יום רביעי, 30 בספטמבר 2015

ושמחת בחגך והיית אך שמח - מה טעמיה?

פרופ׳ רחל אליאור, האוניברסיטה העברית
מחשבות לקראת סוכות, החג שבו נאמר לנו 'ושמחת בחגך והיית אך שמח'...
סבינה סעד

ומה טעמיה של אותה שמחה, אולי רצונכם לדעת?
משום שבחודש תשרי, החודש השביעי, אנו מודים על כך ש'מלאו אסמינו בר ויקבינו יין' ומודים על ברכת הפריון של אדם ואדמה, אחרי שבעת החודשים הראשונים של השנה, לפי הסדר המקראי שבו השנה מתחילה תמיד בניסן - 'החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה (שמות יב ב) - שבהם זכו אבותינו ואימהותינו  ליהנות מקציר שעורים שהחל תמיד, באלף הראשון לפני הספירה, ביום א כ"ו בניסן, וזכו לשמוח בשמחת קציר חיטים שהחל תמיד ממחרת השבת שבע שבתות תמימות לאחר קציר שעורים, ביום א ט"ו בסיון, וזכו שבע שבתות תמימות לאחר מכן לשמוח בבציר הענבים, שהחל תמיד ממחרת השבת ביום א' בג' בחודש אב, בחג שנקרא מועד התירוש. שבע שבתות תמימות לאחר מכן חל תמיד יום א' כ"ב בחודש אלול, שבו חגגו את מועד היצהר, הוא חג מסיק הזיתים.
הלב היה מלא שמחה כשהאסמים והגתות והיקבים היו מלאים בדגן תירוש ויצהר, או בחיטה ובשעורה ביין משמח לב אנוש ובשמן הטוב, משום שידעו שלא יהיה רעב בארץ, לא יהיו ילדים וזקנים רעבים, ולא יצטרכו לנדוד כפליטים נואשים מוכי רעב, כדי לחפש מזון במצרים. ואז חלף שבוע ממועד היצהר בכ"ב בחודש השישי, הוא חודש אלול, והגיע החודש השביעי, חודש החגים. אחרי שזכרו את יום זיכרון תרועה ביום ד' החל ב-א' בתשרי וצמו בעשור לחודש השביעי בחג השישי ממועדי ה', יום הכיפורים, שחל תמיד ביום שישי (מכאן הביטוי שבת שבתון ליום הכיפורים), עלו לרגל למקדש בשבעת ימי חג הסוכות, שהחלו תמיד ביום ד ט"ו בחודש השביעי, כחג השביעי ממחזור מועדי ה'. בחג השביעי היו עולים לרגל ומביאים לבית המקדש משלושת האחרונים שבשבעת המינים - מפירות הארץ שמבשילים בתשרי: רימון, תאנה ותמר. כל התאריכים שהזכרתי מתייחסים לשנה בת 364 ימים המתחלקת לחמישים ושתיים שבתות, שנה שמתחילה תמיד ביום רביעי, יום השוויון של האביב, בא' בניסן. בלוח זה השנה מחולקת לארבע תקופות/עונות/רבעים חופפים שכל אחת מהן מתחילה תמיד ביום ד' בא' בניסן, א' בתמוז, א' בתשרי, א' בטבת. בכל רבעון 91 ימים ו13 שבתות מתוארכות. תאריכי השבתות מפורטים בשירות עולת השבת ומספרן מפורט במגילת תהילים מקומראן מהמערה ה11 בטור כז, תאריכי המועדים מפורטים במגילת המקדש, במגילת המשמרות ובמגילת מקצת מעשי התורה, שנמצאו כולן בין מגילות מדבר יהודה, שכולן, ללא יוצא מן הכלל, כתבי קודש, וסדרי הלוח בן 364 הימים מפורטים בספר חנוך ובספר היובלים, במגילת המשמרות ובמגילת המקדש, בסיפור המבול ובמגילת שירות עולת השבת.. [על כל אלה בהרחבה בספרי: מקדש ומרכבה, כוהנים ומלאכים, היכל והיכלות במיסטיקה היהודית הקדומה].
בספר ויקרא כג, פסוקים מב-מג כתוב על שמחת האסיף: "אך בחמישה עשר יום לחודש השביעי, באוספכם את-תבואת הארץ, תחוגו את-חג-ה', שבעת ימים... ולקחתם לכם ביום הראשון, פרי עץ הדר כפות תמרים, וענף עץ-עבות, וערבי-נחל; ושמחתם, לפני ה' אלוהיכם". מיד לאחר מכן נזכרת המשמעות ההיסטורית המתייחסת לזיכרון שראשיתו בדור המדבר: "בסוכות תשבו, שבעת ימים; כל-האזרח בישראל יישבו בסוכות למען יידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את-בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצריים". 
אולם האם היה זה הזיכרון הראשון או היחיד המבאר את טעמו של החג האהוב? או האם רק אלה מבארים את שמחת חג הסוכות?
בספר נחמיה מובאת מסורת מעניינת על חג סוכות בימי בית שני.  בפרק ח נאמר: "וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי נֶאֶסְפוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְכָל-הָעָם, הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם, אֶל-עֶזְרָא, הַסֹּפֵר--וּלְהַשְׂכִּיל, אֶל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה. וַיִּמְצְאוּ, כָּתוּב בַּתּוֹרָה:  אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה בְּיַד-מֹשֶׁה, אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי.  וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ, וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל-עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר--צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי-זַיִת וַעֲלֵי-עֵץ שֶׁמֶן, וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת:  לַעֲשֹׂת סֻכֹּת, כַּכָּתוּב.
וַיֵּצְאוּ הָעָם, וַיָּבִיאוּ, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם סֻכּוֹת אִישׁ עַל-גַּגּוֹ וּבְחַצְרֹתֵיהֶם, וּבְחַצְרוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים--וּבִרְחוֹב שַׁעַר הַמַּיִם, וּבִרְחוֹב שַׁעַר אֶפְרָיִם.  וַיַּעֲשׂוּ כָל-הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן-הַשְּׁבִי סֻכּוֹת, וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת--כִּי לֹא-עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן-נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַד הַיּוֹם הַהוּא; וַתְּהִי שִׂמְחָה, גְּדוֹלָה מְאֹד.  יח וַיִּקְרָא בְּסֵפֶר תּוֹרַת הָאֱלֹהִים, יוֹם בְּיוֹם--מִן-הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן, עַד הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן; וַיַּעֲשׂוּ-חָג שִׁבְעַת יָמִים, וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת כַּמִּשְׁפָּט. (שם יג-י"ז).
כל חג וכל מועד משבעת מועדי ה' הוא צומת של זיכרון, של מחלוקת בין זיכרונות שונים, לעיתים מתנגשים, צומת של יצירה ושל מסירה, ושל מאבק על הזיכרון ועל הנשייה ושל פולמוס על ההלכה, על האגדה ועל הריטואל. ראשיתו הקדומה של חג הסוכות לדברי ספר היובלים שהתחבר במאה השנייה לפני הספירה בחוגי הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם ונמצא בין מגילות מדבר יהודה, כרוכה בשמחה העילאית של אברהם ושרה משעה שהתבשרו מפי המלאכים על הריונה של שרה שיסתיים בהולדת יצחק בנם, שלו חיכו כידוע שנים רבות מספור. ספר היובלים, מביא בפרק ט"ז מסורות שביעוניות מעניינות בעלות אופי כוהני [שביעיות קרבנות, מזבח, שבעת סממני הקטורת ] על חג הסוכות, השביעי במועדי ה' בחודש השביעי. המסורת קשורה לאברהם בבאר שבע הבונה מזבח בחודש השביעי וחוגג חג של שבעה ימים הנחוג בשביעיות של קרבנות בזיקה לשמחה על הולדת יצחק :
"ויבן סוכות לו ולעבדיו בחג ההוא והוא ראשון עשה חג הסוכות בארץ.
ובשבעת הימים האלה יקריב אברהם מדי יום ביומו על המזבח עולה ליי פרים שנים כבשים שבע ושעיר אחד לחטאת ולכפר בו עליו ועל זרעו ולקרבן שלמים אילים שבעה שעירים שבעה כבשים שבעה ושבע עזים ומנחתם ונסכיהם על כל חלבם יקטיר על קרבן העולה לרצון ליי לריח ניחוח והקטיר בוקר וערב קטורת סמים ולבונה וחלבנה ונטף ונרד ומור וקושט כל שבעה אלה יקריב ישחק יחד בד בבד טהור. ויעש כן חג שבעה ימים וישמח בכל לבו ובכל נפשו ...ויברך את בוראו וישמח ויקרא את שם החג ההוא חג יי שמחה לרצון לאל עליון..על כן הוקם בלוחות השמים על ישראל כי יהיו עושים את חג הסוכות שבעה ימים בשמחה בחודש השביעי ויהי לרצון לפני יי חק עולם לדורותם בכל שנה ושנה. ואין לזה קץ הימים כי לעולם הוקם לישראל לעשותו וישבו בסוכות ושמו כתרים על ראשם ולקחו ענף עץ עבות וערבי נחל: וייקח אברהם לבות תמרים ופרי עץ הדר וסבב מדי יום ביומו את המזבח בענפים שבע ליום ובבוקר יהלל ויודה לאלוהיו על הכול בשמחה". (היובלים טז, כ–לא),
ספר היובלים פרקים לא-לב מספר על לוי המתברך בפי יצחק סבו בחודש השביעי ועל כך שלוי חולם בבית אל במחצית החודש השביעי שהוא נבחר לכהונה. החלום הלא נודע מציע סיפור תשתית עתיק לחג הסוכות בחצי החודש השביעי – בעקבות סיפור קודם במועד חג זה (היובלים טז, כ–לא), אשר נכרך בבניית מזבח ובהקרבת קרבנות במשך שבעה ימים לרגל בשורה מלאכית בדבר הולדתו המיוחלת של יצחק בחג הביכורים. כשהוא מתעורר יעקב אביו משלם את נדרו בבית אל ובוחר בלוי לכהן ומלבישו בגדי כהונה. החלום מתרחש בעקבות קידוש בית אל בהעלאת קרבנות בחצי החודש השביעי בידי לוי, בנו הכהן של יעקב. ו פרק לב מפרט את כל הקרבנות שהקריב יעקב 
מהחמישה עשר לחודש השביעי במשך שבעה ימים ומסיים בביאור היום האחרון של סוכות הקרוי עצרת.
מדוע מודגש המספר שבע במסורות חג הסוכות המועד השביעי בן שבעת הימים בחודש השביעי? הקשור בשבעת המינים ובשבעת סממני הקטורת? ובקרבנות שביעוניים? משום שבעלי המסורת הכוהנית האמינו בכל מאודם בחובה האנושית המקודשת לשבות מדי שבעה ימים, מדי שבעת מועדי ה', מדי שנת שמיטה החלה מדי שנה שביעית, ומדי שנת יובל, החלה מדי שבע שבתות שנים. בכל מועדי השביתה המקודשים שנצטווינו עליהם בתורה מן השמים. הם קראו למחזור שביתה שביעוני מקודש זה בשם 'מועדי דרור' ו'מועדי ה' מקראי קודש' וטרחו בכל דרך להבהיר את הזיקה בין הדעת, האמת והצדק, החירות והשוויון לכל העדה כולה הקשורים, תלויים ומותנים בשביתה המחזורית השביעונית המובטחת לכולם בבחינת זכות ומצווה בבחינת חובה במועדים קבועים מדי 70 ימים בשנה [52 שבתות +18 ימי המועדים בניכוי שתי שבתות], מדי שנת שמיטה ומדי שנת יובל. הם קשרו את מחזוריות השביתה האנושית עם הבטחת הפריון האלוהי של הארץ התלויה בברכת הגשמים - אם את שבתותי תשמורו +" אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹוְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם".
במגילת המקדש שנמצאה בין מגילות מדבר יהודה והתחברה בידי חוגים כוהניים, המגדירים את עצמם בסרך העדה, בברית דמשק ובסרך היחד בשם 'הכוהנים בני צדוק ואנשי בריתם' במאות האחרונות לפני הספירה, נמתואר חג הסוכות בירושלים בתיאור המקדש אותו הם רואים בעיני רוחם, ויתכן שהדברים קשורים לנאמר בנחמיה "ויעשו להם סוכות איש על גגו ובחצרותיהם ובחצרות בית אלהים":
ועל גג השלישית תעשה עמודים ומקורים בקורות מעמוד אל עמוד
מקום לסוכות גבהים שמונה אמות והיו הסוכות
נעשות עליהמה בכול שנה ושנה בחג הסוכות לזקני העדה
לנשיאים לראשי בתי האבות לבני ישראל
ולשרי האלפים ולשרי המאיות אשר יהיו עולים
ויושבים שמה עד העלות את עולת המועד אשר 
לחג הסוכות שנה בשנה
(מגילת המקדש, מהדורת אלישע קמרון, באר שבע ,1966 עמ' 60)
הכוהנים ואנשי בריתם, שומרי ברית קודש, שהיו מופקדים על שמירת לוח השבתות והמועדים ועל קדושת פשט התורה, והיו מברכים את עולי הרגל הבאים למקדש במועדי ה' ואומרים ברכה המרחיבה את האמור בפרשת בחוקותי: 'יברך אתכם אל עליון ויאר פניו אליכם ויפתח לכם את אוצרו הטוב אשר בשמים להוריד על ארצכם גשמי ברכה טל ומטר יורה ומלקוש בעתו ולתת לכם פר[י] תנובות דגן תירוש ויצהר לרוב והארץ תנובב לכם פרי [ע]דנים ואכלתם והדשנתם ואין משכלה בארצכם ולוא מוחלה שדפון וירקון לוא יראה בתבואותיה [ואין] כול [נגע ומ]כשול בעדתכם וחיה רעה שבתה מן [הארץ ואין דב]ר בארצכם כיא אל עמכם ומלאכי [קודשו מתיצבים] בעדתכם ושם קודשו נקרא עליכם' 11Q14), קטע 1, שורות 7--15).
שתהיה לכולנו סוכת שלום, והרבה שמחה של מועדי דגן תירוש ויצהר לכול תושבי הארץ בשדות ובכרמים, בגרנות וביקבים שהשלום והברכה שרויים בהם.


מועדים לשמחה, רחל אליאור

אין תגובות:

פרסום תגובה