשר חותם את הלוח השמיני והאחרון מסדרת "שריפת המכשפה", המכונה מקלו maqlu שתרגומו "קלייה" או ״שריפה" באכדית, קרי שריפת המכשפה. פרופ' וסרמן מציין שבלחש אחרון זה כבר לא נזכרת מכשפה. אחרי שהושמדה באש ובמים בשבעת הלוחות הקודמים, ולאחר שדבריה נפוצו לכל עבר בעזרתם של האלים, של כוחות הטבע ושל חומרים מטהרים, נותר האדם לבדו, מתבונן בהשתקפותו בעולם, בצלו, והוא משוחח עם עצמו, לבדו, רק הוא, פחדיו ותקוותיו. הכשפים נמוגו, המכשפה הייתה ואיננה, אבל חרדותיו של היחיד מול העולם ומול הזולת נותרו כשהיו:
אתה - צלי, אתה - כבודי,
אתה – מזלי, אתה – דמותי,
אתה – חוסני, אתה – אוני,
אתה – צלי הארוך,
אתה – צלי המתחדש תדיר:
בל תפגוש כשפים, בל תפגוש מזימות,
בל תפגוש רצח , בל תפגוש כריתת חיים,
בל תפגוש נתזי רוק רעים, בל תפגוש שיתוק הפה,
בל תפגוש עינוי הדין, בל תפגוש שנאה,
בל תפגוש רוע מזימה, את רשעותם של אנשים.
אתה – שלי ואני –שלך.
הלוואי ואיש לא יכיר אותך ושום רוע לא יקרב אליך.
לחש זה בפקודת אא, שמש, מרדוך והנסיכה בלת –אילי.
תודה לפרופ' וסרמן על תרומתו הגדולה להבנת המשותף לחיי אדם מהעת העתיקה ועד ימינו, תודה למאיירת מרים וילנר, ותודה לכל העושים במלאכת הספר היפה כל כך, בהוצאת כרמל בירושלים.
למטה תוכלו לקרוא לחש מהתקופה הבבלית העתיקה (1900-1500 לפני הספירה) מהספר "לחש לרוח הנושבת", הפותח בתיאור בריאת העולם:
דמו הוא אל המגיה וגולה היא אלת הרפואה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה