ד"ר לאה מזור: על מקרא, הוראה וחינוך: מורשתו של שמריהו טלמון

יום שבת, 21 בדצמבר 2013

מורשתו של שמריהו טלמון

ד"ר מיכאל סיגל, האוניברסיטה העברית בירושלים

פרופ׳ שמריהו טלמון

אנחנו מתכנסים כאן הערב להעלות על נס את מורשתו של מורנו וידידנו פרופ' שמריהו טלמון - הן את מורשתו המחקרית הבאה לידי ביטוי בספר שלכבוד פרסומו מקיימים את ערב הלימוד הזה, והן את מורשתו הפדגוגית הבאה לידי ביטוי בקבוצת הדוברים הערב, שהם 'צעירי דור ההמשך'. אין ספק ששמריהו היה רווה נחת משניהם גם יחד: מההוצאה לאור של כתביו ומהרצאות של תלמידיו ותלמידי תלמידיו. מורשת כפולה זו מאפשרת לנו לראות כאן ועכשיו את הקשר המתמשך בין העבר לעתיד, בין המורה לתלמידיו ותלמידי תלמידיו, בין החוקר לממשיכיו. תודה מיוחדת מגעת למשפחתו של שמריהו, לד"ר פנינה מורג-טלמון,

ולבנותיהם אפרת, תמר, נוגה ותמר, על דאגתם ועידודם לכך שהספר ייצא לאור לאחר פטירתו של שמריהו. מאז פטירת פרופ' טלמון, דאגה משפחתו גם לאיסוף ולסריקה של חומרים מחקריים שלו שלא ראו אור. אנו חייבים להודות לשירה גולני ולאריאל קופילוביץ על עבודתם הנאמנה והמסורה גם בפרויקט זה. אני מקווה שבקרוב נוכל להודיע על פתיחת מאגר זה לקהל החוקרים באמצעות אתר האינטרנט של מפעל המקרא, ובכך ימשיכו רעיונותיו וחידושיו להעשיר את רוח המחקר גם לאחר מותו.

נפלה בחלקי הזכות לתאר בקצרה את הספר החדש ואת תרומתו לחקר המקרא. האוסף המונח לפניכם Literary Motifs and Patterns in the Hebrew Bible כולל שמונה עשר מחקרים שהתפרסמו בעבר בבימות שונות, וכולם מבוססים על גישה ספרותית לחקר המקרא. בכך אוסף זה משלים את אוסף מחקריו של פרופ' טלמון Literary Studies in the Hebrew Bible. Form and Content שיצא לאור בשנת 1993 בהוצאת מאגנס. שמריהו בחר את המאמרים שנכללו כאן והתחיל לעבוד על הכנתם לדפוס. אמנם הוא לא זכה לראות את התוצר הסופי, אך הספר ישמש 'יד ושם' נוסף עבור מי שהתברך ב'שם עולם' בזכות פרסומיו ופעילויותיו הרבים במשך עשרות שנים.

טלמון היה מִבֵּין חלוצי הגישה הספרותית בחקר המקרא, ועסק בה לפני שהפכה לאופנה בחקר המקרא הבינלאומי. כבר בשנת תשכ"ה הוציא לאור (בעריכת גבריאל גיל) חוברת (או מונוגרפיה) בשם "דרכי הסיפור במקרא" שהתבססה על הרצאותיו בחוג למקרא, שהיתה אחד המחקרים הראשונים בתחום זה. פרסום האוסף הנוכחי בשנת תשע"ד סוגר אפוא מחקר של יובל שנים במחקר ספרותי, בנוסף לתחומים הרבים האחרים שבהם עסק טלמון.

ח"י המחקרים שנאספו יחד בספר מצטברים לתורה שלמה ומסודרת שתחכים את כל המחזיק בו. הם פורשׂים בפני הקורא קשת רחבה של נושאים, והבוחנים תֶמות מרכזיות ודרכי ההבעה של הספרות המקראית. בכל מחקר יש דיון מקיף במוטיב או תבנית מסויימים, וטלמון עוקב אחר משמעותם לאורך המקרא כולו. לדעתו, הסממנים והסגנונות הספרותיים חוצים את כל הרבדים של ספרות המקרא, ולמרות התפתחויות דיאכרוניות שקשה להתכחש להן, הביטויים או הדגמים הספרותיים שומרים על המשמעויות והקונוטציות הבסיסיות שלהן, אפילו כשהם בשימוש של מחברים שונים ומגוונים שפעלו בהפרש של מאות שנים אחד מן השני. הוא בחר אפוא להשתמש בשיטה סינכרונית, שעל פיה אפשר לפרש כתוב מקראי אחד על פי פסוק עם ביטוי או מוטיב דומה, והרבה לצטט במפורש את הכלל ההרמנויטי 'יגיד עליו רֵעוֹ', שעל פיו אפשר לפרש פסוק אחד סתום על ידי פסוק אחר ברור, אם הם נמצאים בהקשרים דומים ומנוסחים באופן דומה. לדעתי עמדה הרמנויטית זו מאפיינת את מחקריו של טלמון כולם - תפיסת הקורפוס שבו עסק כמאגר שלם ואורגני, שחלקיו מתאימים זה לזה, ושאין צורך לחפש מקבילות מתרבויות וסִפרויות אחרות. במקום לחפש מקורות חיצוניים, הוא העדיף לפרש את הקורפוס שבו עסק מבפנים. הוא כתב על The World of Qumran from Within 'העולם של קומראן מבפנים', וטען שעדיף להבין את חיי הכת על פי מה שכתוב בחיבורים הכיתתיים עצמם, במקום להסתמך על כותבים אחרים שלכאורה מתארים אותה. באותה מידה אפשר לתאר את שיטתו במחקרים הכלולים כאן כיישום של העיקרון 'ספרות המקרא מבפנים'. מי שבוחן את דרכי ההבעה של המחברים המקראיים השונים יזהה את התבניות החוזרות והמוטיבים המשותפים לרבדים השונים, וכן את המשמעות הטמונה בהם. אותו עיקרון של הפרשנות מבפנים עומד אולי גם ביסוד תפיסתו אודות תהליכים בתולדות נוסח המקרא. במקום להציב גבולות בין חיבור לחיבור ובין כתב-יד לכתב-יד על פי קריטריונים קאנוניים (אנכרוניסטיים) למיניהם, הוא ראה באוסף העשיר והמגוון של המגילות המקראיות ממדבר יהודה, ומה שרובנו מכנים שכתובי המקרא (מונח שהוא לא אהב ואיתו התפלמס), קורפוס אחד של טקסטים שנוצרו כתוצאה מתערבות של סופרים כהמשך ישיר להיווצרות הספרים עצמם. עבורו, העולם 'המקראי' התחיל ברבדים הקדומים ביותר של חיבור הספרים והמשיך עד לעולמם של מעתיקים ומסרנים של שלהי ימי הבית השני - זהו קורפוס ספרותי אחד שבו אפשר להצביע הן על התפתחות והן על מסירה, כל פעם במינון שונה.

בחזרה לאוסף הנוכחי - במהלך האופייני לשמריהו במחקריו הרבים (כולל בענייני נוסח) הוא מוכיח את דבריו באמצעות הבאת עשרות דוגמאות, ודווקא הטיעון המצטבר הוא זה שמספק את ההוכחה הטובה ביותר לנכונות הטיעון הכולל. אפשר לחלוק על דוגמאות אחדות ממה שהביא, אך כאשר יש ריבוי של כתובים המלמדים על אותה תופעה, קשה שלא להשתכנע מהמכלול. כל מי שעבד באופן אישי עם שמריהו יכול להבין את תולדות התהוות מחקריו. מי לא זוכר את המקרים הרבים שבהם ביקש פתק לרשום דוגמה נוספת שגילה לתופעה שכבר זיהה במקומות אחרים? הפתקים התרבו והדוגמאות הצטברו עד כדי מאמרים מלאים וגדושים בחידושים המבוססים על ניתוח פילולוגי וטקסטואלי של כתובים רבים עם פרספקטיבה רחבה של התופעה כפי שבאה לידי ביטוי במקרא כולו.

גישתו של טלמון לא הייתה מוגבלת רק לניתוח הפורמלי והצורני של תופעות ספרותיות במקרא. הוא התעמק בחיבורים המקראיים גם כדי לגלות את תפיסות העולם של 'ישראל המקראי' (Biblical Israel) המובעות באמצעות המוטיבים הספרותיים והטכניקות הרטוריות שהוא גילה. כפי שהוכיח במאמרים שהתפרסמו באוסף זה, המחברים המקראיים לא תיארו את האמונות והדעות שלהם באופן שיטתי. כדי לגשר על הפער הזה, הציע טלמון לגלות את עולמם הרעיוני (לפחות באופן סכמטי) על ידי ניתוח של מונחים, ביטויים, מוטיבים ותבניות ספרותיות. כך למשל, תיאר בפרוטרוט איך מושגים כמו 'ארבע מאות שנה', 'ארבעה דורות' ו'אחרית הימים' מגלים לנו את התפיסה ההיסטוריוסופית ה'ריאליסטית' המשותפת לכל מי שהשתמש בהם בחיבורו; הוא ניתח מטאפורות מהעולם החקלאי כדי לדייק יותר במסרים של הנביאים; והוא הוכיח שהדימויים של 'מדבר' ו'הר' מביעים תפיסות יסוד לגבי ההווי הדתי של ישראל המקראי ויחסו לאל. חיפושו המתמיד אחרי הרעיונות הגדולים הטמונים בתוך האלמנטים הספרותיים של המקרא הביא אותו לניתוח של אידאיות שהן חשובות לחקר הדתות באופן כללי. כאלה הם ניתוחיו של מושגי יסוד מקראיים, כמו החיים, הבריאה, השלום, וירושלים. בכל אחד מהם הראה טלמון את תרומותיה הסגוליות של הספרות המקראית ותרומותיו הסגוליות כקורא וכחוקר בפיענוח העולם העשיר הזה.

אין ברצוני להציע שטלמון קרא את המקרא בעיניים סינכרוניות בלבד. כולנו יודעים שהוא חקר רבות את ההשלכות החברתיות וההיסטוריות של גלות בבל ושיבת ציון בתקופה הפרסית. מאמרו היסודי על 'גלות ושיבת ציון', שהודפס שוב בכרך זה, בוחן את השינויים המשמעותיים בתפקידיהם של מלכים, כוהנים ונביאים בחברה הישראלית בין ימי הבית הראשון לימי הבית השני, ומגלה את המתחים והמחלוקות בין קבוצות בתקופת המעבר. גם במאמר זה, הניתוח הספרותי והניתוח הרעיוני משולבים זה בזה.

סקירה זו נותנת טעימה קטנה בלבד מן הספר העשיר והמדויק המונח לפניכם כיום, שהוא נדבך נוסף במורשת המחקרית של פרופ' שמריהו טלמון.

כעת נעבור לחלק המרכזי של הערב, ונשמע ארבע הרצאות מתלמידיו ומתלמידי תלמידיו, אלה שהיו מעורבים באופן ישיר בתהליך הלא-קצר של הכנת ספרו לדפוס. הרצאות אלו מוכיחות מעל כל ספק שמורשתו ממשיכה ומתחדשת בדור חדש ומחדש.