"מסעות פנים" של המשוררת חווה צוטרין נתן - התרשמויות

חגי קמרט, משורר וסופר

צילום: נועם נתן דוד

חווה צוטרין נתן, מסעות פנים, הוצאת "צור- אות“, תשפ״ג

הקדמה

כשאני קורא בספרה החדש של חווה צוטרין נתן, "מסעות פנים“, שהכותרת כבר מרמזת על תוכנו, אינני יכול שלא לחשוב ולהרגיש שהאותיות והמילים פותחים בפני צוהר, ומושכים אותי בחוטי אור וקסם לאתרים עלומים בעולם רחב, אין סופי, שכולו עשוי מאי וודאות נצחית בלתי מושגת.[1] עולם שכולו סוד ומסתורין, בחוכמת היהדות, שעשרים ושתים אותיות עבריות ועשר ספירות יצרו אותו על ידי האלוהים. ובכל זאת האדם, שיש בו משהו מצלם האלוהות הצליח לראות, כמשה בזמנו, את אחוריו. ואפילו לנגוע פה ושם באיזו "מוטציה" של קרקע נגלית ונראית.

צוטרין נתן, כך נראה לי, נולדה מהוודאות ובאה בנשמתה אל עולם האי וודאות הנצחי, ובאומץ רב באה לנסות ולהבין את משמעות האי וודאות המסתורית והמפחידה הזאת, מדוע ולמה היא קיימת ומה ניתן להפיק ממנה לנו כבני האדם החיים כאן בארץ על קרקע יציבה. שהרי גם אנחנו כשלעצמנו פלא ונס!

לשם כך משתמשת היא במוטיבים מסוימים ולוקחת אותנו אתה להבינם. ביניהם ההתגלות האלוהית, הבריאה כשלעצמה. עולם הצלילים והמוסיקה שיסודו בטבע האדם (שתי דפיקות הלב) והמשכו ביצירת האדם: כלי הנגינה כמו החליל, הצ'לו חצוצרה ושופר והמשכו "בקולות מים רבים אדירים משברי ים" ורעש וקולות בהר סיני, עולם המים שאף הוא קשור בחיות האדם, עולם הספירות, קדושתן וכוחן של האותיות, הנשמות, גלגולן ותיקונן. פנימיות האדם ומהותו, ועוד מוטיבים משניים תיאולוגיים, מיסטיים, קבליים, חסידיים, שהיא נוגעת בהם בשיריה.

בתוך כל עולם המיסטיקה, הסוד והקבלה, היא לא שוכחת לרדת באחד משיריה אל האנושיות הרגשית היפה, אל אבא ז"ל (עמ׳ 37) ברגש עמוק, ערגה ואהבה גדולה, אך גם פה לא שוכחת מהקשר בין שני העולמות: עולם החיים והעולם שכולו טוב "אתה שם באין סוף אני כאן על פני האדמה“ או "נשמתך פשוטה מכל גשמיות“.

צוטרין נתן חיה את המילים קוסמת ורוקחת מהן מארג מופלא של שירה יהודית קבלית ומסטית שירה שמי שנכס אליה יכול לחוש להריח לראות את היהלום שבכתרה של יהדות.

על הספר

הספר הוא השלישי במספר אשר יצא בהוצאת "צור- אות“. הוא מחולק לשישה צהרים ובכל צוֹהַר עשרה שירים. הניסיון להתאים צורה ויזואלית של הספר לתכניו מוצלחת ביותר. גם הפונט שנבחר המודפס על נייר קרפי שבשולי הדפים גזירה המקנה לספר דימוי של ספר עתיק, ובכל צוהר יש תמונה צבעונית יפה.

הערה:

היריעה רחבה ועמוקה מאוד וקשה במאמר זה להקיף את הכל. לפיכך, אגע בנקודות מרכזיות בלבד כדי להאיר את המיוחד, השונה והראוי לציון, בשירתה הנאצלת של צוטרין נתן.

א. מוטיבים

1. מוטיב הגלוי

חשוב להקדים ולומר שהספירה או עשר הספירות הן מושג בסיסי בעולמה של קבלה יהודית. הספירות מתארות אמצעי להופעה אלוהית בעולם שיצר. ובאמצעותן הוא מביע את רצונו. לראשונה הן מופיעות בספר היצירה, המיוחס לאברהם אבינו, והספירות נרמזות גם בתנ"ך בכמה מקומות, וכן בפרקי אבות: "בעשרה מאמרות נברא העולם“ (שהוא כמניין הספירות). ובמקורות. גם האותיות העבריות מקודשות בקבלה ואף דרכן (אצל חלק מהדעות) מובאת ההתגלות האלוהית.

המוטיב של הספרות והאותיות מופיע לא אחת בשירתה של צוטרין נתן. כבר בשיר הראשון: "מים מהדהדים, השתקפויות באדוות, פנים וחוץ" (עמ' 9) מוצאים את נושא ההתגלות.

"נסתר טמון באותות" (אותות = נס מופת אך ארמז לאותיות) ובשיר: "ושוב תשוב התהיה לשכון״ (עמ' 13)  היא כותבת במפורש: "כותבת מצרפת באותות אותיות".

"נעים במעגלי הספרות, גלי קול".

שימו לב ההתגלות של אלוהים בספרות אך גם בקול (ראו מעמד הר סיני קולות בהר, אש ותמרות עשן [2] וכו').

"גוונים סובבים בצלילים וצללים" גם צלילים (מוסיקה) וגם צללים (משוה ערטילאי מעורפל משהו). בהמשך "בינת אדם כי מגבלה, ולא תבינן" רמז לספרת הבינה העומדת מול ספרת החכמה.

שיר המעלה את תורת הסוד על נס הוא "עקבותם משמעם בזהות נטבעת״

 (עמ' 129).

כאמור, כנ"ל, ספר היצירה (ספר קבלה עתיק) המיוחס לאברהם אבינו מדבר לא מעט על סודן משמען וכוחן של כ"ב האותיות העבריות. מחלקן לקבוצות רעיוניות שונות המתייחסות לאופן התנהלות הבריאה ואיך היא מתקיימת.

כך מציינת זאת בשירה: "אותיות מאגיות/ כ"ב עולמות מצרפים פניני מלים/ כל תבה שכבתית רבד על רבד/ תכנית עולם״.

כל מילה שנאמרה חובקת בחובה עולם ומלואו ובדברי המשוררת: "דרך ארוכה להלך בה". עד כדי כך כוחן של אותיות היוצרות את המילים.

גם המים מושפעים. אדוות החוזרות על עצמן או כדבריה "מעגלי אדוות" ושוב המילה תדר״. בתדר זרימה "ורואה היא זאת כמסע נהרות מתואמות היינו יש סדר בכל; גם במים הזורמים בתדר של הרעש שמשמיעים הנהרות הזורמים, כמו במסע.

ואתה האדם התר את הארץ ראה את עקבות הבריאה בה או כדבריה " עדות ממעל – ועל אדמה" כל זה נברא בדבור אחד או בדבריה "במאמר אחד". כל זה שייך לעולם הנסתר עולם של מעלה שאינו גלוי לנו אך בעולם הגלוי התדרים נרמזים לנו מראשית ועד אחרית. הצרופים השונים לובשים צורה במרווחים. אין ריק. הכל מלא. ישם חוקים, משפטים, לטוב ולרע, אפשר לבחור.

2. המים

נקדים ונאמר שהמים, כמקור עיקרי לחיי אדם ועולם, תופסים מקום נכבד באמונה היהודית לגווניה וסוגיה. כבר בבריאת העולם מדובר על "ורוח אלוהים מרחפת על פני המים". כלומר ראשונים לבריאה. בתפילה מדברים על הורדת הגשם בעתו. המים הם גם מטהרים, ולפי התורה גם משמשים לגילוי אישה סוטה (המים המאררים). המים גם מרפאים (ראה נעמן המצורע שטבל שבע פעמים בירדן), לפי התלמוד בכח המים להחזיר דבר מה לקדמותו, ששינה צורתו בכישוף. ישנם חוקרי מקרא הסבורים כי תהו ובהו והמלה תהום קשורים לאלה האכדית תיאמת.[3]  בהקשר לבראשית בבראשית ז,יא שם כתוב "נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה" אך כשם שה' גובר על העולם הפגני, לרבות תנינים שבים (שנחשבו ככוח אלילי בעולם הקדמון) כך ה' גובר גם על המים "קוֹל יְהוָה, עַל-הַמָּיִם:אֵל-הַכָּבוֹד הִרְעִים; יְהוָה, עַל-מַיִם רַבִּים" (תהילים כט, ג).

מוטיב המים הוא מוטיב שמופיע לא אחת בשירתה של צוטרין נתן. ומקור המים הוא מבורא העולם.

למשל בכותרת השיר הראשון, ונמשך אל השיר השני בספר.

בשיר השני בספר "להיטהר במדרגות עליה" כותבת המשוררת על המים.

כבר הכותרת "להיטהר במדרגות עליה" (מרמז על "במעלות קדושים") שוב רמז לעליה ברמות צדיקות, קדושה ספרה ובכל עליה ועליה להיטהר. היינו הכותרת כבר אומרת את דברה.

כבר בבית ראשון מעלה את קדושת המים לפי דבר ה' שאמר "ויהי".[5] התיאור הוא איך הטיפה הקטנה הופכת למאגר שלם, והכל בזכות ויהי היוצרת גם סדר מדורג בהתהוות בארות מים, אגמים וימים. בהמשך משתמשת בביטוי המקראי "תהום רבה". הסולמות שלה הם סולמות ברכה. הלאה "ערוץ נחלים מוליכים הימה" כמו שנאמר בקהלת "כל הנחלים הולכים אל הים": שוב מדגישה את מדרגות העלייה וחוזרת לאחור בזמן "עת כהניך יטהרו בכיסתם אל דביר קדשך״. כידוע הדביר הוא קודש הקודשים.

חוזרת לימינו אל קרקע מוצקה בה מי שלוח זורמים לאט, מבקשת על גמיאת מים חיים וטבילה במקוואות, ומסיימת בקריאת ברכה לאלוהים על המים. על המים המקיימים את הבריאה. מדברת על ירושלים של מטה המשתקפת בים. (שמים שם – מים) של מעלה ומסיימת שוב ברמז מסטי של "באותיות צרופים, מאמרות״ (בעשר מאמרות נברא העולם פרקי אבות והאותיות העבריות שקודש הן).

יפה לראות בשיר "יהלומים זכים טומים רז, חובם חלום" (עמוד 81) את התייחסותה של צוטרין נתן לקדושת המים. המים מטפטפים את טיפותיהם כיהלומים. נראים הם לפי ניגוני אין סוף. כמה עדינות רוך יש בתיאור זה. אך מעבר לכך, הטיפות כיהלומים הבאות בליווי ניגונים אין סופיים כאשר הטיפות גם הן מנגנות את מנגינותיהן. אלו נספגים באדמת האם כשרוח קל ( כנראה השראה מרוח מרחפת מעל פני המים) מלטף אותם, והמצלול שהן יוצרות חוזר ושב (כמו "רצוא ושוב". ביטוי קבלי ידוע) ואף יש לו הד של צליל דק.

וכן היא ממשיכה לתיאור מצבור אגל הטל כיהלומים טהורים נקיים שבכל אגל כזה טמון סוד והם כולם כחלום בעיניי המתבונן.

וכאן עולה בקרשנדו מהפיאנו של הרוך השקט הכמעט לא נשמע אל זרימת הנחלים החזקה עד כדי חרישת ערוצים והתחזקות שורשי העצים אל מעמקי האדמה. ועורקיהם בניגוד לוורידיהם (שוב מעין רצוא ושוב הורידים המוליכים את הטיפות והעורקים המחזירים את המים אל כור מחצבתם ״אך ים מלכותך".

ואם ברוח עסקינן אז רוח האלוהים נושבת בענפי (בדיהם) העצים. והם העצים רווים גם ממעל (הרוח הגשם כל מה שמעליהם) וממעמקים מים חיים. היינו את המים הנותנים חיים.

ושוב מסתיימת ברצוא ושוב כשמסיימת ב: "מטה במעלה מעלה במטה, וניגונו של האל נשמע בכל!״

3. הבריאה

"ויאמר אלוהים יהי אור ויהי אור!" האור הוא יסוד הבריאה גם בשירתה של צוטרין נתן. האור אצלה חובק עולם ומלואו. הוא לא מופיע בחלקי עולם או בחלקי מרחב, אלא מופץ בעולם כולו על כל פינותיו ומרחביו.

ביטוי לשלמות הבריאה בהתייחס למים מופיע כבר ברישא של השיר "יהלומים זכים טומנים רז, חובם חלום" (עמ׳ 81) צוטרין נתן כותבת: "רקיעים נוגים מעל גלי ים/מושכים במיתרי אופק" היינו השקה של המים העליונים היינו שם - מים קרי שמים, אל מי הים (גלי ים) ושוב אלמנט החוט או המיתר מופיע כאן (מושכים במיתרי אופק. היינו כמו רצון להתמזג. שמים וים!

בשיר "רחופי גלי אור הבלי אויר בְּכֹסֶף" מורגשת אווירת הבריאה המתוארת גם דרך פלא הבריאה של צלילי המוסיקה.

הפתיחה היא ב"רטט קשת במיתר" היינו תרתי משמע; רטט כמו ניגון קודש ולכן רטט במשמעות של זהירות ודיוק וכן רטט במשמע של וויברציה באמצעות אצבע רוטטת על מיתר וקשת המחליקה עליו בזהירות. והיא מעיזה להביט אל תוך היצירה הקדושה הזאת ורואה מעין נימים דקים רועדים בהדים של תדרים שונים. היינו ירידה מהמקרו למיקרו (איזו הבחנה מדויקת ומעמיקה) והיא מסכמת שבעצם נראה לפנינו הרמוניה של אור וצל אור זו תוצאת הניגון וצל זו הקבלה להדי התדרים.

הצלילים הם בגוונים שונים מצטברים למעין רחופי גלי אור האור אינו בקו ישר נוקב, אלא ברוך של גלים גלים המגלגלים אורות לאין סופו של עולם. והיא אומרת זאת מיד: "הבלי אויר בכסף שטים בזרמי אין סוף".

ושוב מופיע אלמנט החוט, שמצאנו לא במעט שירים: "בצעיף פז לבן וארגמן חוטי שני נכרכים זה בזה" וברגע שהם נכרכים הם לא ייפרדו והסיבה שהם הופכים לאחד.[6]

בהמשך השיר עוברת צוטרין נתן לעולם המיסטיקה כפי שמתואר בקבלה ובתפיסה התיאולוגית היהודית. היא מדברת על עולם הנשמות: הנשמה מרחפת ברוח מרחביה, היינו הרוח כולה שייכת גם היא ל ה'. כאן, אצל צוטרין נתן, הרוח מחפשת נתיב בניגוד לתפיסה הרוחנית שהנשמה מנותבת לפי מעשיה בעולם הזה ולפי השפיטה של בית דין של מעלה. זה מעניין. תפיסתה של צוטרין נתן את נתיב הנשמות הגיונית יותר, לדעתי: והיא כותבת: "מחפשת נתיבה/ תרה אחר משבי רוחות/היכן רמז, אות ציון כוכב, להורות כיוון״.

אך חשוב לדעת שהנשמה מוארת בניצוץ אלוהי. והסיבה: "כי בנסתר קימה״.

ושם - בשמי מרום, היכן שנמצאת הנשמה המוארה בניצוץ האלוהי, שם גם שם, יופיעו הניגונים האלוהיים. אך לא ניגונים קבועים סטנדרטיים, אלא ניגון פרטי של הנשמה מעין קדנצה הרמונית שהנשמה יוצרת. ניגון בווריאציות ייחודיות של הנשמה. והכל בשלמות מסוימת במרחב אלוהי שמימי.

4. המוסיקה

המוסיקה או צלילי המוסיקה והניגונים השונים, תופסים מקום נכבד בשירתה של צוטרין נתן, והיא צודקת. ראשית חיינו היא במוסיקה: שתי דפיקות הלב במיקרו, רשרוש עלי העצים ורעש הגלים במקרו, ורעשים שונים אחרים. צוטרין נתן שומעת זאת ורואה בעולם המוסיקה גם כיצירת קודש אלוהית. ולכך גם ביטוי בשיריה: הכלים האהובים עליה הם בעיקר הכינור (שיודע לצחוק ולבכות) הצ'לו שהוא גם שייך לכלי המיתר, החליל 

(המזכיר את ניגוני הרועים) בעל הצליל הרך הרוגע, חצוצרות ושופר (כלים תנ"כיים).[7]

ואם בחצוצרות ושופר עסקינן נעבור לשיר "צנתרות מחוברות" ( עמ' 41) הפותח בכלי נגינה אלו.[8]

יום חדש לפי צוטרין נתן הוא קודש. ולפיכך הוא מלווה בליווי מוסיקלי בניגון מסוים ולכן מריעות החצוצרות ותוקע השופר. אלו במזמורי הלוויים מביעים הופעתו של יום חדש.

גם המאורות יאירו באור יקרות (אור נשגב מיוחד) עולם כמנהגו ינהג בתיאור שלהלן גשם ירד בעתו, יפרחו הפרחים, האילנות וכו' וצנתרות

 (בהשאלה) יתחברו אל עץ החיים.

הבעת הרצון להתחבר אל עץ החיים יש בו משום רצון לשנות סדר בראשית אולי מפחד האי וודאות הקיימת והמפחידה בחיי אדם. מין מצב אוטופי של אחרית הימים בהם אולי יחיה האדם לנצח.

וכאן תיאור השקיעה: גם בשקיעה תשמע רינת העשבים [9] ישירו את הניגון האלוהי והקול קול רחש כדממה דקה המתאים לשעת ערבית היקום כולו יתלווה לשירת העשבים גם צלצול אבנים וצדפים במי נחל יישמעו.

וכל התיאור הזה בזכות מה?

מסיימת ומסבירה לנו שוב; הכל בזכות הבריאה. בזכות עשר מאמרות

(פרקי אבות) עשר ספירות ( קבלה), עשר דיברות (תורה), וכן עשרים ושתים האותיות (קבלה) אלו כולם יחדיו יסוד עולם.

ישנו שיר בספר, שרובו מוסיקה. נקרא: "נגון שיח צפור, שפת מרום בציוץ"

אני רואה בעיניי רוחי את המשוררת יושבת באולם קונצרטים ומאזינה למוסיקה המתבצעת על הבמה. מנגד עומד מנצח ומולו כל התזמורת והוא אשר מכוון ומעלה את המוסיקה בפני הקהל.

המשוררת רואה את המנצח שתחת שרביטו עולה המוסיקה בהרמוניה מסוימת לפי רוחו והכוונתו, בין אם מכניס את כלי הנשיפה או כלי המיתר, נבל,. לקולות הצלילים העולים והמוסיקה ההרמונית רואה המשוררת בעיני רוחה את הבריאה הנפלאה של פני המים. רחש הגלים והרוח המלטפת, היינו היא שומעת את דיבורו של הטבע את קולותיו על גרמיו השונים.

היא שומעת מעין מוסיקה ברוקית של סינפוניה [10] רכה כמו על דק חוטי נבל. (שוב מופיע אלמנט החוט) המוסיקה עתה מתרככת קמעה והיא שומעת את החליל הרך כאילו לעת ערביים צליל דק לפנייתו של יום. היא רואה את הציפורים המתכוננות לשנת הלילה המוסיקה כה שקטה, רוטטת, מלטפת, כמו "רגל הנאחזת בענף קט".

גם את הים היא שומעת מקולות כלי התזמורת. היא רואה את קרני החמה האחרונות מלטפות בתכלת הים, והנה רוח באה ממערב (רמז ללילה המכס לערב) וקולות מים רבים (מזכיר את תהילים: "מקולות מים רבים אדירים משברי ים") הינו לילה רעש גלים מתנפצים אל חוף. הם קוצפים וגוברים בגאות, והבריאה מעורבת בדמות ירח שמכוון אותם ממרום.

ושוב מזכירה את התדרים (גם אלמנט שמופיע בלא מעט משיריה. התדר היינו אורך הגל הנישא).

וחוזרת לכלי האהוב עליה הצ'לו אשר מנעים בצליל דק ומזכיר לה את יללת התן. בחלום, לעומת המציאות, הניגון שונה. הוא עלול להופיע בדיסהרמוניה. תמונות באי סדר ביניהן דמיונות "עד כי יעור מאי שם".

5. תיקון נשמות

בשירה "הלוך אם תלך על חבל דק" ( עמ' 35) מתייחסת צוטרין נתן לנושא הנקרא "תיקון נשמות", גם כאן על פי מסורת הקבלה. הנשמות שהן רוח ועולות השמימה מוחזרות הנה לתיקון בלא די. ישנן נשמות חדשות וישנן וותיקות שבות הנה בסבב גלגולים.

מן הראוי לציין כאן שעד תקופת הקבלה לא הכל קיבלו את נושא גלגול הנשמות שאין לו זכר בתנ"ך. כשהנושא עלה, קמו לו לא מעט מתנגדים; כמו הרס"ג שאמר שהדבר הזוי. גם הרמב"ם לא מזכיר בכתביו את עניין גלגול הנשמות. הראב"ד גם התנגד לכך אך מימי הקבלה הזוהר לרשב"י ואילך, התקבל הנושא. הנשמה יורדת לכאן לשם תיקון ולעיתים גם מתגלגלת בדמות אחרת כדי לתקן את שיש לתקן.

צוטרין נתן מציינת שישנן נשמות ישנות וישנן חדשות וקיים סבב של גלגולים החוזר חלילה וכל כך עד מתי? אין האדם יכול להחליט כמה יסובב ועד כמה יסובב ומתי יפסק הסיבוב הכל בידי שמים. הבחירה החופשית לאדם אינה ניתנת בנושא הגלגול. "אין הכוונה ואין מענה" רק אלוהים הוא אשר קובע את גורל הנשמות. לאדם אין שליטה, הוא "הלך עובר אתה" היינו מעין אורח לשעה בעולם הזה ולאחר מכן הוא נעלם. גם אם יהלך על חבל דק רצוי כי יעצור נשימה (שימו לב לא נשמה כי אם נשימה היינו פיסי) כי אם לא, הוא ימעד. כך יתרחש הדבר מדור לדור עד עולם. גורל האדם נקבע מלמעלה. הכל נכתב ונחתם למעלה. זו למעשה התפיסה המקובלת.

6. ישותו של אבי המשוררת

נוגע ללב לקרוא את אשר כותבת המשוררת על אביה. הפתיחה היא "אבי מורי זכר צדיק לברכה" ראשית לכל הוא אביה שנית המורה שלה שלישית תכונתו העיקרית צדיקות. אב, מורה, צדיק.

תיאור אמירת השבח אף היא נאמרת באופן מקודש, עד כמה שאותיות העברית מקודשות ומילותיה יוצרות עולמות, אין בכוחן של אלו להעלות ולספר את דמותו של האיש. עד כדי כך הייתה צדיקותו.

איש מידות (רמז למידות שהתורה נדרשת בהן לפי הלל או רבי ישמעאל) ואיש המעלות יפה הוא מבפנים ומבחוץ כאמור: "יפה טוהר ותואר היה"

בימיו היה מהלך בין העולמות היינו המשוררת רואה בו גם כבן אנוש אך גם מוצאת בו הילה של מלאך האלוהים. [11]

חוט של חסד [12] היה שזור על ישותו ואותו חוט של חסד עשוי במהותו מיושר ותום. בשני ימי חייו (ביטוי תנ"כי) למשל " וְאֵלֶּה, יְמֵי שְׁנֵי-חַיֵּי אַבְרָהָם". הוא היה איש של נתינה ענו ישר דרך ואוהב אדם.

כיוסף הצדיק (יוסף נחשב כצדיק בתודעה היהודית) היה גם הוא חולם חלומות אך בניגוד ליוסף שחלם חלומות לילה הוא חלם בעיני רוחו. והחלומות היו נשגבים הינו ברמה גבוהה ותוכנם נשגב. גם במוסיקה שלח ידו היה כנר. וניגוניו היו נוגים וחודרים ללב ( עמוקים).

אהבתו אל המשוררת מתבטאת בביטוי שלה "לי בלעדית חוברו סיפוריו לבתו היחידה בבת עין קראני".

גם אל עיניו באה הקדושה: "עיניו החומות זהרו בניצוצות אור זהוב",

וכאן יש גם , איך לא? רמז מסטי. "אותה שיחה בינינו נמשכה, לא הסתימה, היא כאן. והיא חוזרת על כך גם בשיר צדיק יסוד עולם לברכה" (עמ׳ 37) ״אני עדיין כאן השיח בינינו לא תם. אותה נוכחות מלוה ומטעינה מטובה לאורך שני ימי חיי". מעין תקבולת של שני ימי חיו לשני ימי חיי בתו.

בשיר "צדיק יסוד עולם לברכה" (עמ' 37) מודגש יותר האלמנט המיסטי.

הוא באין סוף רחוק (בעולם הנצח) והיא כאן בעולם הזה ובכל זאת יש מיזוג עולמות בינו ובינה "כי קרוב אתה מכל קרוב". הוא זה שמקרין מהזהוב האלוהי שעל חום עיניו אל עיניה שלה.

כשם שהיה נוכח בגופו הפיסי לפני שלושים שנה, כך גם עתה הוא שולח תדרים בזוהר. רוחו שלו כמו לוטפת את ישותה ומדברת אליה בכל משב ומשב. הוא מאציל עליה מאישיותו וממהותו. "פתחת אוצרות נפשך אלי",

"הארת בפני את הטוב שבאדם ".

*

ישנם עוד מוטיבים בשירתה של צוטרין נתן כמו תפילה, נפלאות, פנימיות האדם או גאולה. אי אפשר לעמוד על כולם. בינתיים נסתפק באלו כדי להתרשם מאופי כתיבתה אשנב הסתכלותה אל החיים ועולמה המיוחד בו היא חיה וסובבת בחייה ובשיריה.

ב. התייחסות צורנית קצרה

כותרות השירים

לא שגרתית. לפעמים שורת מפתח מהשיר, לפעמים כותרת המסכמת את עיקר השיר.

השירה עצמה

הכתיבה נוטה יותר לז'אנר של שירה בפרוזה. אין כאן הקפדה על משקל חרוז ובית, אלא התוכן מכתיב את הצורה

פורמט צורני ישנם שירים שצורת דיוקנם הכללי נראה כאדם למשל בעמוד 11 ארבע שורות ראשונת כמו ראש אדם שורה שניה בבית שני רחבה כמו ידיים מתחתיה הגוף עד הבסיס עליו עומד האיש והיא השורה האחרונה. כדגומא לכך גם השירים שבעמודים 13,15,17,21,27

קישוטים

מצלול: למשל בצלילים וצללים (צלילים דומים ובכך בכמה שירים).

דמויים או מטאפורות האנשות לא חסרות בשירים כמו מאגרי תהום שעולים בסולמות ברכה או "מטר מנשים אדמה" "רטט מיתרים נפעם" ועוד ועוד.

אוקסימורונים כמו למשל "אפלולית להאיר" (עמ׳ 25) "צמא בציה" ועוד.

ביטויים קבליים כמו "צוא ושוב" מדמה כרמז לביטוי "הכח המדמה" של החסידות.

לפעמים מעין לשון נופל על לשון כמו ״אבן שתיה תשתית כל הארץ״

(שתיה תשתית) המעלות הנעלות (15) "הלוך אם תלך" (35)

הערות

[1] עולם של וודאות תיאולוגית ברורה שלפי דעתי נוצר מהאי וודאות היפה המוכתבת לבני האדם ולכל ייצור בריאה בעולם זה, על ידי מי שברא את העולם הזה.

[2] ״וְהַר סִינַי, עָשַׁן כֻּלּוֹ, מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהוָה, בָּאֵשׁ; וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן, וַיֶּחֱרַד כָּל-הָהָר מְאֹד. יט וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר, הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד״ (שמ׳ יט,יח-יט).

[3] השם "תיאמת" קשור, ככל הנראה, למילה האכדית "tâmtu" המציינת ים ומקבילה למילה העברית ”תהום".

[4] "בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד יְהוָה בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה, עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ, וְעַל לִוְיָתָן, נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן; וְהָרַג אֶת-הַתַּנִּין, אֲשֶׁר בַּיָּם״ (יש׳ כז, א) וכן בשירת הים: ״בְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹזְלִים קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב יָם״ (שמ׳ טו), ובבר׳ א,כא כתוב ״וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים״. 

[5] אגב אינני יודע אם המשוררת שמה לב לכך אך המילה ויהי מורכבת מאותיות ההוויה ושמתי לב שכל "ויהי" שמופיע בספר בראשית, בהמשכו מדובר על התערבות ה' אם בבריאה אם באירוע.

[6] אגב האיחוד הזה לאחד שניים שהם אחד יכול לשמש כאב טיפוס לבני זוג מאוהבים או נשואים שהם בעצם שניים שהם אחד. מיזוג כזה יכול להיות של תרכובות כימיות שניים שהופכים לאחד וכן לעוד גורמים בטבע.

[7] למשל ״תִּקְעוּ שׁוֹפָר בַּגִּבְעָה, חֲצֹצְרָה בָּרָמָה; הָרִיעוּ בֵּית אָוֶן, אַחֲרֶיךָ בִּנְיָמִין״ (הושע ה,ח). 

[8] צנתר = צינור. במובן הדתי הכוונה לצינור שצקים בו שמן אל המנורה "וָאַעַן שֵׁנִית, וָאֹמַר אֵלָיו: מַה-שְׁתֵּי שִׁבְּלֵי הַזֵּיתִים, אֲשֶׁר בְּיַד שְׁנֵי צַנְתְּרוֹת הַזָּהָב, הַמְרִיקִים מֵעֲלֵיהֶם, הַזָּהָב" (זכ׳ ד,יב).

[9] שירת העשבים ידועה כשירתו של רבי נחמן מברסלב “וְכִי דַּע, כִּי כָל רוֹעֶה וְרוֹעֶה יֵשׁ לוֹ נִגּוּן מְיֻחָד לְפִי הָעֲשָׂבִים וּלְפִי הַמָּקוֹם שֶׁהוּא רוֹעֶה שָׁם, כִּי כָּל בְּהֵמָה וּבְהֵמָה יֵשׁ לָהּ עֵשֶׂב מְיֻחָד, שֶׁהִיא צְרִיכָה לְאָכְלוֹ. גַּם אֵינוֹ רוֹעֶה תָּמִיד בְּמָקוֹם אֶחָד. וּלְפִי הָעֲשָׂבִים וְהַמָּקוֹם שֶׁרוֹעֶה שָׁם, כֵּן יֵשׁ לוֹ נִגּוּן. כִּי כָּל עֵשֶׂב וָעֵשֶׂב יֵש לוֹ שִׁירה שֶׁאוֹמֵר, שֶׁזֶה בְּחִינַת פֶּרֶק שִׁירָה, וּמִשִּׁירַת הָעֲשָׂבִים נַעֲשֶׂה נִגּוּן שֶׁל הָרוֹעֶה” (לקוטי מוהר”ן תנינא סג).

[10] בכוונה משתמשת בשם ׳סינפוניה׳ ולא ׳סימפוניה׳ כי הסינפוניה מתארת תקופה קדומה יותר של התפתחות הסמפוניה מוסיקה מתקופת הברוק כמו הנדל, בך, טלמן ויוולדי ואחרים. מעין פרלודים או סונטות.

[11] זה גם אלמנט שירי או מוטיב המופיע בשירתה של צוטרין נתן הרצוא ושוב או המהלך בין העולמות העליונים לעולמות התחתונים . ניצוצות אור, למשל הממלאים עולם ומלואו בין עולמות של מטה לעולם של מעלה.

[12] גם החוט או החוטים אלמנט שחוזר בשירים.