פרופ' יהושע גתי, אוניברסיטת קייפ טאון, המכללה האקדמאית בית ברל ואוניברסיטת תל אביב
פרשת וארא, שמות ו, - ט, לה
 |
| משה ואהרן לפני פרעה |
מסע יציאת מצרים החל. סיפור ההתגלות של ה' למשה אחרי כישלון הפגישה עם פרעה מעניין. הוא מתחיל בהכרזה: "אני ה'" (ו, ב). זהו, נוכחות, עצמה, "אני ה'". וה' ממשיך ומתאר את הקשר שלו עם האבות. אין כאן אפוא התגלות פתאומית חד-פעמית הפותחת במשה אלא המשכיות, לפיד האבות עובר למשה. קיימת כבר היסטוריה מקודשת של זיכרון קולקטיבי לאומי, שהתגבש דרך האבות, שכל אחד מהם זכה להתגלות האלוהית. ועתה משה. עם זאת, יש כאן חידוש:
האבות זכו להתגלות בלי שה' יגלה עצמו בשמו, ושם הוא זהות. אבל כשהתגלה ה' למשה כאן, הוא פתח במילים: "אני ה'". מילים אלו מעידות על קרבה חזקה למשה. אלוהים חוזר על ההבטחה לארץ כנען ומודיע למשה כי הברית לא קפאה; הוא שמע את נאקת בני ישראל והוא נחלץ להושיעם. ציון העובדה שאלוהים שמע עכשיו את זעקת הסבל של ישראל מעורר מחשבה על הכוונה. מה פירוש? אלוהים נחלץ לעזרת העם רק משום צעקתם? ייתכן שאלוהים לא נחלץ לעזרתם קודם לכן וכאילו דמם משום שהם התרבו במצרים ולא ראו בה מקלט זמני והתמסרו לחומריות ונטשו את האמונה ואת ההבטחה לאבותיהם באשר לארץ כנען. במצב כזה אלוהים דמם עבורם. הפתגם: "אלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו" מתאים כאן במידה רבה.
פסוקי הזעקה וההיענות (ב, כג-כה) ראויים לתשומת לב נוספת. מלך מצרים מת, ובני ישראל נאנחים אבל גם זועקים "וַתַּעַל שַׁוְעָתָם", שהיא כבר איננה רק קריאה של כאב אלא קריאה לסיוע (ראו שמואל א ה, יב) שנענית. יש בזאת רמז שהפעם קריאתם כוונה לאלוהים, ואז בא המענה בסיומת החזקה: "וַיֵּדַע, אֱלֹהִים", כלומר, הבין וחש את סבלם (שהוא משמעו של הפועל ידע בעל הקונוטציה הרגשית).
עתה אנו רואים שהעם שחוק, ומשה ירא שאנשי העם לא יאמינו בו. אם כך, אם העם איננו מסוגל לחלץ את עצמו מהצרה, דרושה התערבות חיצונית, וכאן מתחיל פרק חשוב בתולדות גיבוש העם הרצוץ הזה. נעשית פנייה אל האוטוריטה העליונה: פרעה. משה כאדם בשר ודם רגיש לסיטואציה האבסורדית מבחינתו: אם העם לא שמע אלי, כיצד ישמע לי פרעה? הוא מנמק את חששו זה בכך שהוא ערל שפתים. נוהגים להבין זאת כליקוי דיבור או כחוסר כישרון רטורי להופיע בפני פרעה ולתבוע את רישיונו להוצאת ישראל. מכל מקום, מובעת כאן משמעות מכרעת מנקודת ראותו של משה לכוח הדיבור ולמידת שכנועו. וכאן בא פתרון מעניין של ה', השופך אור על תפקודו של הנביא. בראש פרק ז אומר ה' למשה שהוא ישימו כאלוהים, ואחיו אהרון יהיה נביאו, כלומר, הקול הדובר. הרעיון הוא אפוא שהאלוהים הוגה את האידיאה, אבל מי שמקשר זאת לעם הוא הנביא. וכאן מתחוור שהמתווך קיים לא לרגל המרחק בין האלוהים לקהל הדורש תיווך אלא בגלל ההכרח הרטורי, ההתקשרות במישור המעשי התובעת צחות לשון וטיפוח רטורי. הרטוריקן הגדול הוא הנביא המקראי.
ועדיין אי אפשר לפנות לפרעה רק בכוח הלשון ולכן צריך מופת: משה ייקח את מטהו, יזרקהו וזה ייהפך לתנין (ז, ט).
אלא שיש כאן מומנט נוסף שמעורר מחשבה אף הוא: אלוהים מודיע למשה שפרעה לא ישמע לדבריו ולדברי אהרון מכיוון שאלוהים הקשה את לבו. כלומר, אלוהים מראש גורם למצב שפרעה יוכה ויוכה בלי שהוא פרעה יוכל לשנות את עמדתו הנמרצת על ידי חרטה או ויתור. זוהי אמירה מורכבת מבחינה תיאולוגית. אין לראות בזאת מעין רצון לנקום בפרעה אלא רצון לחזק בפומבי את עצמת האלוהים שאפשר וכוחו דולל בתודעת העם בעקבות המאבק עם אלי מצרים. כך פרעה לא ייכנע לחולשות אנוש ויוותר במכה הראשונה אלא יש צורך בהוכחה חוזרת ונשנית גם לעם ישראל, שאין כאן עניין בעל חוזקה חולפת אלא גדולה עצומה של אלוהים המתגלה בשינוי או בשליטה בלתי מתקבלת על איתני הטבע ותופעותיו, כמתגלה בעשרת המכות שנפלו על מצרים. 
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.