החרם על ברוך שפינוזה

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית בירושלים

שפינוזה לפני שופטיו. המוזיאון היהודי באמסטרדם
צילום: יואב מזור

ברוך שפינוזה (24 בנובמבר 1632 – 21 בפברואר 1677) היה מגדולי הוגי הדעות שקמו לעם ישראל ולעולם כולו. שפינוזה היה פילוסוף רציונליסט יהודי-הולנדי שעסק במטפיזיקה, תורת ההכרה, אתיקה ותורת המדינה. נחשב לאחד מאבות ביקורת המקרא המודרנית. על חיבור התורה הוא כתב: ”ברור כשמש בצהריים שחמשת חומשי התורה לא נכתבו בידי משה, אלא בידי אדם שחי שנים רבות אחריו” (מאמר תאולוגי-מדיני, עמ' 96).  לדעתו, לתורה ולספרי נביאים ראשונים יש מחבר אחד, והוא היה עזרא. דהיינו, מחבר שחי אחרי גלות בבל, במאה ה-5 לפנה״ס.  בגלל דעותיו על כתבי הקודש, היהדות (היהדות לדעתו אינה דת אלא תורה וחוקה מדינית) ועל האלוהות (פנתאיזם, האל הוא מעבר לטוב ולרוע), הוא הוחרם על ידי הקהילה היהודית באמסטרדם בהיותו בן 24 שנים. יש אומרים שהסיבה העיקרית לנידויו היה חששה של הקהילה היהודית באמסטרדם, שמקורה בפליטים יהודים מספרד ומפורטוגל, מזעמה של החברה הנוצרית שדעותיו של שפינוזה קוממו אותה. 

ביום הששי לאב שנת תט"ז  (27.07.1656) הוכרז עליו החרם הגדול בבית-הכנסת הגדול של אמסטרדם. וכך כתוב, בין השאר בכתב החרם:

בגזירת עירין [=המלאכים] ובמאמר קדישין [=קדושים, כינוי נוסף למלאכים] אנו גוזרים חרם, נידוי, אלה ושמתא [=ונידוי] על ברוך דה אספינוזה, בהסכמת האל יתברך וכל הקהל הקדוש הזה… ארור יהיה ביום וארור בלילה, ארור יהיה בשוכבו וארור בקומו, ארור בצאתו וארור בבואו, וא[דוני] לא ירצה בכפרתו ותבער בו חמת א[דני] וקנאתו... "ואתם הדבקים בא[דני] א[להיכם] חיים כולכם היום" ואנו מזהירים שאיש אינו רשאי להתקשר עמו בעל פה או בכתב, ולא לעשות לו שום טובה, ולא לשהות עמו תחת קורת גג אחת... ולא לקרוא שום חיבור שעשה או שכתב.

התמונות שכאן צולמו בבבית הכנסת הגדול באמסטרדם, שכיום משמש כמוזיאון להיסטוריה יהודית. 

בקהילות יהודיות אוטונומיות למחצה באירופה, שבהן לא עמדו לרשות ההנהגה סמכויות אכיפה ממלכתיות או בתי סוהר, שימש החרם כאמצעי אכיפה מרכזי לשמירה על הסדר החברתי, הדתי והמוסרי. מטרתו הייתה הגנה על הקהילה מפני פילוג, כפירה ואיומים על לכידותה.

החרם הוא בידוד חברתי מוחלט, איסור על קיום קשר כלשהו (בעל פה או בכתב) עם המוחרם, איסור על שהייה תחת קורת גג אחת או קריאת כתביו, תוך שימוש בלשון קללות ואיומים רוחניים קשים.

 כתב החרם חסר התקדים הוטל כאמור על הפילוסוף הצעיר ברוך שפינוזה. הטלת החרם נבעה משילוב גורמים:

• כפירה תיאולוגית-פילוסופית: גיבוש רעיונות רדיקליים לפיהם התורה אינה אלוהית במובנה המסורתי, והזדהות עם תפיסות ששללו את ההשגחה הפרטית ואת קיומם של מלאכים ונשמה במובנם המקובל.
  
  
• שיקולים פוליטיים וציבוריים: הקהילה באמסטרדם הורכבה מצאצאי אנוסים שחזרו ליהדות בגלוי בחסות הסובלנות ההולנדית. פרנסי הקהילה חששו עמוקות שמא כפירה גלויה מצד חבריה תסכן את מעמדם החוקי והחברתי מול השלטונות הפרוטستانטיים.
  
  
• עמדתו הבלתי מתפשרת של שפינוזה: בניגוד לנאשמים אחרים בכפירה שחזרו בהם כדי להימנע מעונש, שפינוזה סירב להתנצל או ליישר קו עם הנהגת הקהילה, והחרם שהוטל עליו מעולם לא בוטל.
  
  

חייו של שפינוזה לאחר החרם

לאחר החרם עזב שפינוזה את הקהילה היהודית ולא הצטרף לאף עדה דתית אחרת. הוא התפרנס מליטוש עדשות אופטיות (עבודה שבה שנגרם לנשימתו נזק שהוביל למותו המוקדם בגיל 44 בלבד). הוא נמנע מלקבל משרות אקדמיות (כגון משרת פרופסור באוניברסיטת היידלברג) כדי לשמור על חופש המחשבה שלו. מרבית כתביו נשמרו בכתבי יד או הופצו בעילום שם ובחשאיות מתוך זהירות זהה מפני השלטונות והכנסייה.

שפינוזה נחשב כיום לאחד מאבות הרציונליזם והנאורות. תרומותיו:

• פנתאיזם ("אלוהים או הטבע"): המציאות מורכבת מעצם אחד נצחי - אלוהים והטבע הם היינו הך, הפועלים לפי חוקיות טבעית הכרחית ולא לפי רצון פרסונלי.
  
  
• יסודות ביקורת המקרא: בספרו "מאמר תיאולוגי-פוליטי" בוחן שפינוזה את המקרא כטקסט היסטורי שנכתב בידי בני אדם בתקופות שונות.
  
  
• חופש הביטוי והמדינה: מההוגים הראשונים שצידדו במדינה דמוקרטית שתפקידה להבטיח את חירות המחשבה והביטוי של אזרחיה ולא לכפות דוקטרינה דתית.
  
  
• מוניזם פסיכופיזי: תפיסת הגוף והנפש כשני היבטים שונים של אותה מציאות יחידה.

בשנת 1925הכריז פרופ׳ יוסף קלוזנר מעל פסגת הר הצופים "הותר החרם! סר עוון היהדות נגדך וחטאתך לה תכופר! אחינו אתה, אחינו אתה, אחינו אתה!” (י' קלוזנר, מאפלטון עד שפינוזה, ירושלים 1955, עמ' 329). בשנת 2002 הנפיק השירות הבולאי את בול ברוך שפינוזה. 

השירות הבולאי

ב-21 בפברואר 1927 ציין העולם 250 שנה למותו של ברוך שפינוזה. באוניברסיטה העברית בירושלים (שנפתחה שנתיים קודם לכן, ב-1925) נערך עצרת-זיכרון והרצאה חגיגית מפי פרופ' יוסף קלוזנר, מראשי התחייה התרבותית-ציונית ומראשוני המרצים באוניברסיטה. בסיום הרצאתו, הכריז קלוזנר על ביטול החרם מעל פסגת הר הצופים. הקריאה המשולשת "אחינו אתה" מתכתבת ישירות עם המדרש במסכת סוטה על אגריפס המלך, וביקשה לסמן את שפינוזה לא ככופר שנותק מעמו, אלא כבן העם היהודי וכאחד מגדול הוגיו. קלוזנר שרטט קו מחבר בין הפילוסופיה של שפינוזה לבין הנביאים ומחשבת ישראל. לתפיסתו, הציונות והתחייה הלאומית בארץ ישראל מאפשרות לחברה היהודית להתבונן מחדש בעברה ולחבק בחזרה דמויות שנפלטו ממנה בעבר.

בשנת 2002 הנפיק השירות הבולאי בול לזכרו של ברוך שפינוזה, כחלק מסדרת בולים המוקדשת להוגים ואישים מרכזיים בהיסטוריה. הנפקת הבול על ידי מדינת ישראל היוותה סגירת מעגל רשמית וסמלית: הבול סימל את קבלתו של שפינוזה אל הקליבר של נכסי צאן ברזל של התרבות וההגות העברית והכללית. על גבי הבול שולבו דיוקנו של שפינוזה לצד אלמנטים המזכירים את עבודתו (כגון חיתוך עדשות, עיסוקו לפרנסתו) וציטוטים מכתביו.

קלוזנר, שהיה מזוהה עם הציונות הרוחנית של אחד העם ולאחר מכן עם הציונות הרוויזיוניסטית, ראה ביהדות לא רק דת הלכתית אלא לאום בעל תרבות עשירה ומגוונת. לשיטתו, אי אפשר לוותר על אחד מגדולי ההוגים בהיסטוריה האנושית רק משום שדעותיו התנגשו עם הממסד הדתי של המאה ה-17.

קלוזנר טען שקהילת אמסטרדם הטילה את החרם בשנת 1656 מתוך פחד מרדיפות ומתוך שמרנות דתית, ובכך "הפסידה" היהדות את בנה המבריק ביותר. המשפט "סר עוון היהדות נגדך וחטאתך לה תכופר" מבטא רצון לפיוס הדדי בין העם היהודי לבין הפילוסוף. הקריאה המשולשת "אחינו אתה" נועדה להדהד באופן הפוך את לשון החרם החמורה שהוטלה על שפינוזה, ולייצר טקס סמלי של קבלה מחדש אל תוך הקולקטיב הלאומי העברי המתחדש.

הרבנים והחוגים הדתיים בארץ ישראל ובתפוצות הזדעזעו מדבריו של קלוזנר. מבחינתם, שפינוזה כפר בעיקרי האמונה היהודית, בתורה מן השמיים ובהשגחה הפרטית, ולכן לאדם שאינו רב אין כל סמכות הלכתית או מוסרית להתיר חרם שהוטל על ידי בית דין. גם בקרב הוגים חילונים התעורר דיון ער. חלקם (כמו הרמן כהן בעבר, ומאוחר יותר ישעיהו ליבוביץ) טענו ששפינוזה אכן הוציא את עצמו מכלל ישראל ושמשנתו מנוגדת למהות היהדות, בעוד אחרים (כמו דוד בן-גוריון) אימצו את גישתו של קלוזנר וראו בשפינוזה מקור גאווה לאומית.