יום שלישי, 28 בדצמבר 2010

'עזה כמוות אהבה' - שיר השירים בהגותו של פרנץ רוזנצוויג

פרופ' יהוידע עמיר, ההיברו יוניון קולג'

מוזיאון ישראל. צילום: יואב מזור
הקישור בין מגילת שיר השירים לבין חג הפסח, אף שהמגילה נעדרת כל ממד היסטורי או לאומי, אינו מובן מאליו. המגילה כולה מדיפה אמנם ריח חזק של אביב, פריחה והתחדשות, אולם ברור, שביסוד הקישור  שבין המגילה לבין חג הפסח עומדת פרשנותה כשירת האהבה שבין אלוהים לבין כנסת ישראל, כביטוי של הברית שנתייסדה ביציאת מצרים. 
שיר השירים עורר מאז ומתמיד את דמיונם של פרשני המקרא. על פי פשוטו מכיל טכסט קסום זה שרשרת של שירי אהבה ארוטיים, שאין כדוגמתם במקרא כולו. האהובה והדוד, תיאורי גופה המרהיב ותיאורי יופיו חסר המתום, הירידה לגנים והפגישה המלהיבה-מפחידה עם השועלים הקטנים והשובבים - כל אלה לא יכלו להיראות לפרשני המקרא הקלאסיים כמתאימים למקרא וכמשתלבים בו. מן העדויות המפוזרות בספרות חז“ל עולה ויכוח בדבר הכללתה של המגילה בקאנון המקראי. הדרך להבטיח את מקומה בתוך הקאנון נמצאה על ידי פרשנותה האלגורית. יהודים ראו בה שיר אהבה בין אלוהים לבין כנסת ישראל (כשם שנוצרים פירשוה כשיר אהבה בין האל לבין הנפש או הכנסייה). נראה שהפרשנות האלגורית, ולצדה הפרשנות המיסטית, שלפיה נמצא במגיה תיאור מיסטי של האל ושל ’שיעור הקומה‘ שלו, היינו דמותו ומידותיו, הן שקבעו את מקומה של המגילה בין ספרי המקרא. 

לכאורה תש כוחה של פרשנות זו עם עלייתה של ביקורת המקרא המודרנית. קוראים מודרניים רבים נטו לזלזל בה וביקשו להעמיד את יופיה ואת ערכה של המגילה דווקא על עוצמתו של הממד החילוני שבה ועל עומקו של מבעה הארוטי. הללו נטו להתייחס בסלחנות למסורת, שלא היה בכוחה, לדעתם, לעכל עוצמות אלו ולהתמודד איתן.
על רקע זה בולטת הפרשנות שהציע למגילה פרנץ רוזנצוויג (גרמניה, 1886-1929) בספרו ’כוכב הגאולה‘ (שראה אור בשנת 1921 [תורגם לעברית בשנת תש“ל]). במרכז ספר מורכב ומסובך זה, המבקש להניח יסודות למחשבה אכסיסטנציאליסטית-דתית, עומדת ההתגלות. בעיני רוזנצוויג, כמו גם בעיני שותפו לדרך מרטין בובר, עניינה של ההתגלות אינו אירוע משכבר הימים ואינו משהו שהוא נחלתם של יחידי סגולה בלבד. הקריאה האלוהית אל האדם קוראת אל כל אדם ובכל עת. היא פונה אל היחיד, ממש כשם שאלוהים פנה אל אדם הראשון ואל האישה, לאחר שאכלו מפרי עץ הדעת, לאמור: ’אַיֶכָּה‘. קריאה זו של האל, ה‘מחפש את האדם‘, כדרך שינסח זאת דור אחד אחרי בובר ורוזנצוויג ההוגה היהודי האמריקאי הגדול אברהם יהושע השל, נשארת תלויה בחללו של עולם. רק היענותו של האדם יכולה להשלים אותה לכלל דו-שיח אמיתי בינו ובין האל. האדם יכול להמשיך ולהתחבא ולהטיל את האחריות על ’האישה‘ ועל ’הנחש‘. הוא יכול גם, כדרך שעשה זאת אברהם, להתייצב ולומר ’הנני‘. 
כשהאדם עושה זאת, אומר רוזנצוויג, הוא נפתח לשמיעת צו האל אליו. נפשו יוצאת מסגור בדידותה ומפתחת את היכולת להאזין ולהיות מצוּוה. הוא יכול לדעת את אהבת האל אליו ויכול לנסות ולקיים את מצוות ’ואהבת את ה‘ אלוהיך‘. מצווה זו נתפסת לרוזנצוויג - יחד עם מצוות ’ואהבת לרעך כמוך‘ - כתשתיתם של כל החיים הדתיים. היא מבטאת במלואו את דו-השיח שבין האל לאדם. 
מהי לשונו של דו-שיח זה? האם אין בהיזקקות למונח זה, הלקוח, לכאורה, ממישור היחסים הבין-אישיים, משם האנשה (אנתרופומורפיזם) של האל? כיצד מבטא המקרא יחס דיאלוגי זה? כדי לענות על שאלות אלה, שב רוזנצוויג אל שיר השירים ואל פרשנויותיו המסורתיות. הוא אינו מקבל את הטענה, שיש ניגוד בין ראייתו כשיר אהבה ארצי לבין ראייתו כשיר אהבה בין אלוהים לבין האדם. אדרבא, אם האדם יכול לאהוב כדרך ששיר השירים מבטא זאת, הרי זה רק משום שאלוהים אוהב אותו; אם יש לו לשון להביע בה כך את תשוקתו, הרי זה רק משום שלשון זו נקנתה לו בדיאלוג עם אלוהים. בעיניו ’דווקא במובן החושני גרידא‘ של שיר זה ’מקופלת... במישרין ולא בדרך משל בלבד, המשמעות העמוקה‘ שלו. 
זמנו של כל סיפור הוא לעולם זמן עבר. כל אינפורמציה אובייקטיבית מתייחסת אל מה שהיה או אל מה שקיים ועומד מכבר. כאלה הן האגדות הפותחות ב‘היה היה‘ וכזה הוא הסיפור המקראי, הפותח ב‘בראשית ברא אלוהים‘. ואילו השיחה מתרחשת תמיד בהווה. גם כשאחד המשתתפים בה מוסר דיווח, הרי ההדינמיקה, האורגת את דיווחו אל תוך השיחה, מעוגנת כולה בהווה. המשוחח, שלא כמו הנואם, אינו יודע אף פעם מה יאמר בעוד רגע. שהרי מה שהוא יאמר תלוי במה שיאמר או יעשה בן שיחו. וכשם שאינו יודע מה יאמר, כך אינו יודע איזו פעולה תפעל בו השיחה. האם תעניק לו רק אינפורמציה, או שמא תשנה בו דבר מה? האם ייקרא לפעול במישור כלשהו? האם ייתבע לשנות את השקפתו ואת אורחות חייו? 
ברב או במעט כזה הוא כל דו-שיח; במובהק ובמרוכז כזה הוא שיח האוהבים. לעיתים מגולם בו צו, הפונה אל האהוב והתובע שישיב אהבה: ’משכני אחרים‘, ’הגידה לי שאהבה נפשי‘, ’קומי לך רעייתי יפתי ולכי לך‘, ’הראיני את מראיך השמיעיני ראת קולך‘, ’סוב דמה לך דודי‘. ציווים אלה, בעיני רוזנצוויג, הם ביטויים מובהקים של האהבה הפורצת, הצעירה תמיד, המתייצבת תמיד לפתחה של האהובה או לפתחו של האוהב. אהבה זו, שההווה שלה הוא לעולם חדש, אינה יכולה להתבטא בווידויי אהבה, שהרי לאלה, כמו לכל עובדה הנמסרת לזולת, יש גוון של משהו הבא מן העבר, של הווה הקיים ועומד מכבר. וידויי אהבה כאלה, המופיעים בגלוי ומתחת לפני השטח בשיר השירים, מבטאים את צורתה השניה של האהבה: זו הנאמנה, הבוטחת והמתמידה. הם מעניקים לאהבה הפורצת והמתחדשת את הקביעות ואת הרציפות: ’שאהבה נפשי‘, ’הנך יפה רעייתי... הנך יפה דוד‘י, ’דודי לי ואני לו הרועה בשושנים‘. 
ואולם, בעיני רוזנצוויג, במרכז ספר זה, שכמעט כולו דיאלוג, עומד הפסוק היחיד, שלפי קריאתו, אינו דברו של אחד מן הגיבורים, אלא חיווי אובייקטיבי, הנמקה שמנמק בעל הטכסט: ’כי עזה כמוות אהבה, קשה כשאול קנאה, רשפיה רשפי אש שלהבתיה‘ (ח, ז). כל יצור חי סופו למות וכל הנבראים סופרם לכלות. המוות הוא ביטויה הבוטה של העובדה, שהעולם, כמהות נבראת, מעוגן כולו בעבר. ואילו האהבה מייסדת הווה, הניצב מעבר לעָבָר זה והמתגבר עליו. כשם שבשביל האוהב ובשביל האהובה המציאות קיימת רק כפי שהיא ניבטת דרך הפריזמה של אהבתם, כך מבחינתם אין קיום לעבר והמוות שוב אינו מאיים עליהם. וממש כשם שחיי האנוש מקשרים בין האהבה בת-ההווה לבין המשך תהליך יצירת החיים וייסודו של העתיד, כך גם כאן. הבִטְחה המלאה של הנפש, היודעת שאלוהים אוהב אותה, היא הקרקע שעליו תצמח לא רק תקוות גאולה פסיבית, אלא גם - ובעיקר - הציווי לאהוב את הרֵע ולהיות שותף בתיקון עולם ובגאולתו. 

מתוך: א' שנאן (עורך), י' זקוביץ וד' פרוינד, נהרדעה - דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים, שביעי של פסח (תשס"א 2001)


אין תגובות:

פרסום תגובה