אור: שמחה , בריאה, גאולה

 דברי הנחמה שבישעיה ס, א-כב פותחים במילים: "קומי אורי כי בה אורך וכבוד ה'

עליך זרח".

הנביא פותח את דבריו בקריאת עידוד לירושלים: "קומי אורי", דהיינו: קומי ושמחי (והשווה ”ליהודים הייתה אורה ושמחה" [אסתר ח, טז]), וסיבת השמחה: "כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח". כבוד ה' הוא אורה של ירושלים, וראו לדוגמה: "והארץ האירה מכבודו" (יחזקאל מג, ב). שני הפעלים שבכתוב, "בא... זרח" מזכירים לקורא את הכתוב בברכת משה שבסוף התורה, ערב הכניסה לארץ כנען: "ה' מסיני בא וזרח משעיר..." (דברים לג, ב), הד לימי גאולתו הראשונה של עם ישראל ביציאת מצרים. גם פסוק ב שבדברי הנביא אוצר בחובו זכרונות מן הגאולה הקדמונית: "כי הנה החושך יכסה ארץ וערפל לאומים, ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יֵראה". ההבדלה שבין ישראל שעליהם נוגה האור, לבין הגויים השרויים באפלה חוזרת אל ההבדלה שבין ישראל והמצרים במכת החושך (שמות י, כג), ובהבדלה זו מהדהד כגם מעשה ראשית הבריאה: "ויבדל אלהים בין האור ובין החושך" (בראשית א, ד). ניתן איפוא לגלות בדברי הנביא משקע כפול, משקע הבריאה ומשקע יציאת מצרים. לשני המשקעים הללו חותם של ראשית - ראשית העולם וראשית העם.

"כי קללת אלהים תלוי"

מגילת המקדש

 פרשת "כי תצא" פותחת בחוק שעניינו בנשיאת נשים שנלקחו בשבי בעת מלחמה. מותר לשאת "אשת יפת תואר" שנלקחה בשבי, אך רק לאחר שניתנה לה תקופה של חודש ימים כדי לבכות את בני משפחתה (כא, י-יד). מכאן ואילך מופיעים חוקים נוספים אשר הקשר הענייני בניהם רופף, והם צמודים זה לזה על דרך האסוציאציה. כך למשל, לאחר החוק על השבויה שבסופו נאמר:  "והיה אם לא חפצת בה - ושלחתה לנפשה..." (פסוק יד), בא החוק העוסק בדיני הבן הבכור ופתיחתו היא במילים: "כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה ואחת שנואה..." (כא, טו). כיוון שדובר בחוק זה על יחסי אבות בנים, הובא אחריו חוק העוסק בבן סורר ומורה. דינו של בן זה הוא חמור: "ורגמוהו כל אנשי עירו באבנים ומת..." (כא, כא), ואזכור עונשו של הבן גרר אחריו חוק אחר שעניינו בהוצאה להורג: "וכי היה באיש חטא משפט מות והומת, ותלית אותו על עץ. לא תלין נבלתו על העץ, כי קבור תקברנו ביום ההוא, כי קללת ה' תלוי, ולא תטמא את אדמתך אשר ה' נותן לך נחלה" (כא, כב-כג). בחוק זה נעסוק להלן.