ד"ר רות קנאי, מומחית ברפואת המשפחה, המחלקה לרפואת המשפחה אוניברסיטת בן גוריון בנגב.
מיכאיל בולגקוב, רשימות של רופא צעיר, תרגום: ליזה צ'ודנובסקי,
הוצאת בבל, ידיעות ספרים, 2007, 151 עמודים
אחרוג מהמנהג המקובל ואכתוב על שני ספרים, שנכתבו בהפרש של 100 שנים זה מזה, דומים עד להכאיב ומתארים שניהם את חייו של מתמחה צעיר - בולגקוב, צעיר בודד, בנו של כומר, מתאר את עבודתו בכפר נידח ברוסיה ב- 1917 ואדם קיי, את תקופת התמחותו ברפואת נשים בלונדון של המאה ה-21.
דומה ששום דבר לא השתנה: בולגקוב הוא רופא מצטיין, שנשלח מיד לאחר שסיים את לימודי הרפואה במוסקבה לכפר נידח שהקידמה של המאה ה-20 (חשמל, מים זורמים..) לא הגיעה אליו. הוא מתמודד עם שברים מסובכים, קטיעות גפיים, סיפיליס מוזנח, דיפתריה ולידות מסובכות בתנאים קשים, כשרק ספרי הלימוד שלו ושתי אחיות-מיילדות מנוסות לצידו.
אדם קיי, יהודי-בריטי, גם הוא סטודנט מצטיין, התמחה ברפואת נשים בלונדון עד 2010. בספרו הוא מתאר גם את המאבק המודרני לקיים , לצד העיסוק ברפואה, גם חיי חברה וזוגיות עם חברו לחיים.
שניהם מתארים בספרם את מקצוע הרפואה כייעוד עבורם, את שאיפתם למצוינות ולסיפוק מקצועי ואת הצורך לפעול באי-ודאות ובעצמאות, "בפעם הראשונה", כאשר אין רופא בכיר ומנוסה לצידם. בולגקוב וקיי מתמודדים עם עומס, עייפות, קשיים פיזיים ורגשיים ופגיעה ניכרת בחייהם האישיים וביחסים בין חברי הצוות הרפואי והפרה-רפואי. קיי מתאר גם את תחלואיה של מערכת הרפואה הציבורית בבריטניה שתורמת לשחיקה המקצועית של עובדיה ולרמת הרפואה הניתנת לציבור ובעיקר לאנשים הדלים והבורים שזקוקים לה ביותר.
בולגקוב וקיי מתמודדים עם שאלות אתיות וקיומיות. לשניהם הומור ציני וסרקסטי. שניהם נרפאו באמצעות הכתיבה: בולגקוב הפך לסופר מוכר ואדם קיי פרש לגמרי ממקצוע הרפואה (לאחר שאיבד מטופלת) והפך להיות קומיקאי, תסריטאי וסטנד-אפיסט, שיומניו מימי ההתמחות מהווים לו השראה.
אני ממליצה לקרוא את שני הספרים בזה אחר זה, להתבונן במערכת הרפואה הציבורית שלנו ולהצר על כך, שלמרות תקציבי העתק המופנים לקידום ופיתוח תרופות וטכנולוגיות רפואיות בריאות הציבור והחוסן של אנשי הרפואה ניזוקים מתחלואי המערכת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.