יום שבת, 25 בדצמבר 2010

’ניקרא ולא מיתרגם‘

ידוע הנוהג שהיה לתרגם את התורה לארמית בשעת קריאתה בבית הכנסת, פסוק אחר פסוק. לכאורה צריכים היינו לצפות לכך שהתורה כולה, על כל סיפוריה ופסוקיה, תתורגם לארמית במהלך קריאתה בציבור, אולם מתברר כי לא כך היה הדבר. חז“ל מציינים כמה קטעים מן התורה (וכן מספרי הנביאים - לשם ההפטרה) שאין לתרגמם בשעה שהם נקראים בציבור, ואף כמה קטעים מן הנביאים שאין לקרוא אותם בציבור בשום אופן. התוספתא במסכת מגילה (ג [ד], לא) מגדירה זאת כך: ’יש נקראין ומיתרגמין, נקראין ולא מיתרגמין, לא נקראין ולא מיתרגמין‘, ובכמה מקומות בספרות חז“ל מופיעות רשימות המפרטות אילו הם קטעי המקרא הנכללים בתוך כל אחת מן הקטגוריות האלה. מרשימות אלה עולה כי חז“ל התעניינו בתרגום הארמי, ופיקחו על דרך הצגתו בציבור. לכל הפרטים שברשימות, בכל שלוש הקבוצות, ישנו מכנה משותף ברור: אלו קטעים שחכמים חשו שיש בהם צד בעייתי כלשהו.
כך, למשל, מעשה בראשית (בראשית פרק א), שהוא פרק העשוי לעורר ספקולציות מיסטיות, או סיפור לוט ובנותיו (בראשית יט, ל-לח); מעשה ראובן בבלהה פילגש אביו (בראשית לה, כב) ומעשה יהודה ותמר (בראשית לח) - שלושה סיפורים המציגים חטאים בתחום המיני המיוחדים לראשוני האומה; וכן הלאה. הבעייתיות שבסיפורים אלה גרמה לחכמים להרהר באיזו מידה כדאי ונכון לתרגמם לקהל הרחב. ברוב המקרים הוחלט אחרי הכול לקרוא ולתרגם, במיעוטם הוחלט לקרוא בלא תרגום ורק במקרים בודדים הוחלט שאין לקרוא את הדברים כלל (וכמובן גם לא לתרגמם). החכמים סברו, ככל הנראה, שהציבור אינו בשל לשמוע כל פרט ופרט מסיפורי התורה. מי שלא הבין עברית, אולי לא חש מה מעלימים ממנו, ומי שהבין עברית נוכח לדעת כי יש בסיפורים אלה ואחרים רגישות מיוחדת.

ובאשר לסיפור חטא העגל נאמר בתוספתא (שם): ’מעשה עגל הראשון נקרא ומיתרגם... מעשה עגל השני נקרא ולא מיתרגם‘. הכינוי ’מעשה עגל הראשון‘ מכוון לסיפור החטא עצמו ולשבירת הלוחות בידי משה (שמות לב, א-כ). ’מעשה עגל השני‘ מכיל את חילופי הדברים הקשים שבין משה לאהרן בעניין חלקו של אהרן בחטא, וכן את סיפור העונש שהביא ה‘ על העם בעקבות המעשה (שם לב, כא-לה). כל המקורות מסכימים באשר לזיהויו של ’מעשה עגל השני‘, אולם נמצא ביניהם הבדלים גדולים באשר לאותו חלק ממעשה זה שאין לתרגמו. טווח הדעות נע בין פסוק אחד בלבד (פסוק לה: ’ויגוף ה‘ את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן‘), לבין חמישה פסוקים (כא-כה) שבהם נוזף משה באהרן, בעוד שאהרן מנסה להסביר את הדבר תוך האשמת העם (’כי ברע הוא‘ [פסוק כב]). 
יש להודות כי ההבחנה בין ’מעשה עגל הראשון‘, הנקרא ומיתרגם, לבין ’מעשה עגל השני‘, שאותו קוראים בלא תרגום, לא נתבררה עד תום, שהרי בשניהם מוצג בכל קלונו חטאו של עם ישראל ובשניהם אף מתואר אהרן כמי שנטל חלק מרכזי בחטא. אך כיוון שב‘מעשה עגל השני‘ נאמרים דברים חריפים יותר וישירים יותר כלפי אהרן, ניתן לשער כי ההימנעות מתרגום הדברים באה לכבודו של הכהן הגדול, אבי שושלת הכוהנים הגדולים בישראל. 

מתוך: א' שנאן (עורך), י' זקוביץ וד' פרוינד, נהרדעה - דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים, כי תשא (תשס"א 2001)

תמונה:  עגל הזהב, 1907

אין תגובות:

פרסום תגובה