 |
| סמדר כרמי-גיברמן מנגנת בליל הסדר בעין-חרוד כבר למעלה מ-60 שנה! |
ליל הסדר בקיבוץ עין חרוד הוא גולת הכותרת של כל החגים, עם מסורת ארוכת שנים, שהתגבשה לאיטה במשך למעלה מתשעים שנותיה בעמק.
מתחילת ימיה התקבצה בעין חבורת אנשי אמנות - ציור, מוסיקה, מחול, ספרות ושירה: חיים אתר הצייר, שלום פוסטולסקי, משה כרמי, נירה חן, דליה כרמי - מוסיקאים, רבקה שטורמן - מחול, דוד מלץ, זרובבל גלעד, משהל'ה טבנקין - ספרות ושירה, ורבים אחרים. אי לכך החג הזה היה עשיר בחוויות אמנותיות. כבר מהשנים הראשונות צייר חיים אתר (שנקרא אז אפתיקר) ציורים רחבי ממדים על נושאים שונים משיר השירים. ציורים אלה עד היום מקשטים את קירות חדר האוכל לקראת החג. הדגש בחג זה בקיבוץ הוא בשילוב סיפור ההגדה עם נושאי האביב והחקלאות. הן זהו חג האביב וגם חג הקציר הראשון, שאת יבולו שולחים היו לבית המקדש אשר בירושלים.
סביב נושאים אלה חוברו ריקודים רבים, בעיקר על-ידי רבקה שטורמן, שממש בראה מבראשית את הריקוד הארץ-ישראלי שקשור בישראל שמימי התנ"ך. זכור לטוב הריקוד "הנה הסתו עבר, הגשם חלף הלך לו", שהבנות רוקדות בשדה בטקס קציר העומר בשמלות לבנות עם אבנט כחול וצעיפים כחולים שקופים, כאשר התפאורה היא של הרי הגלבוע בכל הדרם וכל העמק הירוק, המשובץ ברכות מים המשקפות את השמים בכחלותם הנוצצת, פרוש לרגליו. מאוחר יותר גם איה לביא הוסיפה את הריקוד "כפינו נישא אל מרום", לפי המנגינה של מתיתייהו שלם. את הריקוד הזה רקדו בשמלות לבנות עם אבנטים כחולים, בחדר האוכל, כריקוד תפילה לשלום, לפריון האדמה ולברכת השמיים (הגשם והטל). הריקודים הללו מוסיפים מימד של קדושה לחג. יש עוד ריקודים רבים גם בשדה וגם בחדר האוכל בשמלות צבעוניות וססגוניות, וגם ריקודי זוגות יפהפיים, הן האביב הוא גם חג ראשית האהבה.
טקס קציר העומר נפתח במעשה הקציר עצמו, כאשר שורה של בחורים חסונים וביניהם גם חברים ותיקים שעדיין כוחם במתניהם נושאי חרמשים והם מניפים את חרמשיהם בזה אחר זה וקוצרים בתנועות גדולות ורחבות, בעוד הקהל והמקהלה והתזמורת הקטנה שרים ומנגנים את השיר : "לא, לא, לא לחם קלוקל, שלו ודגן שמים. לחם עצב תאכל פרי עמל ידים" . ואנו חוזרים ורואים בעינינו רוחנו את אברהם אבינו, ואולי גם את יצחק ויעקב, ועוד יותר את בניו, אי אז בימי התנ"ך קוצרים את התבואה בשדות העמק. ואחריהם באות הבחורות בשמלות צבעוניות אדומות וצהובות ולפי השיר: "והניפו, והניפו עומר תבואה חדשה" והן מאלמות את השיבולים שנקצרו לאלומות גדולות, ואוספות ומרימות אותן אל על, ואז כולם צועדים חרמש, אלומה, חרמש, אלומה לצלילי השירה העולצת. הטקס מסתיים בריקודי מעגל של ילדי הגנים עם הוריהם וסביהם וסבתותיהם בצהלה ובשמחה גדולה.
 |
| הגלבוע לאחר טקס קציר העומר. צילום: סמדר כרמי-גיברמן |
ובערב מתכנס כל הציבור בחדר האוכל ליד שולחנות ארוכים מצופים במפות לבנות ומשובצים בצנצנות עם פרחי בר: חרציות צהובות, פרגים אדומים ופרחי פשתה ורודים. וכמובן כוסות ובקבוקי יין אדום ולבן, ועל הקירות בסמוך לתקרה מאירים פסוקי שיר השירים: "כי הנה הסתו עבר, הגשם חלף הלך לו, הניצנים נראו בארץ, ועת הזמיר הגיעה. התאנה חנטה פגיה והגפנים, סמדר, נתנו ריח" וגם "לכה דודי, נצא השדה. נראה אם פרחה הגפן, פיתח הסמדר, הנצו הרימונים".
 |
| הגלבוע לאחר טקס קציר העומר. צילום: סמדר כרמי-גיברמן |
הערב מתחיל בנגינת פסנתר של "הפתיחה לסדר" של שלום פוסטולסקי. אלה צלילים רציניים וחגיגיים, אשר משרים אווירת קדושה על חדר האוכל ויושביו. עם הצליל הראשון של הפסנתר נופלת דממה באולם והצלילים המוכרים לחברי וילדי עין חרוד, שמושמעים בליל הסדר מאז ימי עין חרוד הראשונים מחזירים את השומעים לחוויות הילדות והנעורים של עין חרוד הצעירה והתוססת. ואז מצטרף הקהל בשירת שירו של משהל'ה טבנקין "השמש במערב יורדת, שוקעת. כוסו פני השמים אודם חכליל". בעת השירה ילדי בית הספר מכיתות א' עד ו' נכנסים אל חדר האוכל וצועדים בשבילים שבין השולחנות, כאשר כל ילד וילדה מחזיקים אלומות שיבולים בידיהם וכאילו מעלים את העומר, הקציר הראשון, מנחה לבית המקדש. הילדים מעלים את האלומות של סל נצרים גדול על הבמה לשירת הקהל: "עומר עומר תבואה חדשה". גם הוא שירו של פוסטולסקי. הטקס נמשך עם שילוב מגוון של קריאות של חברי המשק, שירת המקהלה, נגינת התזמורת, שירת הילדים, נגינת הילדים בכלי הקשה וחליליות, וריקודים שונים בתלבושות מרהיבות על הבמה וגם בשבילים שבין שולחנות הסדר והיושבים לידם. הריקוד "כפינו נישא אל מרום, בפינו תפילת השלום", נראה כמו ריקוד הכוהנות בבית המקדש, אולי זכר לכוהנים שהיו מקבלים את תרומת העומר, הקציר הראשון. את הריקוד חיברה איה לביא מעין חרוד. כשהייתי בת 15, רקדתי בקבוצה הראשונה שרקדה את הריקוד הזה. אני זוכרת את אוירת הקדושה שליוותה את הריקוד. ומאז אני מלווה אותו בנגינה בפסנתר כל שנה, והוא מרגעי השיא של הסדר.
רגעי שיא אחרים הם נגינת הילדים בכלי הקשה ודיקלומם הקצוב והדרמתי: "בתופים ובמחולות, סוס ורוכבו רמה בים. אמר אויב: ארדוף אשיג אחלק שלל. צללו כעופרת במים אדירים". בעיבודו של יהודה שרת. הקטע הזה תמיד מלהיב את הקהל וסוחט תשואות ומחיאות כפים רמות. קטע מלהיב נוסף הוא "חד גדיא". ילדים מכיתות ה' ו' עולים אחד אחד עם תפאורה ססגונית עשויה מקרטונים ומוטות עץ ופיסות צמר צבעוניות וסרטים ועוד כיוצא בזה, והם צועדים על הבמה קדימה ואחורה עם התפאורות המורמות בידיהם באופן מרשים ביותר, והמקהלה והילדים שרים את השיר הידוע, והקהל המתלהב מצטרף לשירה במחיאות כפים קצובות והשמחה גדולה.
ואין לשכוח את שירת הקושיות בפיהם של ילדי כתה א'. בשנים עברו הילדים היו מזייפים נוראות והקהל היה שואג מצחוק ומוחא כפים. אבל בשנים האחרונות הדס שטורמן מכינה את הילדים ומלמדת אותם לשיר נקי וצלול, ושירתם עדינה וטהורה, אבל אינה מצחיקה יותר.
ויזכרו לטובה פרקי המקהלה המרהיבים שנכתבו על-ידי יהודה שרת, כמו "ליל שימורים הוא לה' ולכל בני ישראל" עם מקהלת הילדים וכל הקהל, או "היום אתם יוצאים בחודש האביב", ומעל כולם "וקרב פזורינו מבין הגויים" בעיבודו של יחזקאל בראון ובניצוחה של עידית היימן.
בין כל קטעי השירה והריקודים יש גם קטעי קריאה של פסוקים מן ההגדה. מסורת היא בעין חרוד, שכל שנה קוראים את אותם הקטעים אותם חברים. והאזניים כבר רגילות לשמוע קטע זה במבטא צרפתי, וקטע אחר במבטא פולני, וקטע במבטא רוסי, או מבטא יקי, וגם כמובן במבטא צברי
עין חרודי. זו המסורת.
ובין כל חלקי הטקס התפורים באופן כה הדוק, יש ארבע הפסקות לארבע הכוסות. ודקה או שתיים יש הרפיה במתח, ואנשים מקישים כוסות ושותים לחיים.
מלה נוספת על הקושיות ועל התשובות.
הילדים שואלים, הקהל שר, אבל יש רגע שחבר קיבוץ נכבד קם ונושא את דברו כתשובה לקושיות. התשובה מכילה תמיד התייחסות לאקטואליה. מה קורה היום בקיבוץ, בחברה הישראלית, במדינה ובעולם. שלא יהיה זה טקס מנותק מהמציאות. ותמיד יש בדבריו של החבר חומר למחשבה על המסורת ועל המציאות העכשווית.
מצאתי בארכיון עין חרוד שבחג הפסח בשנת 1924 המסורת הצעירה של עין חרוד (בת השלוש) הכתה גלים והשמועות עליה הביאו מבקרים סקרנים מכל הארץ. הם באו בעגלות, ברכבת ובדיליג'אנסים ואף ברגל, לחוג את חג הפסח בעין חרוד. והמסורת נשמרת עד היום ואף משתבחת. נאחל לה חיים ארוכים של רגעי שמחה, התעלות הנפש, והתרוממות הרוח.
מתוך יומן עין חרוד המאוחד י"ח באלול תשע"ו 23.9 (21.9) 2016 כותב בן עין חרוד שעזב את המשק, אך חוזר אליה ולמשפחתו בחגים.
שי ברקן , בנם של יונתן ורינה בוירסקי
ילד לך הביתה
. . . " 30 שנים אחרי, ונראה שהזמן עשה את שלו - הספרינטים הפכו להליכה, את שכונת הלימונים החלפתי בבבלי (שיכון בבלי בתל אביב), ולעין חרוד אני מגיע קצת פחות ולרוב באור.
אך פעם בשנה, בליל הסדר, כשצליליו הראשונים של שיר הקוצר עולים מפסנתרה של סמדר כרמי, אני לרגע אחד קצר וקסום שב להיות אותו ילד עין חרודי גאה, עם חולצה לבנה, סנדלים תנכיים חדשים, ואלומת חיטים בידיו, המחכה להיכנס בשעריו של חדר האוכל, בבית בו משתכנת האהבה.
כן , זה מוזר, יש דברים שקשה להסביר בחיים, כנראה שלעולם לא תביני . . . "
" נהניתי מאד מכתבתה של סמדר כרמי-גיברמן. כייוןן ש"שנינו מאותו הכפר" כלומר נולדנו וגדלנו בעין חרוד, ולא זו בלבד, סמדר היתה בת כיתתי, לפיכך חווינו פחות או יותר אותן חוויות. סמדר כתבה על טקס הבאת העומר בפירוט רב וכל הפרטים שהעלתה , לרבות שמות אנשים, עודם חקוקים על לוח לבי. ובכלל ליל הסדר העין חרודי היה מיוחד במינו ומלא השראה. תודה לך לאה, שהבאת וחג שמח ."
השבמחק