יום ראשון, 15 בדצמבר 2013

מהחולם לחכם: יוסף במצרים וראשית התפנית

פרופ' יהושע גתי, אוניברסיטת קייפ טאון, המכללה האקדמאית בית ברל ואוניברסיטת תל אביב

פרשת מקץ  (בראשית מא, א - מד, יז)
שוב חלומות. ושוב יוסף מעורב, והפעם לא הוא החולם, האסיר כבר איננו חולם אלא מעניק את הפתרון, הוא הפרשן. החלומות מזעזעים:

Adrien Guignet Joseph et Pharaon

שבע פרות טובות נאכלות על ידי שבע פרות רעות מראה. והחלום השני: שבע שיבולים נאות ובריאות נאכלות על ידי שבע שיבולים דקות ועלובות למראה. חרטומי מצרים נזעקים ואין פותר. ואז שר המשקים של פרעה מספר על עבד עברי אסור בבית האסורים, שהשכיל לפתור חלומות בדייקנות. האסיר הוזעק אל פרעה, המספר לו בפירוט את החלומות, והאסיר, יוסף, פותר: מדובר בשבע שנים טובות, שתלווינה בשנות בצורת שיביאו רעב.
הישנות החלומות  מאשררת את החלום. ובאותה נשימה יוסף ממשיך ומייעץ מה לעשות: למנות אדם חכם ונבון שיארגן מחסני מזון בשנים הטובות, שישרתו את הצרכים בשנים הרעות לבוא. פרעה ניאות להצעה. בזכות חכמתו של יוסף הוא מוציא אותו מהאשפות וממנה אותו לאחראי על אגירת המזון וחלוקתו בהתאם. יתר על כן, פרעה ממנה את יוסף בהוד והדר למשנהו, נותן לו את טבעתו לאות ומלביש אותו בבגדים מפוארים.
עד כה הלקחים מאלפים: אדם נמדד על פי חכמתו. אין בור שופכין שאליו נזרק יוסף וטבע בו. חכמתו של אדם עשויה לגאול אותו מהתחתית. ועוד: יוסף איננו רק פותר חלומות מוצלח. הוא גם איש מעשי מאוד ולא מהסס אף להמליץ בנחישות ובבהירות - הוא האסיר, אבל בעל היתרון העצום: פותר חלומות – והוא המייעץ לפרעה המרומם והוא האומר מה יש לעשות. לא להסס – זהו הלקח - להיות צלול ולומר בשעת הצורך מה לעשות בבהירות ובפרגמאטיות. ולא לחשוש מגדולים. החכמה פותחת שערים.
הגלגל חוזר, לעולם אין לדעת. הרעב הכה גם בכנען, ויעקב שולח את הבנים למצרים לשבור אוכל אלא שלא משחרר את היקיר לו אחרי יוסף, הוא בנימין. יוסף מזהה אותם – אבל הם לא מזהים אותו, ומאשים אותם בריגול, וכתנאי לשחרורם הוא דורש שיביאו את בנימין, האח הצעיר בן אמו. לעירבון הם נאלצים להשאיר במצרים את אחיהם שמעון. על האחים לחזור למצרים עם בנימין לשבור אוכל, ויעקב חושש לשלוח אותו לאור פרשת יוסף, שעבורו נטרף. ואז באה התפרצות של הבכור ראובן, האומר בפאתוס ליעקב האב: את שני בני תמית אם לא אחזיר את בנימין. ברור שהצעה מטורפת זאת נדחית על הסף והאחים נשארים בכנען.
אבל הרעב מתחזק ויש הכרח לחזור למצרים. הפעם יהודה, הבן הרביעי, מדבר. יהודה אומר דברים צלולים והגיוניים מאוד. ראשית, הָעֵד הֵעִד בָּנוּ הָאִישׁ (מג, ג), כלומר הוא תבע מפורשות. שימו לב למבנה המודגש. אם אתה משחרר אותנו ונותן לנו ללכת, נביא לך אוכל. שימו לב להדגשה: לך. ואז אולטימטום: אם אינך משחרר את בנימין, לא נרד. פשוט כך. והוא מנמק: כי האיש שם התנה את שיבתנו בהבאתו של בנימין: "הָעֵד הֵעִד בָּנוּ הָאִישׁ לֵאמֹר לֹא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם" (מג 3). יהודה העמיד את יעקב האב בפני עובדות ברורות. ישראל, האב, עוד מנסה להתמקח. ויהודה נעמד נמרצות ובטון אסרטיבי דורש מיעקב לשחרר עמם את בנימין, כי אם נלך, נחיה ולא נמות. פשוט אין בררה אחרת. ואני ערב לך. יהודה מוסיף גם שאם לא היינו מתמקחים כאן כבר היינו חוזרים זה פעמיים. גישתו מעשית מאוד. כל מילה שלו שקולה, דיבורו איננו מותיר למעשה אלטרנטיבה, ויעקב נעתר בלית בררה.
ההשוואה בין דברי ראובן ויהודה חשובה. ראובן פתטי לא פרקטי. יהודה מחושב. דיבורו צלול, חזק, נמרץ, איננו מותיר ברירה ומשרה ביטחון. ואמנם, מעתה יהודה תופס את המנהיגות וראובן נדחק ממעמדו. רטוריקה, כוחו של דיבור: נפילה מול המראה.

מתוך: י’ גתי, חוזרים לתנ"ך: פרשת השבוע של כולנו והוראת המקרא, ירושלים 2013

אין תגובות:

פרסום תגובה