פרופ׳ יוסי גמזו
"וַיְהִי כַּאֲשֶר קָרַב אֶל-הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת
וַיִּחַר-אַף מֹשֶה וַיַּשְלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר."
שָבוּעַ אַחַר חַג הַשָּבוּעוֹת עוֹד מְנַקֵּר
בְּלֵב אוֹתָם שֶטֹּהַר מְדִינָה זוֹ
אִכְפַּת לָהֶם עֲדַיִן וְהַלֵּב הַזֶּה חוֹקֵר
בְּאֹרַח הִיפּוֹתֵטִי שֶלֹּא גָזוּ
הַשְלָכוֹתָיו הָאַקְטוּאָלִיּוֹת עַל הַפְּגָעִים
הַמֻּנְחָתִים מַמָּש יוֹם-יוֹם עָלֵינוּ
מֶה הָיָה גְדוֹל הַנְּבִיאִים הָעִבְרִיִּים
אִלּוּ יָרַד מֹשֶה הַיּוֹם מֵהַר סִינַי בָּרֶגֶל
אֵלֶינוּ כָּאן מִבְּלִי לְהִתְעַלֵּף וּבְלִי לִמְעֹד
הָיָה רוֹאֶה אֵיךְ בְּנֵי עַמּוֹ רוֹקְדִים פֹּה לֹא סְבִיב עֵגֶל
אֶחָד, כִּי אִם סְבִיבָם שֶל עֲ גָ לִ י ם רַ בִּ י ם מְ אֹ ד.
הָיָה רוֹאֶה כֵּיצַד סְבִיב עֵגֶל הַזָּהָב, בְּסַאלְסָה
הֵם מְקַפְּצִים וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת
וְאֵיךְ הֵם מְזַמְּרִים כָּאן כְּמוֹ בְּאַטְרָף מְמֻסְטַל-סַם
בִּמְקוֹם אֶת שִיר הַמַּעֲלוֹת אֶת שִיר הַ מְּ עִ י ל וֹ ת.
 |
| ציור סלע מהר כרכום. לוחות הברית? מזבח? |
לַאֲדוֹנַי" שָרִים הֵם מוּל מִמְסָד הַמַּחֲרִיש
לְנֹכַח כָּל עַוְלָה וְכָל אִי-צֶדֶק "זֶה הַ פַּ עַ ר
בֵּין חַ"כּ לְפוֹעֵל-דְּחָק וּבֵין הָרִיש לַנּוּבוֹ-רִיש".
הָיָה רוֹאֶה בְּרוּרוֹת אֵיךְ לֹא רַק מִשְפְּחוֹת הַפֶּשַע
פּוֹרְחוֹת עַל חֶשְבּוֹנֵנוּ כְּסַפַּחַת אֲרוּרָה
כִּי אִם גַּם אֵיךְ אוֹכְפֵי הַחֹק עוֹמְדִים פֹּה חַסְרֵי יֶשַע
מוּל נֶגַע הַשְּחִיתוּת שֶבֵין בְּכִירֵי הַמִּשְטָרָה.
הָיָה רוֹאֶה אֵיךְ לֹא רַק דַּג מַסְרִיחַ סִרְחוֹן-מַחַץ
מִצַּד הָרֹאש, גַּם מַנְהִיגוּת חַסְרַת כָּל אֲמִינוּת
כִּי הַ בּ וּ שָ ה, בִּתְחוּם מִמְשָל תָּקִין, שָבְקָה מִלַּחַץ
חַיְדַּק עָמִיד לְאַנְטִיבְּיוֹטִיקָה שֶל הֲגִינוּת.
וְאֵיךְ, אִם לֹא בַּמֶּמְשָלָה, שָׂרִים יוֹשְבִים בַּכֶּלֶא
וּבְצֵאתָם מִמֶּנּוּ בְּלִי מִלָּה שֶל חֲרָטָה
יֵש הַיּוֹשְבִים שֵ נִ י ת בַּמֶּמְשָלָה וּמָה הַפֶּלֶא
אִם עֵגֶל-הַשְּׂרָרָה מַרְקִיד כָּל ז'וּלִיק גַּם עַתָּה.
וְאֵיךְ מִשְפָּטָנִים וּפְרַקְלִיטַת-מָחוֹז-בְּדִימוּס
כָּאן לִכְאוֹרָה קְשוּרִים בְּגִלּוּיִּים עֲסִיסִיִּים
וַהֲפָרוֹת-הָאֱמוּנִים אֶת רָאשֵיהֶן הֵרִימוּ
וְרֶפֶש עַד כָּל נֶפֶש מַגִּיעִים כְּבָר לְשִׂיאִים
וְאֵיךְ בַּטֵּלֵוִיזְיָה עַל רֵוִיזְיָה אֵין שוֹמְרִים פֹּה
מוּל שֶפַע זִבּוּלֵי עֵגֶל-הָרֵיטִינְג בִּתְחוּשָה
שֶבֵּין תַּרְבּוּת וּבֵין חִ י רִ יָּ ה אֵין גְּבוּלוֹת בְּרוּרִים פֹּה
וְעִתּוֹנוּת סוֹבֶלֶת מִ צַּ הֶ בֶ ת אֲנוּשָה.
אִלּוּ יָרַד מֹשֶה הַיּוֹם מֵהַר סִינַי כְּסֵדֶר
מָה שֶכָּתוּב בְּפֶרֶק ל"ב פָּסוּק י"ט
שֶל סֵפֶר "שְמוֹת" כְּשֶבִּמְקוֹם עֵגֶל יֵש לָנוּ כְּבָר עֵ דֶ ר
שֶל עֲגָלִים מְתֻרְגָּלִים לָקַחַת, לֹא לָתֵת
וְשֶל פָּרוֹת בָּשָן מְפֻטָּמוֹת מְאֹד שֶדַּוְקָא
מְבוֹסְסוֹת בַּבֹּץ הַזֶּה וּבְלִי הֶפְסֵק תּוֹפְחוֹת
הָיָה לִבּוֹ נִשְבָּר וַדַּאי לִפְנֵי שֶשְּתֵּי יָדָיו כָּאן
הָיוּ כְּבָר מַשְלִיכוֹת וּמְנַפְּצוֹת אֶת הַלּוּחוֹת
וְזֶה מַרְאֶה שֶגַּם אִם כְּבָר יָצָאנוּ מִמִּצְרַיִם
מִצְרַיִם לֹא יָצְאָה עוֹד מֵאִתָּנוּ עִם חֻרְבוֹת
עַבְדוּת-הַחֹמֶר וּדְרוּשִים הַרְבֵּה סַבּוֹן וּמַיִם
עַד שֶסּוֹף-סוֹף נִּזְכֶּה כְּבָר לְנַקּוֹת אֶת הָאֻרְווֹת.
נבצר מבינתי כיצד עגל הזהב קיבל בתודעה העולמית צורה של בן בקר. אמנם בתורה מופיעה המילה "עגלה" במובן של פרה צעירה שמלאה לה שנה (מחזור עגול אחד), אך בשום מקום לא מופיע "עגל" במובן דומה. התורה נכתבה במקור ללא ניקוד. זה נוסף מספר מאות שנים לאחר חתימת התורה, ויש מקום להניח כי המנקדים שגו בתום לב או בכוונה.
השבמחקהמילה "עִגֻל" (ובכתיב מלא, "עיגול") פרושה צורה גיאומטרית פשוטה אשר, בזהב או בכסף מסמלת את אל השמש או אל הירח. המקרא מציין כי במקדשים בישראל היו עִגֻלֵי זהב וכסף. גם במקדש שלמה ניצבו עִגֻלים, אך המקרא מציין כי אלה היו רק מכסף.
יציאת מצרים, כפי שהיא מתוארת, מוגזמת מאד בהיקפה וסביר כי כלל לא ארעה; ואם כך גם סיפור מתן תורה מדבר על התרחשות שלא היתה. בטרם חרבה ממלכת שומרון היתה יריבות ממושכת בין שני בתי הכהונה העיקריים שפעלו בישראל – בית לוי ובית אהרון. רוב הנביאים השונים יצאו מן האסכולה של בית לוי ואילו כוהני המקדשים פעלו על פי מסורת בית אהרון. הכוהנים לבית אהרון שהיו מורמים מעם קידשו את השמש וקבעו את מועדי השנה השונים על פיה; יריביהם ירדו אל העם וקידשו את הירח משום שקביעת המועדים לפי גרם שמים זה פשוטה ונוחה לכל אדם ומצריכה פחות חישובים.
מקור הסכסוך בין שני בתי כהונה אלה היה במצרים, וסיפור עגל הזהב המסמל את פולחן השמש שהוקם למרגלות ההר המקודש לאל הירח (סין, סיני) נכתב בתחילה על מנת להדגיש את הסכסוך בין בית לוי ובית אהרון. היה זה אהרון הכוהן שהציב את עגל הזהב והעלה עליו את חמתו של משה הנביא. המשך החטא, כמסופר במקרא, היה טבח שערכו אנשיו של משה בעם.
לימים, כאשר ירושלים הוצפה פליטים ישראלים בתקופת מלכותו של המלך חזקיהו, התאחדו שני בתי הכהונה האלה למשפחה אחת. משה נהפך להיות אחיו הביולוגי של אהרון והלויים קיבלו מעמד בבית המקדש. את אהרון אסור היה מעתה להציג כחוטא שהחטיא את ישראל והמאבק בין אל השמש לאל הירח טושטש לטובת האמונה החדשה המבוססת על מונותיאיזם.
יתכן כי זו הסיבה לכך שעגל הזהב קיבל משמעות של בן בקר.