על ספרה של נטעלי גבירץ, ׳המתנדבת׳

נויה שגיב, מחנכת, מוסיקאית, סופרת ואשת רוח רבת פעלים

הוצאת כתר

נטעלי גבירץ, המתנדבת, הוצאת כתר, 304 עמודים

"סופר" הוא תואר כבוד שניתן לאנשים כמו טולסטוי, טוני מוריסון, מאיר שלו, א.ב יהושע, דבורה עומר. תואר שנקנה בזכות ולא בחסד, בעמל רב ובייסורים. לא כל מי שהוציא ספר הוא "סופר", לטעמי, ואני מקפידה להשתמש בשם תואר זה בזהירות רבה. על כן כשפניתי לקרוא את ספרה החדש של נטעלי גבירץ, "המתנדבת", היססתי כמובן. אמנם היא כתבה כמה ספרי ילדים ונוער, ואף זכתה בפרסים, אבל, ואת האבל מתוך גרוני אני מאבלת, אין דין ספר ילדים כדין ספר למבוגרים. אפשר לומר שזה כמעט ענף ספורט אחר.

גילוי נאות: נטעלי למדה כמה שנים מתחתי בבית הספר היסודי. יש בי חשד וגם קנאה כלפי אנשים צעירים ממני שמצליחים בתחומי האמנות (לדוגמה, שרית חדד). את הקנאה אין צורך ואין דרך להסביר. את החשד אדייק - ספר טוב בעיני, הוא ספר שיש בו לא רק עלילה מעניינת, אלא שאופן ההגשה מהפנט, שהמילים בו הן חומר ביד הסופר, וכולו יושב במתח בין כורסה נינוחה לבין חוד התער. תיאור שמוביל אותי תמיד לדימוי השחוק של חכם סיני עתיק היושב על פסגת הר. יש בו חכמת חיים ואורך רוח, אך גם עירנות ויכולת מיידית לשלוף חרב ולדייק בלהב הסכין. לעולם לא שאנן. אני, באופן אישי, חשה שאני עדיין לא שם. על כן חשדתי בספר ובעיקר בסופרת. איך אישה צעירה ממני, שאני מכירה מילדות, יכולה לכתוב רומן, ועוד מוצלח?

מירה, אישה שבדית כבת 40 שזה עתה איבדה את אמה, מגיעה לקיבוץ בארץ בו אמה הייתה מתנדבת לפני ארבע עשורים. היא מגיעה כדי להתחקות אחר אחת התקופות המשמעותיות ביותר בחייה של אמה, אחר האנשים שהיו שם, ובעיקר אחר פרשיה לא מדוברת של אונס, שהיא, כפי הנראה, התוצר שלו. מירה נוסעת כדי לחפש את התקופה האפלה בקורות אמא שלה, במטרה למצוא אבא. זו תמצית העלילה הפשוטה, המורכבת והשאפתנית. פשוטה: גיבורה מחפשת משהו. בדרך יהיו לה מכשולים. בסוף תמצא או לא תמצא - תלוי מה הז'אנר שאתם מחבבים. מורכבת: החומרים של הסיפור הם חומרי נפץ: אמא. אבא. אונס. זרות ושייכות. חורים בנשמה. קיבוץ וכל מה שהוא מייצג, לטוב ולרע. ברור שמזה אמור להיות כתוב ספר. אבל עדיין - אלה חומרים קשים מאוד. ואם כבר כותבים עליהם - ראוי לכתוב באומץ, בכנות. לא ללכת מסביב. ואת זה גבירץ עושה. לא בכוחנות, אלא לאט ושורף. אולי המדד הוא תיאורי המין בספר. לא פורנוגרפיים, לא קלישאתיים ולא עמומים. אלא מדוייקים במינונים של כאב, עלבון ותשוקה, בהתאם לסיטואציה. כמו שמין יכול להיות הכל, המילים עומדות באתגר. והשאפתנות: בגלל צורת הצִלְחוּת ואופן ההגשה.

מבנה הספר הוא כזה שאנחנו מגיעים עם מירה, הגיבורה, לקיבוץ. ויחד איתה נחשפים לעבר אותו היא מבקשת לגלות. יחד איתה לומדים להכיר את דמויות המפתח בקיבוץ (התאומים, הרופאה, הספרן ואיש הארכיון, האחראית על הטקסים וכמובן החשודים באונס), באמצעותה נחשפות פיסות עבר, ודרכה ובעזרתה בונים את סיפור העלילה. כשקוראים זה קל ומהנה לבנות את חלקי הפאזל, כשכותבים את זה – זה סיוט. ועלי להודות שמבנה הספר מרשים ובנוי היטב. ניכר כי גבירץ יודעת בדיוק לאן היא רוצה להוביל אותנו. ובנחת של מי שיושב היטב על הספה, של מי שכבר יודע, ובוגר מספיק כדי להיות מאופק, היא מקלפת ומגישה לנו פלח אחר פלח את החידה שמירה מבקשת לפתור.

האיפוק של גבירץ נכון גם לגבי הדמויות ופועלן. לאה גולדברג כתבה בפתיחה למהדורה השניה של "ידידי מרחוב ארנון", שילדים שואלים אותה לא פעם על סיפור "אם זה קרה באמת". בתשובתה היא כותבת שאולי כן ואולי לא. אבל תפקידו של הסופר הוא לכתוב באופן כזה שהקורא יאמין שכן. בדרך כלל, אם בונים דמויות טובות מלכתחילה, הסיפור אמין. דברים מוזרים קורים בעלילה. השאלה איך הדמויות יגיבו באופן מותאם או לא מותאם לאופיין. כשהן מגיבות באופן לא מותאם למי שהן, אנחנו כקוראים נעים בחוסר נוחות ומבינים שהמחבר עיקם להן את היד והכריח אותן לעשות משהו שישרת את העלילה (שהוא עצמו המציא אבל כבר מזמן אינה שלו). הצד השני, הוא אפיון יתר. אם הסופר החליט שהדמות היא קמצנית, ובכל רגע מראה את זה- הוא לא נותן לדמות לנשום, וגם לא ממש סומך עלי כקרואת. אבל נדמה לי שגבירץ מכירה את הדמויות שלה היטב, ולכן לא זקוקה לקיצוניות מצד התיאור וגם לא לעיוות של אופיין כדי לשרת את העלילה. הבחירה לאפיין את הרופאה של הקיבוץ כפריקית של תרבות אנגלית היא נהדרת. מאפשרת לה זרות מתמדת וריחוק מאורחות הקיבוץ ולכן גם המעשים שלה, שקריטיים לעלילה, מוזרים ומפתיעים ככל שיהיו, הגיוניים לה. הדמות של האחראית על הטקסים על הקלנועית שמרחרחת בכל מקום, שיש בה קומי וטראגי כאחד, התאומים, שבתאומותם מגלמים מעין מפלצת דו ראשית מגוחכת אבל גם מפחידה. וכמובן הגיבורים עצמם של הסיפור, מירה וה"חשודים". לא אגלה מיהם החשודים באבהות, אבל אנחנו כמו מירה, ובדומה לאמא שלה לפני ארבעים שנה, לא יודעים איך לפרש את התנהגותם, ונעים בין לחבב את הגברים הקשישים של הקיבוץ לבין לחשוד בהם כל הזמן. גם דמותה של מירה, האישה השוודית המאופקת, מפשירה תוך כדי הקריאה, ונדמה שגבירץ מובילה אותנו יד ביד לתוך היכרות ספירלית עם האישה. לאט לאט אנחנו נחשפים עוד ועוד לתוך עולמה- גם בהווה בקיבוץ, וגם בחיים שהשאירה בשבדיה: מערכת היחסים עם אמא שמתה, אהבות . מירה היא מאופקת, אבל היא גם עוד דברים. ואת זה אנחנו מגלים לאט לאט. אמנם בקיבוץ לא מבינים את השפה שלה, אבל נוצרת שפה בינינו, הקוראים, לבינה.

אבל אני מודה שלא שם התמסרתי. שם התמלאתי הערכה והתפעלות, אבל לא התמסרתי. התמסרות בקריאה, הכוונה היא לרגעים בהם אני שוכחת שאני אוחזת בידי ספר, למקומות בהן המילים הופכות לחומר. רגע ראשון כזה הוא באופן התיאור של הקיבוץ בצהריי היום, די בתחילת הספר. מצלצל הטלפון בחדר האוכל ואף אחד לא עונה, כי מי עונה לטלפון בצהריי היום בחדר האוכל השומם ממילא. גבירץ מתארת איפה לא עונים לטלפון, וכך משרטטת את כל מרחב הקיבוץ, את כל מרחב העלילה דרך הדי צלצול הטלפון שלא נענה. ממתק. ושם, די בתחילת הספר, עברתי מעמדת ה"נו, נראה מה הילדה מכיתה ג כתבה", לעמדת "יא אללה, שיחקה אותה, היא יושבת היטב על הכורסה!". מבלי להרוס, אספר על עוד רגע אחד כזה בספר, בחממה. רגע שיש בו חום, מחנק, אלימות, מתח ומאבק. אין בו מילים שמדוברות, אבל המילים של הספר הן הכלי לתיאור הרגע הארוך ובלתי אפשרי לנשימה הזה. אחרי שקראתי אותו והזעתי מרוב מתח, קראתי אותו שוב, כדי להבין מה קרה שם. לא מה קרה שם בעלילה, אלא מה היה המהלך שהוביל אותי ככה, בפה יבש ועיניים קרועות איתם בחממה. כתיבה חדה, מהירה, מדויקת, על חוד התער של המילים ובעיקר של הקצב, בדרגות מעלה של שירה. זה לא בוסר. זה בשל לכל דבר.

מדד אחרון, שכולנו חשים אני משערת, לדעת אם ספר הוא טוב - שאת העמודים האחרונים אנחנו קוראים לאט, ממאנים להיפרד מהחבר הטוב החדש הזה, זה שמסתובב איתנו עוד כמה ימים אחרי שסיימנו לקרוא. כך הרגשתי אני. ממליצה בחום על הספר "המתנדבת" של נטעלי גבירץ, המכונה בזכות ולא בחסד: סופרת.