יום רביעי, 29 ביוני 2022

על הספר ״חיים קטנים״ של האניה ינגיהארה

עבי קלדרון, מחנך ואיש ספר

כנרת, זמורה-ביתן, דביר

האניה ינגיהארה, חיים קטנים, מאנגלית: אמיר צוקרמן, כנרת, זמורה-ביתן, דביר, תשע"ט 2018, 640 עמודים

חלק מהקוראים של ספרה של האניה ינגיהארה, "חיים קטנים", כתבו שאסור לקרוא את הספר הזה, בגלל שהסבל שמתואר בו הוא איום ונורא וללא הפסקה. ובכל פעם שנדמה שסוף סוף הגענו אל המנוחה והנחלה המחברת דואגת להוסיף עוד קיסם למדורה כדי להגביר את הלהבות. יש בספר מניפולציות רגשיות שגובלות בפורנוגרפיה, ואלה גורמות לקורא טראומה שקשה להיפטר ממנה זמן רב לאחר סיום הקריאה. ואפילו מישהי כתבה, שמתארגנת קבוצת תמיכה לאלה שקראו את הספר. אין ספק שמדובר בספר חתרני, אפל ומטריד שנועד למיטיבי קרוא. האניה ינגיהארה מספרת שהספר התחיל כגור חתולים נחמד, ולפתע גילתה שהיא מגדלת נמר טורף. זהו ספר שלא מהסס להיות מה שנחשב לספרות מיושנת, מלודרמטית וסנטימנטלית. רק על ידי שבירת הטעם הספרותי והמוסכמות המקובלות ניתן להגיע לאמיתות רגשיות שאין אפשרות לחדור אליהן בדרכים צנועות יותר של הבעה. הסבל של הגיבור לא נועד כדי ליצור ריגוש זול אצל הקורא, כמו שקורה לפעמים בספרי אימה או פשע. 
הסיפור הוא על ארבעה חברים ללימודים בקולג' שעוברים לניו יורק כדי להתחיל במסלול חייהם. וילם יפה התואר המשתוקק להיות שחקן, ג'יי בי מחפש את דרכו לעולם האמנות, מלקולם שהוריו עשירים ורוצה להיות ארכיטקט, אולם המצלמה מתרכזת בג'וד החידתי, המופנם והסובל שרוצה להיות עורך דין. הסבל של ג'וד מתואר באינטנסיביות ובפירוט רב משום שזהו חלק בלתי נפרד מזהותו. ינגיהארה מגלה כלפיו אמפטיות אבל לא שיפוטיות. מצד אחד דמותו מעוררת השראה ומצד שני היא מתסכלת. זהו ההבדל בין ספרות בינונית לספרות גדולה. הסיבה העיקרית שבגללה לספרות של רם אורן, ג'ון גרישם והרבה סופרים מוכשרים אחרים אין ערך אמנותי היא שאין להם שום כשרון לאפיון דמויות. העלילות המרתקות שלהם מאוכלסות בדמויות-גפרורים גסות ולא משכנעות. (למען ההגינות, יש גם סופרים שמיטיבים ליצור דמויות אנושיות ומפותחות היטב אבל דומה שאינם מסוגלים להכניס את הדמויות האלה לתוך עלילה מעניינת). הקטע עם הדמויות של ינגיהארה הוא שהן חיות. ובזה אני לא מתכוון שהן מפותחות או מעובדות יפה או "עגולות". הטובות שבהן חיות בתוכנו, לעד, מרגע שפגשנו אותן. ינגיהארה כתבה ספר על הדברים החשובים באמת. היא כתבה ספר על זיכרון, טראומה, סבל, שנאה עצמית וחברות. החברות המופלאה שעוטפת את הגיבור מכל הכיוונים, משמשת כתרופה ומאזנת את כל שאר הדברים. אנו לומדים מהי חברות אמתית. מסתבר שהיא מורכבת מהרבה דברים: תמיכה, תחרות, אהבה, הערצה. הספר נוגע ללב משום שהסופרת מוכנה לצלול לתהום, ולחקור את הגוונים הדקים של הרגש, ולדבר על דברים שבדרך כלל איננו מעיזים אפילו לחשוב עליהם. למרות שהספר הזה יכול לשגע את הקורא ולהשתלט על חייו, יש בו יופי, חסד ואהבה אינסופית. אולם אנו מגלים שיש אמיתות שקשה לשאת אותן, ואפילו אהבה טהורה שניתנת ללא הגבלה לפעמים איננה מספיקה. הגדולה של הסופרת שהיא לוקחת את החומרים הקודרים והאפלים ביותר של החיים והופכת אותם ליופי נשגב. 
ולסיום אשרי צדיקים שמלאכתם נעשית בידי אחרים. אלה הדברים שכתב פרנץ קפקא לידידו אוסקר פולאק: "בכלל, לדעתי צריך לקרוא רק ספרים שצורבים ודוקרים. אם הספר שאנו קוראים אינו מעורר אותנו כמהלומה הניחתת על הראש, למה לקרוא אותו? כדי שיגרום לנו אושר, כפי שאתה כותב? אלוהים אדירים, הרי היינו מאושרים גם לולא היו לנו ספרים, וספרים הגורמים לנו אושר יכולנו, לו היה לנו צורך בהם, לכתוב בעצמנו. אבל אנחנו זקוקים לספרים הפועלים עלינו כמו אסון, ספרים המעוררים בנו תחושה שגורשנו אל היער, הרחק מנוכחות אדם, כמו התאבדות: ספר צריך להיות גרזן המבקע את הים הקפוא בתוכנו: זו דעתי".

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.