פרופ׳ רחל אליאור, האוניברסיטה העברית
סיון בסקין, שבעה ימים אביב בשנה: ממואר, עורך: דורי מנור, הקיבוץ המאוחד ספרית הפועלים, סידרה: ה21, תל אביב תשפ״ב 2021, 140 עמודים
אני מבקשת להמליץ בחום לכל אוהבות הקריאה ואוהבי הספר, לקרוא בממואר הנפלא של סיון בסקין, "שבעה ימים אביב בשנה", (הוצאת ה-21 בעריכת דורי מנור) על עיר מולדתה, וילנה שבליטא, על השפות הרבות שנשמעו בה, עתיקות וחדשות כאחד, על הספריות שהיו בה, על ספרים, קוראות וקוראים, ועל דיבור בשפות שונות ובתרבויות שונות עם בני משפחה ושכנים, לצד בחירה בהעתקה ותרגום משפה לשפה כדרך של ניכוס תרבות מקומית וזרה והעברתה ממקום אחד לשני.
עוד עוסק הממואר שמצטיין בכתיבה דקת אבחנה, חכמה במיוחד, המנוקדת באירוניה, בהומור, בגילוי לב ובביקורת עצמית, בזיכרונות ואהבות לאנשים, לספרים, לשפות, לסופרות ולסופרים, ולמקומות מציאותיים ודמיוניים, שמתגעגעים אליהם בספרים ובספריות, במציאות ובדמיון. הממואר משובץ במשפטים כגון: "הספרות יוצרת את האמת, ולא רק האמת - את הספרות", או "אפשר לומר שלאמנות אין תאריך תפוגה - ולא רק בזמן, אלא גם במרחב. היצירות המעניינות ביותר צומחות לעתים בשוליים; אנחנו, היהודים, אמורים להכיר זאת מקרוב",
ההרהורים של המחברת ילידת 1976, שהיא מתרגמת ומשוררת רב לשונית, שזה חיבורה הראשון בפרוזה, על משמעות הקריאה בשפות שונות בכל גיל, בארצות שונות, ביחס לנצחיותה של תרבות, הנוגעת לעברה של שפת תרבות עתיקה ולעתידה, כתובים בצורה מעמיקה, מבריקה ושובת לב, וההרהורים על מקומם של ספרים בחייהם של קוראות וקוראים שוחרי תרבות ואוהבי דעת בנסיבות חיים קשות, מוארים בחכמה רחבת אופקים, בבינת הלב ובעומק אנושי. כל אלה נגלים בכתיבה עשירה בתובנות המצרפות מידע מפתיע, מנקודת מבט ייחודית של סופרת שגדלה בעיר שנקראה לפני השואה, 'ירושלים דליטא', כשליטא הייתה המדינה הקתולית היחידה במרחב הסובייטי לשעבר, שדיברו בה כמה וכמה שפות לצד הליטאית והרוסית, ובחרה בעברית כשפתה האהובה, למרות העובדה שרוסית, ליטאית, אנגלית, יידיש וגרמנית היו שפות תרבות שגדלה במחיצתן בווילנה שבליטא, עד שהגיעה לישראל כעולה חדשה בגיל 14.
סיון בסקין, מנתחת מערכות במקצועה, מתרגמת, משוררת ועורכת כתחום אהבתה, שפרסמה כמה ספרי שירה ותרגומי שירה, זוכרת את ליטא של ראשית המאה העשרים ששמות כמו אברהם סוצקבר או שמרקה קצ'רגינסקי היו נודעים בכל העולם דובר היידיש, ומזכירה את דברי הבלשן מקס ויינרייך, אחד מבני וילנה הנודעים שהיה מגדולי חוקרי היידיש: "אם שפה היא ניב שיש לו צבא וצי, הרי ששירה היא שפה שיש לה זמן ולב אנושי". ליטאית, כמו עברית, היא שפה של ארץ קטנה ועם קטן, המצויים בשולי תרבויות גדולות ובאזורי סְפָר, אולם הגודל והמיקום הגאוגרפי או הדמוגרפי איננו מכריע כלל וכלל באשר להיקף היצירה התרבותית של עם או להשפעתה הרוחנית והתרבותית של הספרות שנוצרה בשפות אלה.
לאה גולדברג, צ'סלאב מילוש ואברהם סוצקבר נמנים על משורריה הנודעים של ליטא. בסקין מציינת "כל משורר, אם מטפורית ואם מעשית, הוא אדם שמוצאו ממקום שנשמעת בו יותר משפה אחת" .
עוד היא מזכירה לנו: "אחרי ככלות הכל, התרבות והאמנות הן שמאפשרות, בסופו של דבר, את חשבון הנפש הלאומי על פשעי העבר; בכל הקשור לחשבון הנפש ההכרחי הזה, המשוררים הליטאים שתרגמתי מיצירתם צועדים לפני המחנה. ארץ קטנה יכולה, במאמץ הנכון, להחזיק תרבות גדולה".
מחשבות וזיכרונות על האמנויות השונות הקשורות בעבר ובהווה של ליטא ויהודייה משובצות לאורך הספר. כך למשל נאמר בהקשר ההרהור על ההבדל בין תיאטרון למוזיאון:
"אלא שמוזיאון, חיוני ומסעיר ככל שיהיה, אינו תיאטרון, מפני שאינו מבוסס על ייצור רצף תמידי של זמן, כי אם על עצירתו".
וילנה, עיר מולדתה הרב-תרבותית של סיון בסקין, הייתה מהקהילות היהודיות הנודעות לתהילה לפני השואה, שרוב תושביה נרצחו, והמחברת שגדלה בשכונה שבה מול בית הספר הראשון שלה הייתה תחנת אוטובוס שעל שלט התחנה צוינו הקווים שנסעו ל"פונאר" עילית ול"פונאר" תחתית, מאירה היבטים מעניינים מאד על מה שמתרחש בין הדי החיים הממשיים של רבבות שנשמדו במלחמה, או גורשו והוגלו מעירם, וחלקם חזרו אליה בתהפוכות ההיסטוריה במאה העשרים, לבין הזיכרון ההיסטורי של הניצולים החושבים ש"חופש התנועה האמתי, החופש לשוב הביתה והחופש לעזוב את הבית" לא היה מנת חלקם, או אלה הזוכרים את תרבות היידיש שדובריה נשמדו, השואלים את עצמם איך אפשר לזכור והאם אפשר להנציח את מה שאבד וכיצד:
בפרק המוקדש ללאה גולדברג, בת ליטא, שהמחברת מזדהה עמה בהיבטים רבים, היא מציינת:
"בעולם של אלימות ושל מאבק, תפקידה של הספרות, על פי גולדברג, הוא להציע אלטרנטיבה של זיכרון, שעל ידי ייצוג אמנותי ומדויק של העבר, יוכל לפתוח פתח לתיקון העתיד".
על תחושותיה כלפי שפת היידיש שהייתה שפת הקהילה היהודית הגדולה בווילנה, שהייתה ואיננה, כותבת מחברת הממואר:
"מה שקובע את מקומה של שפה בתוך העתיד הוא הספרות שנכתבת או שנכתבה בה. היידיש הבטיחה את מקומה, מפני שהספיקה, בזמן הקצר שעמד לרשותה כשפה מודרנית, לשגר את חיציה אל לבנו העתידי".
"כך בדיוק אני מרגישה בכל פעם שאני שומעת או קוראת יידיש. אין לזה שום קשר לנוסטלגיה, או בכלל לרעיון שמקומה של היידיש בעבר. רק הערצה טהורה ליכולתו של הלב האנושי לשלוח מסרים אל העתיד מהכתובות הכי פחות צפויות. העתיד הוא אנחנו, אבל יש חשיבות לכתובת השולח, מפני שהדרך היחידה לעשות את המסלול ממנה אלינו, הוא המעשה האמנותי".
אחתום בהבעת תודה למתרגמת, המשוררת ומחברת הממואר "שבעה ימים אביב בשנה", סיון בסקין, ול'הוצאת ה- '21 שהוציאה לאור את "זר שלגים, מבחר משירת יידיש": אשר ערך ותרגם בני מר (2021), מחבר הממואר היפה "ספר המועדים" והספר הנהדר "סמוצ'ה", אשר בדומה למחברת הממואר הנוכחי, שניהם מקימים בכתיבתם בפרוזה, בשירה בממואר ובתרגום, גשר חדש, בלתי צפוי, מנקודת מבטו של דור חדש, לעולם הישן.
ואסיים בציטוט קטע חשוב שלה על סופרים ומתרגמים משני המינים:
"כמה רוחב לב השקיעו סופריה ומשורריה של אומת היידיש באמנות שלהם, כדי שרגעי גילוי כאלה יקרו גם לנו. רובנו תלויים בתרגום, אבל התרגום הוא אולי האמנות הנדיבה ונטולת האגו מכולן, כך שבמובן מסוים הוא רק מעלה את עוצמת החוויה, ולא מקזז אותה מהעושר שהשאירו אחריהם היוצרים. התרבות צריכה להצטבר. כמה ממנה צריך כדי למצוא, מתחת לכל אבן שנהפוך, את ההדים, החרוזים והרמזים האלה מזמנים וממקומות אחרים? כמה ממנה צריך כדי שקוראת מן היישוב כמוני...תעשה את הגילויים הצנועים והמסעירים שלה בעצמה? כמה אמנות נשכחת-בלתי- נשכחת כזאת, בשפות חיות-מתות, צריך כדי שייכתב שיר שישגר את החץ הנצחי הזה מחדש?"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.