יום שלישי, 27 בפברואר 2018

מגילת אסתר - המניפסט הציוני הגדול

פרופ' יהושע גתי, אוניברסיטת קייפ טאון, המכללה האקדמאית בית ברל ואוניברסיטת תל אביב

מגילת אסתר היא סיפור חריג, שהעסיק את דעתם של פרשנים ישנים וחדשים. "מגילת אסתר לא נאמרה ברוח הקודש", גזרו חכמים והקשו על הכללתה בקנון המקראי.
הבעיה היא שאלוהים איננו מוזכר במגילה. היהודים ניצלו אבל אלוהים לא נזכר. האם לא אלוהים הוא שהביא לישועה הגדולה? האם אלוהים מנוטרל ממעשה ההצלה? זוהי הנחה שקשה מאד לקבלה לאור אופייה של הספרות המקראית הרואה בתשועה האלוהית (או להפך בעונש) עניין של סיבה ומסובב, שהיא הציר להתנהלות האלוהית ולמעורבותו האקטיבית בגורל עם ישראל. אלוהים הוא המנווט את ההיסטוריה. בבואה למבוכה מתגלמת גם בהחלטת אנשי המגילות הגנוזות שלא לכלול את מגילת אסתר בספרייתם מסוף בית שני.
התזה של הניתוח  המוצג היא שאי ההתייחסות לאלוהים היא מכוונת ובת משמעות. כלל גדול בתורת הפרשנות המקראית וההרמנויטיקה בכלל הוא שאנו נותנים את ליבנו לא רק לפרטים הגלויים אלא גם לחסר, בייחוד אם הוא בולט כי אז הוא בר משמעות ועל הפרשן לחשוף משמעות זאת. ארע אפוא אירוע דרמטי, ונהפך ליבו של מלך פרס אחשוורוש מהשמדת היהודים לשחרורם, מאבדן לגאולה, ומפני שאלוהים איננו נזכר המגילה יוצרת כביכול את הרושם שההצלה הגדולה של היהודים נחשבה לעניין היסטורי "חילוני" גרידא, שאיננו תלוי באירועים אלוהיים, ולמעשה אין בישועת היהודים נס דתי או התערבות אלוהית ברוח החגים המקראיים האחרים כמו פסח, שהוא חג הגאולה האלוהית במצרים, שאז אלוהים בגלוי בנוכחותו ובשמו הוציא את העם משעבוד לגאולה. כלומר, מבחינת מהלך האירועים ותפיסת ההילוכים הגלומה במגילה מדובר לכאורה באירוע היסטורי גרידא, של התערבות בשר ודם בן אנוש שחכמתו האישית ואומץ ליבו הם שעמדו לו להציל את היהודים מהצרות ותו לא, והשליט האמיתי (לטוב או לרע) הוא המלך הפרסי. אלא שזו היא קריאה פשטנית למדי. 
     קריאה קפדנית מצביעה על כך שבעל המגילה מדגיש את מקום האירוע, פרס, והמגילה סובבת סביב הנעשה בחצר המלכות שם. ואכן, להדגשה הזאת על מלכות פרס האדירה על המלך הפרסי יש חשיבות לפענוח המשמעות האידיאית של המגילה. כאמור, גם אם אווירת המגילה היא פולקלוריסטית, מגלה מחברה של המגילה התמצאות רבה בחצר המלך ומנהגי השלטון הפרסי, וזה עניין שאיננו מקרי. ליצירת הרקע האוטנטי נודעת משמעות לפענוח סודה של המגילה. 
החוקרים מייחסים את זמן חיבורה של המגילה למאה הרביעית לפני הספירה. פרס היא מדינה המעוררת קונוטציות חזקות בליבו של הקורא המקרא, שהלא זה לא מכבר איפשר כורש מלך פרס ליהודי בבל לחזור לירושלים ולשקם את המקדש כמודגש בחתימת ספר דברי הימים וברישא של ספר עזרא:
ובשנת אחת לכורש מלך פרס...העיר ה' את רוח כורש מלך פרס ויעבר קול בכל מלכותו וגם במכתב לאמר: כה אמר כורש מלך פרס כל ממלכות הארץ נתן לי ה'...והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלם אשר ביהודה מי בכם מכל עמו ה' אלהיו עמו ויעל. 
הנביא המשויך לתקופה מודיע שאלוהים מחל על חטאי העם שבעטים הוגלו ובקריאתו הנרגשת "נחמו נחמו עמי" (ישעיה מ 1) עודד את העם היושב בגלות לחזור ולבנות מחדש את ירושלים בצו כורש משיח האלוהים כהגדרתו יוצאת הדופן (ישעיה מה 1). "צאו מבבל ברחו מכשדים" צעק הנביא בהביטו בייאוש על העם האדיש לעלייה (מח 20). אבל, מתחוור שרבים מהיהודים בגולה נותרו מאחור ולא עלו לירושלים. עזרא הסופר מספר שהתעכב במסע עלייתו לירושלים משום שלא הצליח לקבץ סביבו מספיק לויים לעבודת המקדש  בירושלים (עזרא ח 15). 
 והנה עלה למלוכה בפרס מלך חדש הוא אחשוורוש, ומתברר מהמגילה שתקופת החסד של כורש הלכה חלפה לה. גורל היהודים בגולה נתון בידי שליט, שהוא מלך שרירותי, הנתון להשפעות שונות. מלך זה נתון למצבי רוח ולפרובוקציות. פעם הוא מצדד בשר אחד הוא המן וגורל היהודים נחרץ להשמדה, ולמחרת הוטב מצב היהודים לרגל התערבותו של שר החצר, השתדלן היהודי הוא מרדכי ובת דודו הדסה (מקור השם אסתר מהאלה אשתר הבבלית, כפילות שמות המעידה על מידה של התבוללות). ומי יודע מה יהיה מחרתיים. גורל היהודים שבחרו שלא להיענות לקריאתו של כורש ולעידודו של הנביא לעלות מופקע מידיהם, הכול נתון לתהפוכות הרגע. אין יציבות. נכון, כרגע חל כאמור מהפך וליהודים הייתה שמחה, והם ניצלו ברגע האחרון, מכיון שהיו להם בזמן הנכון האנשים המתאימים שידעו להשפיע על המלך בתחבולות. אבל, זה לא פיתרון של ממש, ומצב היהודים בפרס לא השתנה באמת. זהו פיתרון זמני למצב היהודים בגולה, הבנוי על תושייה ספוראדית, ומי יודע מה יהיה מחר. 
וזהו לקח המגילה. מצב היהודים בגולה רעוע. הם נתונים לשיגעונות של השליט הזר, והצלת היהודים בפרס היא ארעית. כורש הוא משיח האלוהים, אבל לא אחשוורוש. אין במגילה פיתרון אמיתי לשאלת היהודים.
אבל האם מצב זה של היהודים בגולה הוא הכרחי? ומהו הלקח לגבי מגילת אסתר ולחוסר אזכורו של אלוהים? הלקח המתבקש הוא שכל עוד העם בחר מרצונו לחיות בגולה והפיתרון שנתנו מרדכי ואסתר איננו הפיתרון האלוהי, והעם ברובו העדיף להמרות את הקריאה האלוהית דרך כורש}, הפיתרון איננו אמיתי, ואם אין הפיתרון ממשי, הטרגדיה עלולה להישנות ואזי - וזהו הלקח הגדול של המגילה -- אלוהים לא נזכר. אלוהים איננו נותן את שמו לפיתרון הנתון לשרירות ליבו של מלך מטורף. זאת סיבה מספיקה לאי הזכרתו של אלוהים במגילה. 
המקבילה לציונות היא מאלפת. הציונות רואה את בעיית היהודי בגולה, את סכנת האנטישמיות, בעצם הקיום היהודי בגולה. החיים המדיניים בגולה נתונים לשרירות ליבם של שליטים מטורפים לפעמים, וגם אם יש רגיעות זהו לא הפיתרון האמיתי. בזאת מבשרת מגילת אסתר את השקפת העולם של הציונות, ומן הראוי שקריאת המגילה תקרא כמניפסט ציוני בעל תוכן עמוק משלו.

*מתוך: י’ גתי, חוזרים לתנ"ך: פרשת השבוע של כולנו והוראת המקרא, ירושלים 2013


תגובה 1:

  1. ההסבר, לפיו תפיסת הגלות והגלותיות מנוגדת לציונות מתקבל על הדעת ומדגיש את הלקח ההסטורי שנלמד, וכתוצאה - הקמת מדינת ישראל. חבל רק, שבימינו מזלזלים במותג "מדינת היהודים" ומניחים לאויבים לקחת את המושכות לידיים. יתכן והלקח נשכח.

    השבמחק