ידיעת ספר בישראל בעת העתיקה

אהרן דמסקי, ידיעת ספר בישראל בעת העתיקה, ספריית האנציקלופדיה המקראית, כח, מוסד ביאליק, ירושלים תשע”ב

הוצאת מוסד ביאליק

לספר שבעה פרקים: תרבות הסופרים במזרח הקדום, עיצוב החברה היודעת-ספר, הסופר בישראל ויודעי-ספר מהמעמד העליון, החינוך הפורמלי, הכתיבה והאמונה הישראלית, בחנים למדידת התפוצה של ידיעת קרוא וכתוב, והתהוות ‘עם הספר’: תקופת שיבת ציון. 

באחרית הדבר של הספר כתב המחבר:

‘בחיבור זה, ניסיתי לעמוד על התהליך שבו הפכו הספר והכתיבה לחלק מרכזי בתרבות ישראל בעת העתיקה. התרבות הספרותית הישראלית אינה נתפסת במקורות כנחלת חוג סגור של כוהני דת וסופרים מקצועיים, כי אם מסר השלוח לרבים, לחברה כולה.

הבחנתי בהצטלבות הייחודית בזמן ובמקום, בין התהוות ישראל כעם, על מוסדותיו הלאומיים, ובין עיצוב האלפבית הכנעני שהביא ל’מהפכה’ בחינוך הרבים, בדרכי התקשורת ובאגירת מידע. שני התהליכים הללו אירעו בארץ כנען בסוף תקופת הברונזה - ראשית תקופת הברזל (מאות י”ג-י”א לפסה”נ). עקב מפגש מוצלח זה, התאפיינה האמונה הישראלית, המעצבת את הזהות הלאומית, ביסודות מרכזיים ביותר של כתב וכתיבה: לוחות הברית כעדות להתגלות האל, הופעת נביאי הכתב ואפילו ההיסטוריוגרפיה המקראית. עצם היחס בין אלוהים ובין עם ישראל מוגדר במושגים ליטרריים של ברית כתובה ואמנה חתומה. במהלך ימי  בית שני, בתקופה הבתר-מקראית, עוצבו כתבי הקודש מבחינה קנונית, תורגמו לשפות זרות (יוונית וארמית) והולידו פרשנות יהודית שונה ומשונה. מתוך כך ייעשה בסופו של דבר רעיון ‘הספר המקודש’ לאבן פינה של שלוש הדתות המונותיאיסטיות’ (עמ’ 374).