מטענים של זיכרון ועצב: על ספר שיריה של שושנה ויג

בלפור חקק, משורר

מטענים של זיכרון ועצב

שושנה ויג, מטענים של זיכרון - שירים, הוצאת 'פיוטית' 2022, 108 עמודים

המשוררת שושנה ויג כתבה בעבר ספר פרוזה "העצובים" על פרשה המטלטלת את חייה: נפילת האח הבכור טוביה פיינגולד בשירותו הצבאי (בבלוזה בחצי האי סיני). ספר שיריה החדש הוא חשבון נפש קשה ונוקב, שניתן לעשות אותו עכשיו באזמל חד, עם מותו של אביה יצחק פיינגולד ז"ל.

הספר "מטענים של זיכרון" הוא הגרסה השירית של "העצובים".

עכשיו, כשהיא עומדת לבדה על הבמה מול המתים של חייה- זוג ההורים וגם האח שנותר צעיר לנצח, היא כותבת דברים בלי פִילטר, בלי חומר מרכֵּך.

העצובים

ספרה של שושנה ויג "העצובים" יצא לאור בשנת 2015. התקיימה אז השקה בדיזנגוף סנטר. אמרתי דברי פתיחה על הספר. העליתי אז את "אֵפקט הפַּרפר". טוענים תמיד שכאשר פַּרפּר מרפרף בכנפיו בברזיל, פורצת סופת הוריקן בקָצה אחר של העולם. כך קרה שכאשר התהפךְ רכב ה"זלדה" של טוביה ז"ל בסיני ב-1974, התחולל שֵבר במשפחתו שגרה אז באשקלון. מכאן ואילך מהות הקיום של המשפחה היא עצבות. הכותבת תיארה בספרה אז איך נפלה שתיקה בינה ובין הוריה, כאילו ההתעלמות מן השִׂיח של השְכול ירפֵּא את הפצע. היא כתבה אז: "לא היה זמן לדבר על מה שבאמת כָּאב. לא היה עִם מי לדבר על מה שכָּאב".

שושנה ויג עם הרצל ובלפור חקק.
צילמה: תפארת חקק

עכשיו בספר זה היא כותבת מעֶמדת פּוסט- מוֹרטם: לאחר המוות. הנפשות הפועלות אינן: האח המת, ההורים המתים אינם עונים. עכשיו היא מדברת עם כולם לאחר מותם.

האֵם הייתה למתה עוד בחייה, במות הבן. באופן סמלי, כך מספר השיר, האָב קנה לאם מכונת תפירה, שתוכל לאַחות את הקרעים בנפשה, שתוכל להוסיף לרקמת חיים חוטים צבעוניים שאבדו לה במות הבן.

מְכוֹנַת תְּפִירָה

כְּשֶׁאָח שֶׁלִּי נֶהֱרַג

נִפְרְמוּ כָּל הַחוּטִים בִּרְחוֹב הַנָּשִׂיא בְּאַשְׁקְלוֹן

אַבָּא רָצָה לְפַיֵּס אֶת אִמָּא

וְקָנָה לָהּ מְכוֹנַת תְּפִירָה

חֲדָשָׁה מֵחֲנוּת בִּרְחוֹב הָעֲלִיָּה

בְּתֵל אָבִיב

פַּעַם בְּשָׁבוּעַ

נָסַעְנוּ אִמָּא אֲנִי וְאַבָּא

לִלְמֹד

לְחַבֵּר אֶת הַחוּטִים בַּחֲזָרָה

אַבָּא הָיָה מְרֻצֶּה

שֶׁאִמָּא מָצְאָה קְצָת עִנְיָן בַּחַיִּים

וְקָנָה לָהּ

חוּטִים בְּכָל הַצְּבָעִים

אֶת הַכֹּל הֶעֱבַרְנוּ

לִנְתַנְיָה

זֶה לֹא עָזַר לְאַבָּא

אִמָּא לֹא תָּפְרָה בַּמְּכוֹנָה הַחֲדָשָׁה

הַחוּטִים נִפְרְמוּ

(עמוד 74)

לשיר מצטרף השיר הבא אחריו הכתוב כהמשך של ההתרחשויות:

לוּ יָכֹלְתִּי לִתְפֹּר אֶת הַפְּצָעִים שֶׁל אָחִי

בְּחוּט תְּפִירָה פָּשׁוּט

שֶׁהַדָּם לֹא יִזֹּל

שֶׁלֹּא יִהְיֶה שְׁכוֹל.

החיים לימדו אמת קשה ונוקבת: השְכול הוא חזק יותר מכל מכשיר מֵכני שמחבר קרעים בחוטים. הקרע הנפשי פּוֹרם את כל החוטים ולא מאפשר תיקון. המוות של הבן החייל הוא בלתי הפיךְ, וגם מחלת הסרטן הפוקדת את האם השבורה גם היא הופכת למחלה בלתי הפִיכה. המשוררת הוזה בשיר ההמשך (עמוד 75) פּתְרון שירי-מטאפורי שיכול להציל את האם ולהשיב הכול לקדמותו: לוותר על מכונת התפירה, לתפור את הקרע של החייל המדַמם "בחוט תפירה פשוט", וכך למנוע את השְכול. מתברר אם כך, שהפתרון הזה פשוט, חוט התפירה הוא פשוט, אך המציאות היא קשה ואכזרית.

בין המתים לבין דור העתיד

הספר בא לחבר בין הדורות, בין המתים של המשפחה ובין דור העתיד. הספר בא לתת חוליות מחַבְּרות שיקשרו בין מתי המשפחה ובין המשפחה שקשורה אליהם קשר דם: הכול נכתב לבל יֹאבד הצופן הגנטי המחבר בין המתים ובין החיים. גם הנכדים שנולדו, ועדיין אינם נושאים על שכמם את 'צער העולם' ואת משא הכאב של המשפחה, נקשרים במילות השירים יחד. המשוררת אינה רוצה שהכְּאב יימחק, שזיכרון המתים יכלה מן העולם.

השיר נקרא 'חיבורים': הוא נכתב בימיו האחרונים של האב, כשהוא כבר במיטה גריאטרית בדמדומים של הזיכרון הנוטש אותו. החנוכּיה שאמורה לתת אור שיגרש את החושך "מאירה באור שונֶה". האור הזה שונֶה, כי אינו מגרש את החושך. הדוברת בשיר אינה כותבת עוד לַהווה, כי הזיכרון שהיא נושאת על גבה נכתב "לדורות הבאים", כלשונה. השיר הוא מִכתב אל העתיד. גם הנכדה המקשיבה לה "קשובה לֶעתיד", כלשון השיר. כאב הדורות עובר דרך הוורידים, דרך מַגע, דרך מנגינה. המילים עדיין אינן נאמרות, אך הכאב מחלחל לדור הבא. הנכדה קולטת הכול, למרות שלא נֶאמר דבר. מתברר שהשיר מאַמת את התחושה שהמכתב שנשלח לעתיד מגיע אל דור העתיד: " ולפתע כשנעלמתי/ פרצה בבכי".

לא פלא שהשיר נקרא "חיבורים":

חִבּוּרִים

מְנַגֶּנֶת שִׁיר גַּעְגּוּעִים

וְהַמֵּיתָר

קוֹרֵעַ אֶת לִבִּי

אִמִּי שֶׁכְּבָר אֵינָהּ

כְּבָר שָׁנִים

אַבָּא גִּבּוֹר

שֶׁשּׁוֹכֵב בְּמִטָּה גֶּרִיאַטְרִית

וְשׁוֹקֵעַ לְתוֹךְ עַצְמוֹ

וַאֲנִי מְחַבֶּרֶת חִבּוּרִים לַדּוֹרוֹת הַבָּאִים

אֶל אוֹרוֹת שֶׁעוֹד יָאִירוּ כָּאן

כְּשֶׁלֹּא אֶהְיֶה

הַחֲנֻכִּיָּה הַשָּׁנָה

מְאִירָה בְּאוֹר שׁוֹנֶה.

מְנַגֶּנֶת שִׁיר גַּעְגּוּעִים

לְעוֹלָם שֶׁיָּדַעְנוּ

לַאֲנָשִׁים שֶׁאָהַבְנוּ

מְחַבֶּקֶת אֶת יְלָדַי הָאֲהוּבִים

וּמוֹסִיפָה אֶת נֵרוֹתַי

וְהַמֵּיתָר מַמְשִׁיךְ לְנַגֵּן

גַּם כְּשֶׁלֹּא אֶהְיֶה כָּאן.

הַבֹּקֶר בְּגַן הַיְּלָדִים

בְּשִׁעוּר מוּסִיקָה

נֶכְדָּתִי יָשְׁבָה קַשּׁוּבָה

לֶעָתִיד

מְפַתַּחַת אֶת כִּשּׁוּרֵי הַהַאֲזָנָה

וּלְפֶתַע כְּשֶׁנֶּעֱלַמְתִּי

פָּרְצָה בִּבְכִי.

(עמודים 81-80)

נזכיר: המשפט ״מנגנת שיר געגועים והמיתר נקרע / קורע את ליבי״ מתוך שיר של לי יה, סין.

שושנה ויג. צילם: הרצל חקק

השירים של שושנה ויג נכתבים מתוך מבט של ילדה קטנה שהתבגרה, ואבא שלה עדיין בעיניה הוא הגיבור של ילדותה. עכשיו המצבים התהפכו והאב מוּטל חסר אונים באחרִית חייו. אך היא חיה את גבורתו שהייתה, את כבודו האבוד. והיא כותבת:

אֲנִי רוֹצָה לִזכֹּר הַכֹּל

פַּעַם הָיִיתִי יַלְדָה קְטַנָּה

וְהֶחְזַקְתִי בְּיָדוֹ. (עמוד 91)

שעון הזמן מול המציאות האמתית

במצבי המשבר הללו לא ברור השעון של מי מראֶה את המציאות האמתית. ככל שהמציאות נעכֶרת בסוף חייו של האב, הוא הוזֶה מציאות חַלופית שבה אין לילה, והשעה היא שעת בוקר. במצבים של חשיכה בעולם, יש ציפייה הזויה שהלילה אינו לילה, שתשעה באב אינו תשעה באב, ושבוקר חדש בא לעולם. הדוברת השירית צופָה בַּדעיכה של האב, רואָה איך העולם מתהפך ומחשיךְ, אך מסיימת את השיר בתקווה של האב, שהנה עוד מעט קט כולם ייווכחו לדעת שהשעה היא תשע בבוקר:

הַשָּׁעוֹן שֶׁל אַבָּא

אַבָּא שֶׁלִּי הַמָּתוֹק

הֶחֱלִיט שֶׁהַיָּרֵחַ הִסְתִּיר אֶת הַשֶּׁמֶשׁ

שֶׁעֲנָנִים כִּסּוּ אֶת הַשָּׁמַיִם

שֶׁהַחֹשֶׁךְ הַזֶּה בְּעֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב

אֵינוֹ הַלַּיְלָה

הוּא אָמַר לַמְּטַפֶּלֶת

שֶׁכָּעֵת תֵּשַׁע בַּבֹּקֶר

וְתֶכֶף תִּהְיֶינָה הַחֲדָשׁוֹת

שֶׁל הַשָּׁעָה עֶשֶׂר בַּבֹּקֶר

וְכֻלָּנוּ נִוָּכַח שֶׁהוּא צוֹדֵק.

(עמוד 95)

הספר מביא את זעקתם של האחים השַכּולים: בכל ימי הזיכרון נושׂאת המדינה עיניה אל ההורים השַכּולים, נושׂאת על כּפּיים את גבורתם על כך שהם נושׂאים את כאבם ומישירים מבט אל צו הקיום של האומה. בכל יום זיכרון קוראים הַלל אל ההורים השכּולים שבניהם הנופלים "ציוו לנו במותם את החיים". וההורים השכּולים עומדים בכל בתי הקברות חונקים דמעתם ונושכים את שפתיהם.

האחים, ששָכלו את האח שנפל בצבא, נשכּחים בצד הדרך, למרות שכאבם אינו פחות מכאב ההורים. האחים השכולים חיים בצד הֶעדֵר האח שאָבד לפתע, גם את דעיכתם של ההורים ואת התמסרותם לאָבדן ולבֵּן המת. הם אינם זוכים עוד לאותה אהבת הורים שזכו לה כשהמשפחה הייתה שלימה. שושנה ויג תיארה זאת בספר הפרוזה "עצובים", שם הובא יומן כאב מפורט ונוקב.

הבת חיה מכאן ואילך כבת ביולוגית של הוריה (כי אלה העוּבדות של החיים), אך חשה את הניכּור הנכפֶּה עליה מצד הוריה שהתמסרו לאהבת הבּן המת, והיא חיה מעתה כאילו הייתה בת מאומצת. החסךְ הקשה הזה מעיק עליה, והפורקן שנותר לה הוא הכתיבה:

הָיִיתִי בִּתָּם הַמְּאֻמֶּצֶת שֶׁל הוֹרַי הַבִּיּוֹלוֹגִיִּים

כָּל כָּךְ הָיִיתִי חֲסֵרָה אֶת אַהֲבָתָם

כָּל כָּךְ הַרְבֵּה אַהֲבָה הִרְעִיפוּ עָלַי

וּלְעוֹלָם זֶה לֹא הִסְפִּיק לִי

תָּמִיד הָיִיתִי בְּמִינוּס עִם הוֹרִים

וְאֶת עוֹלָמִי מִלֵּאתִי בַּמִּלִּים

מַשְׁלִימָה אֶת קִיּוּמִי.

(עמוד 100)

לסיום

בסוף הספר יש הַפקדה לקורא:

הכותבת מפרסמת אַגדה סמלית, שעוד ידובּר בה בעתיד. האגדה נקראת "אגדת התופרים העיוורים" (עמודים 105-104). כולנו זוכרים שיונתן סוויפט כתב את ספרו "גוליבר" כספר סאטירי, אך המסווה היה כתיבה של ספר לילדים. כך סיפור זה כתוב כסיפור לילדים, שמופיע בסוף הספר, אך הוא כתוב בעט מושחז ושנון. קוראי הספר נקראים לא לוותר על ההפקדה של הכותבת בסוף הספר, הפקדה המחייבת חשבון נפש.

יפה לורנצי, שושנה ויג, ריקי להב, בלפור חקק.
צילם: הרצל חקק