על ספרו של סטפן צוויג, קוצר רוחו של הלב

שולה ברנע, משוררת וסופרת

זמורה ביתן

סטפן צוויג, קוצר רוחו של הלב (מגרמנית: ניצה בן-ארי), תל אביב, זמורה ביתן, תשמ״ו 285 עמודים

סטפן צוויג היה סופר יהודי-אוסטרי (1881-1942). התאבד ביחד עם אשתו לאחר שנמלט מפני הנאצים לברזיל.

הספר סוחף את הקורא מעצם דיונו בשאלה המרכזית: האם ייאושו של הזולת מחייב אותנו? מה חשובה יותר – החמלה או האמת? זוהי השאלה המהותית הנשאלת בסמוי ברומן המופלא הזה שראה אור לראשונה ב-1939.

עיקרו של הסיפור הוא כזה: קצין צעיר, אנטון הופמילר, מוזמן להתארח בביתו של אציל הונגרי עשיר, לאיוש קקשפאלבה, שם הוא פוגש את בתו המשותקת של קקשפאלבה, אדית בת השבע-עשרה, ומתיידד אתה. כשהוא מגלה שהצעירה התאהבה בו, הוא נחרד. האם יעתר לאהבתה הנואשת? האם יקריב את חייו למענה? האם אהבתה מחייבת אותו, רק מכיוון שהיא בעלת מום, ובשל האימה שאם ידחה אותה היא תתאבד? האם ייאושו המר של הזולת מחייב אותנו להתמסר לו, להקריב למענו את חיינו? שאלה זו שזורה לאורך הספר ומנקרת בנו הקוראים כשם שמנקרת בלב הקצין. הוא מוטרד בעיקר מהמבוכה שתיגרם לו, אם יינשא לה: "מה יאמרו?“ הופמילר מיטלטל לאורך הרומן בין שני קצוות רגשיים: תחושת חובה כלפי מי שנזקקת לו כל כך, ובעתה, אי רצון להקריב את חייו למענה, סוג של רחמים עמוקים על עצמו הרבה יותר מאשר כלפיה. עניין החמלה חוזר ומהדהד לאורך הרומן. כך למשל – רופאה של הנערה נשא לאישה את אחת הפציינטיות שלו, עיוורת שאותה לא הצליח לרפא. מרגע שפגש את אדית, מתבררת לו השאלה המורכבת, מה זו השתתפות כנה עם רגשות הזולת ועד כמה היא גוזלת ממך את עצמיותך.

הרומן רב הפתעות ותהפוכות רגשיות. מרגע לרגע משתנה דעתנו על כל אחת מהדמויות – על הופמילר, שהוא המספר בגוף ראשון (בתוך סיפור מסגרת אחר…!), על אדית, על הרופא שלה, על אביה, שאמת מדהימה מתגלה לנו עליו: מיהו באמת? אציל הונגרי? איך התעשר? האם הוא רק מתחזה מסוכן? מנוול? איש רב חסד? שקרן מדופלם או איש של מצפון, שמוכיח את ניקיון כפיו לפי הרופא: "הרחמים, בדיוק כמו המורפיום", "מיטיבים עם החולה ומביאים לו הקלה ועזר רק בתחילה, אבל אם אין יודעים את המינון הנכון ומתי לשים להם קץ, הם עלולים להפוך לרעל קטלני. הזריקות הראשונות מביאות הקלה, הן מרגיעות את הכאב ומשתקות אותו. אבל לרוע המזל יש לאורגניזם, לגוף כמו לנפש, יכולת הסתגלות מדהימה. כשם שהעצבים דורשים עוד ועוד מורפיום, כן דורשים הרגשות עוד ועוד רחמים, ולבסוף יותר מכפי שאתה יכול להעניק. משפט המפתח והמוטו של הספר: קיימים בעצם שני סוגי רחמים: האחד—פחד ורגשנות אינו למעשה אלא קוצר רוחו של הלב שאחת רצונו להשתחרר מהר ככל האפשר מן ההשפעה הבלתי נעימה של מצוקת הזולת אלה רחמים שאין בהם שמץ של השתתפות בצער ואינם אלא הגנה. אינסטינקטיבית על נפשך שלך מפני סבל הזולת והשני של רחמים שרק הוא נחשב באמת, הוא סוג יוצר ובלתי רגשני, שרצונו נהיר לו והחלטתו נחושה לעמוד בכול, בסבלנות ובסובלנות עד כלות כוחותיו ואף למעלה מזה. רק אם אתה מוכן ללכת עד הסוף המר ולהקריב את עצמך יהי אשר יהי.