ד"ר נגה בן ששון, אוניברסיטת חיפה
נגה בן ששון, מסע עם אשת לוט מהמקרא אל הנפש, פרדס הוצאה לאור והוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, 2021, 322 עמודים
להלן קטעים נבחרים מן הספר.
מתוך פתח הדבר
ברגעי משבר, בהיעדר אופק ותקווה, יש המתארים את עצמם כמי שמתקיימים בעולם הסוגר עליהם. עולם שבו אין בידם להביט קדימה, אך נדמה שנאסר עליהם גם להביט לאחור. אף שלכאורה המבט "האסור" הוא המפלט היחיד שנותר להם, חווייתם הקיומית היא כי מבט זה יכול להמית. בצומת זה עשויות לעלות שאלות כגון מהו אותו מקום אסור שאנשים נמשכים אליו, אך בו בזמן גם חרדים להפנות לעברו את מבטם? מדוע לדעתם הוא אסור? מהו או מיהו מקור האיסור? מה, על פי תפיסתם העצמית, עלול לקרות אם אכן יביטו בו? וגם: האם ברגעים אלו ניתן להציע ברירה כלשהי שתאפשר מבט, ואולי גם הרחבה של שדה הראייה, וזאת ללא תחושת איום או הפרת "טאבו", אלא מתוך תחושת ביטחון ובחירה בחיים?
האיסור להביט לאחור במקרא הוטל על לוט בידי האנשים - המלאכים, שליחי האל, שבאו למלטו מסדום: "[...] ויאמר הִמלט על נפשך אל תביט אחריך ואל תעמֹד [...] הִמלט פן תספה" (ברא' יט, 17). ובהמשך נאמר: "ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח" (שם, 26). הן במקרא והן ביצירות ספרות מאוחרות יותר האיסור להביט לאחור הוא צו סמכותי ומוחלט שמקורו משתנה: הוא יכול להיות אלוהי, משפחתי או אישי, אך אחת דינו של המפר אותו: מוות, כליה, אובדן. המשיכה למקומות אסורים וההתרחקות מהם הן חלק מהותי מן הקיום האנושי. מתוך הנהייה אל המקומות האסורים הללו נבראים ומתחילים חיים, אך בד בבד היא צופנת בתוכה סכנת מוות. הדיאלקטיקה שבין האסור למותר, בין המשיכה לדחייה, נראית לעיתים כסדק, כקוף המחט שהעולם מציץ דרכו, ולעיתים היא נתיב חיים שאין בלתו. אי אפשר בלי סימון גבולות המבט האנושי, אך בה בעת לא ייתכנו יצירה והתפתחות שאינן כרוכות בהתחככות בגבולות אלו.
ספר זה הוא הזמנה למסע בעקבות מבטה האסור של אשת לוט לאחור, שבשלו הייתה לנציב מלח: מבט שהוא בלתי נראה, ועם זאת ער להפליא; מבט ששימר את אשת לוט ועימה את סוגיית "המבט האסור לאחור" כשאלה קיומית שעודנה נוכחת בעולם הרוח ובחיי הנפש. המסע בעקבות המבט מבקש לעקוב אחר גלגוליו של הסיפור מן המקרא והמדרש דרך הספרות בת זמננו אל נפשם של הכותבים והקוראים. תחנתו האחרונה של המסע נדרשת לשאלה הטיפולית התרה אחרי הקשר שבין האיסור להביט לאחור לבין חוסר היכולת לספר סיפור, ומשמעותם לחיי הנפש [...].
בין הליכה למבט
"וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח" (ברא' יט, 26). אני קוראת את הפסוק שוב ושוב. הוא מהלך עליי אימה וקסם. למה אסור היה להם להביט לאחור? למה היא הביטה? מי היא אשת לוט ומה היא מייצגת? איך הייתה אישה לנציב מלח? כיצד סיפור שאין לו אח ורע במקרא ובספרות המאוחרת לו צלח את התרבות העברית היישר אל נפשנו?
הדימוי של אשת לוט שהייתה לנציב מלח השתמר בשפה ובנפש כביטוי לחוויה הקושרת את החשש מהמבט אל האחור אל התעוררות הזיכרונות הטראומטיים, החשש מלהפוך ל"נציב מלח" – מקְפִיאה, חרדת מוֹת ה"קדימה" – העתיד, והישארות נצחית כאשת לוט ב"אחור". ביקשתי לבחון את השאלות הרבות שהתעוררו ולבדוק אילו השפעות נובעות מהן – על השדה הטיפולי בכלל ועל השדה הביבליותרפי בפרט. ברור היה לי שכדי לפצח את "קוד אשת לוט" יש להתחיל במקרא, שהרי שם התחיל הכול. המבט של כל זוכרי אשת לוט ו"נציב המלח" שאליו התגלגלה מופנה אל ספר בראשית, אל סיפור המקור, גם אם לא במודע. אני מבקשת אפוא לחקור את המבט האסור לאחור במקרא, ושוב אני תוהה: איך חוקרים "אירוע" שמקורו באיסור המופיע רק פעם אחת – האיסור שהוטל על משפחתו של לוט.
ניגשתי אל המקרא מצוידת בשני פסוקי המקור: הפסוק שבו ניתן למשפחת לוט צו המנוסה ונאסר עליה להביט לאחור, והפסוק המתאר את הפרת הצו בידי אשת לוט. בחרתי אסופה של פרקים שהיו נחוצים לי כדי להקיף את סוגיית המבט וה"אחור". פרקים אלו משמשים תשתית שעליה יישען הדיון כולו. מתוך מצע זה נבחרו אירועים ודמויות שבעזרתם היה אפשר להעמיק את ההתבוננות במרכיבי התנועה והראייה ולהצביע על הקשרים שביניהם, שיש בידם לתרום להבנת האיסור להביט לאחור.
בשער המקראי אעקוב אחרי גיבורי המסעות השונים ואראה כיצד סוגיית המבט מתעוררת בעיקר באזורי גבול, במקומות שבהם מבקש הגיבור לבחור אם לדבוק בציר המרכזי או לחרוג ממנו. במקומות כאלו נפגוש את נוח, חם ואחיו, את אברהם, לוט, אשתו ובנותיהם, משה, ערפה ועוד. ההבטה למחוזות אלו של הגיבורים מאפשרת להרחיב את הסדקים שהסיפור המקראי מותיר, להביט אל נפש ההולכים וכך ליצור תשתית רחבה דיה לעיון בהמשך הספר, במבטה של אשת לוט לאחור במדרש ובספרות, תוך חיפוש האלמנטים שעושים מדמותה, מבטה וייצוגה משאב יצירה פורה ובעל איכות תרפויטית [...].
המבט לאחור, המושך את העבר אל העתיד
בתגובות הקוראים על סיפור אשת לוט, המשמשות בסיס לדיון בשער השלישי של הספר, נעשה המבט לאחור ביטוי שגור לחשבון הנפש שהאדם עורך בחייו. אשת לוט המדומיינת, שעליה נאסר מבט מוחשי-פיזי, שימשה לרבים מקור השראה – בין למשיכה להביט אל אחור חייהם ולדון בהם ובין לרתיעה מכך. גם בסיפור הבראשיתי נמצא הבטה לאחור כזאת שמובנה נפשי-רוחני: המספר מזמין את הקורא להביט אל נפשם של הגיבורים בשעה שהם עורכים חשבון נפש בחייהם ומבקשים להעניק להם פשר. נראה שהמהלך הנפשי המעורר באדם רצון להביט כך לאחור נוצר מתוך מצוקה, קושי או שאלה. בה במידה נחוץ לאדם גם מאזין שיפיק לקח מן המשמעות הנגלית בסיפור.
דוגמה להבטה כזאת לאחור נמצא אצל יעקב, כשפרעה שואל אותו לגילו. יעקב משיב יותר משנשאל ואומר: "ימי שני מגורי, שלֹשים ומאת שנה: מעט ורעים, היו ימי שני חיי" (ברא' מז, 9). ביטוי קשה זה – "מעט ורעים" – הנוגע לגילו לעומת גיל אבותיו, אך גם לחוויה הקיומית שלו, נשמע כקולו של אדם המביט לאחור על חייו, ודווקא מול אדם זר, בסיטואציה שיש בה היררכיה וריחוק, מדווח על מה שהוא רואה מתוך כאב ואי-נחת מרובה.
המבט של יעקב לאחור על חייו מאפשר לו מבט אחר – קדימה, המנבא את קורות בניו. יעקב קורא לבנו יוסף לפני מותו ומשביעו שלא לקבור אותו במצרים (מז, 29). שבועתו של יוסף לאביו מסמנת את ראשיתו של נתיב היציאה והשחרור ממצרים. המסע שלפני יציאת מצרים נועד לקבור את יעקב במערת המכפלה, אך בסיומו שבה המשפחה למצרים (נ, 13). למעשה, יוסף ממשיך את חזון העתיד של אביו ומבקש גם הוא שלא להשאיר אותו לאחר מותו קבור במצרים. כך מעוצב עתידו של יוסף על פי עברו של אביו: "ויקח משה את עצמות יוסף עמו: כי השבע השביע את בני ישראל, לאמור, פקֹד יפקֹד אלהים אתכם, והעליתם את עצמֹתי מזה אתכם" (שמות יג, 19).
מסע בני ישראל במדבר נערך אפוא כשבראשו עמוד ענן ועמוד אש – המוליכים את המבט והתנועה כולה הלאה וקדימה. עצמות יוסף, הנישאות בידי משה ומסמנות את האחור, ממחישות את הזיכרון שיש בכוחו להוליך את המבט חזרה אל העתיד [...].
מתוך הדיון: עצירה - חסימת המבט והדרך
המסע קשה להולכים בו, ואף אם ראשיתו בהצלה או במנוסה ממקום אסון, פעמים רבות היעדר מקום קבוע –"הבית" – וחוויית הנדודים הופכים אותו לטראומטי. בפרקי המקרא שאנו דנים בהם אפשר להבחין כי הצורך לשוב לאחור – בחזרה אל המקום הראשון – משותף לכולם: לאלו שעזבו את מקומם מתוך בחירה (שאולי לוותה בפרידה ובברכת דרך) ולאלו שגורשו ממנו. המקום שממנו יצאו נצבע באור נוסטלגי, ונראה שהזיכרון הוא כוח העלול למשוך אחורה. כך מצאנו, למשל, בדימוי של עבדות מצרים ל"סיר הבשר" (שמות טז, 3) וגם בזיכרון של מצרים אצל העם הרעב במדבר: "זכרנו, את הדגה, אשר נאכל במצרים, חִנם; את הַקִּשֻּׁאִים, ואת האבטִחים, ואת החציר, ואת הבצלים, ואת השומים" (במדבר יא, 5).
הנטייה לשוב לאחור, ואולי אף המשיכה לעשות זאת, מתעוררות אצל הגיבורים בעיקר בתחנות החניה, בזמני עיכוב, בהתעוררות ספק, אכזבה או תחושת כישלון, התעייפות מהדרך וחוסר ודאות. אפשר להסיק זאת מתוך בדיקה מדוקדקת של הסיפורים, התרה אחרי המקומות שבהם אלוהים בוחר להתגלות לגיבוריו, לעודדם, אולי לדרבנם להמשיך ללכת ולספק בידיהם מפה, כיוון ותכנון עתידי, שיש בכוחם להניעם. מהתגלויות אלוהיות אלו נוכל ללמוד על רחשי הלב של ההולכים, שהביאו אותם לידי משבר כזה שעורר בהם את הנטייה והרצון לשוב לאחור. דוגמאות לכך מצאנו אצל אברהם, כאשר האל מתגלה אליו בצומתי משבר ותומך בו באמצעות הכוונת המשך דרכו. כך היה לאחר פרידת אברהם מאביו בחרן ולאחר הפרידה מלוט ופיצול המחנות. בשני אירועים אלו דחפה ההתגלות את ההולכים קדימה, אך גם מנעה רגרסיה וחסמה את האפשרות לסגת לאחור. בתום מלחמה ארוכה ולאחר שאברהם שחרר את לוט משביו, הוא שב למקומו. עצם ההתגלות האלוהית מעידה כי הייתה זו שעת משבר, המלווה בהיסוס וחרדה, אך תוכן ההתגלות מעיד על כך שבעתיים: "אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד". המילים "אל תירא" מעידות על יראה, כשם שהבטחת הגנה וגמול מלמדת על חולשה, היעדר ביטחון וקושי. מצוקה נוספת של אברהם, הקשורה בהיותו ערירי, מתפענחת שוב דרך המבט, כאשר אלוהים מפנה את מבטו של אברהם – הפעם אל השמיים, לספור את הכוכבים (ברא' טו, 8-1). בכל המקרים האלו מתבקש אברהם לעשות שימוש שונה בכוח ראייתו: להפנות את ראייתו פנימה כדי לזהות בתוכו את המנהיג והיורש שהוא; להפנות את מבטו למרחב הטופוגרפי הפרוש לצדדיו כדי לזהות את הנחלה המועדפת עליו ומיועדת לו; ולבסוף – להרים ראשו-מבטו אל השמיים כדי ללמוד ממפת הכוכבים על אודות עתידו.
נראה שהמבט הממוקד, שיש בכוחו להציע פשר, מסייע להתגבר על המשבר ועל הנטייה לחזור לאחור. את הנטייה לחזור לאחור נוכל למצוא גם אצל אלוהים, כאשר "האחור" האלוהי הוא הרצון למחוק את העולם שברא על ידי מבול ולהתחיל שוב מבראשית עם נוח. הפסוק "ויאמר ה' אל לבו, לא אֹסִף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם" (ח, 21) מזמין לשמוע מעין שיח פנימי של אלוהים, השוקל אם לחזור לאחור או להמשיך הלאה למרות התוצאות האפשריות.
דוגמה נוספת לכך נמצא אצל משה, המבחין ברגע חולשה כזה אצל האל ומייד מנסה למנוע ממנו "לשוב לאחור". האירוע מתרחש בתום קבלת התורה במפגש עם העם המצחק לפני "עגל הזהב", שבעקבותיו ה' אומר למשה: "ועתה, הניחה לי, ויחר אפי בהם ואכלם; ואעשה אותך לגוי גדול" (שמות לב, 10). בקשת האל ממשה להניח לו מזעיקה את משה והוא מגיב עליה מייד, כאילו נוסחה בלשון ההיפוך, דהיינו כאילו אמר האל "אל תניח לי". משה נושא אפוא נאום ארוך ומפייס, המניא את האל מלממש כוונתו זו (לב, 14-11). מעניין שהאל מתערב במשברי ההיסוס והתעוררות מחשבת האחור של גיבוריו באמצעות השימוש בראייה, ואילו במקרה זה משה מנסה לבלום את מחשבת האחור של האל בעיקר באמצעות שימוש בדיבור רגשי – "למה ה' יחרה אפך בעמך"; "שוב מחרון אפך והִנחם על הרעה לעמך" – וכן בשימוש ב"מבט לאחור", בכוח הזיכרון, שעם התעוררותו אמורה להתעורר גם ההבטחה לעתיד: "זכֹר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם". מבט זה, שמשה מפנה אליו את אלוהים, הוא אפוא מבט קונסטרוקטיבי, האמור להזכיר את העבר – את המחויבות, האחריות והתוכנית האלוהית שטרם מומשה, ועל כן יש בכוחו לרסן את מחשבת האחור ההרסנית ולבלום אותה.
לאחר שמצאנו שהנטייה לחזור לאחור היא חלק בלתי נפרד מפרקטיקת ההליכה, ניתן לצפות שפרקטיקה זו תכיל בתוכה מנגנון נוסף שיפעל ככוח נגד – כוח בולם, שומר ומרסן שלא יאפשר לחזור למקומות המסומנים כאסורים [...].
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה