יום שני, 16 בדצמבר 2013

השקיעה וההתנוונות במצרים והתפנית-משה - מחשבות ופוטנציאל חינוכי

פרופ’ יהושע גתי ועינת לנדיס-סטריקוב

פרשת שמות (שמות א, א - ו, א)

Frederick Goodall - The Finding of Moses

ובכן, יעקב מת ונקבר אמנם בקבר אבותיו בכנען, אבל האחיםעל משפחותיהם נשארו במצרים בחסותו של יוסף. הכתוב מציין את מספר בני יעקב ומשפחותיהם, והוא שבעים. זהו אמנם מספר טיפולוגי, אבל שבעים איננו מספר מופרז של אנשי יעקב. חשוב לציין את מניין בני יעקב כדי לעמת את המספר הראשוני של הבאים מצרימה עם המצב הנוכחי המתואר בהפרזה: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד" (שמות א, ז). החזרה הזאת מנטרלת את הפרו ורבו (וירבו) החיובי לכשעצמו על ידי "וישרצו", שמעורר אסוציאציה של הִתרבות על-אנושית, חייתית. לתיאור ההתרבות באה הקדמה: "וַיָּמָת יוֹסֵף..." (בראשית נ, כו). ומיד "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף" (שמות א, ח). זו איננה הערה אינפורמטיבית גרידא. התנ"ך איננו עוסק בזה. הערות בלבוש אינפורמטיבי הן פונקציונאליות, בעלות מגמה המתבהרת לאור התפתחות הסיפור. 

משהו משתבש. קו העלילה הוא ההבטחה ומימושה בכנען. אולי יש כבר עם רב, אבל במצרים? ומיד באה התגובה בפסוק ט: פרעה נבהל מהריבוי הלא טבעי של בני ישראל ומכניס אותם למסגרת של עבדות ועבודת פרך. אבל ככל שמענים אותם הם מתרבים, עד שנמאס למצרים מהישראלים: "וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות א, יב). פרעה מגיב לכך בהגברת עבודת הפרך, והכתוב מפרט כדי לעורר את הרגש שלנו. ובאה גזרה נוראה, גזרה על העם היהודי, להמית את הזכרים העבריים, כלומר להביא כליון על העם. אבל המיילדות יראות את אלוהים ומחיות את הנולדים. פרעה גוזר גזרה קשה ומחרידה יותר: להשליך ליאור כל תינוק זכר. כליה לאומית.
ואז הזרקור מופנה אל משפחה אחת, משפחת משה, ומסופר על לידתו ועל תכסיס ההצלה של אמו ועל הצלתו על ידי בת פרעה. עכשיו ניתן את לבנו לאירועים הנבחרים בסיפור הביוגרפיה של משה, הקצר אבל משמעותי מאוד: בראש ובראשונה הוא גדל בבית פרעה. הוא גדל כאדם עצמאי, חופשי ולא כעבד.
משה גדל, ומתחוור שלא שכח את עמו, והוא יוצא לראותם בסבלותם. ההתבוננות מעוררת בו את הצורך להגן על עמו, וכשהוא רואה מצרי מכה עברי, הוא הורג את המצרי. רק מי שגדל בבית שליטים כפרעה מסוגל לעשות כדבר הזה.
למחרת משה שוב יוצא אל בני עמו הסובלים, כלומר תחושת האחדות שלו עם עמו מתחזקת, ושוב אנשים מתקוטטים אלא שהפעם אלה שני עברים. משה מתערב במריבה שלהם, והעברי מתריס כעת בפני משה: הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי?" (ב, יג). איזו התרסה. איזו צביעות מקופלת כאן, איזו רמה. משה מבין שדבר רצח המצרי התגלה והוא נאלץ לברוח ממצרים מאימת ידו המענישה של פרעה.
ולסיום פרק ב', בעקבות מנוסת משה חלה תפנית אלוהית: אלוהים מקשיב לסבל העם וזוכר את הברית לאבות. זוהי נקודת המפנה, כאשר המנהיג לעתיד, משה, מתחשל לתפקיד המושיע במדבר. 
נסכם לעצמנו את תכונותיו המיוחדות של משה, שהמספר שקד למיין לפנינו דרך סיפור המעשה: הוא גדל כאדם חופשי, ולא עוד אלא שבבית פרעה, כאשר הוא רואה מקרוב מהו מלך. הוא קשור לעמו. הוא בעל חוש צדק ומוכן לחרף את נפשו למען בני עמו. אנו נלווה את המנהיג משה כאשר איננו מופתעים מנחישותו: יש לנו מושג מי הוא.

עתה אני מבקשת להתמקד בהוראת פרשת שמות. 
אני מוצאת את פרשת שמות לפרשה מרתקת להוראה משום שהיא מזמנת דיונים עם התלמידים בנושאים חינוכיים-ערכיים ואקטואליים.
היופי בפרשה הוא בכך שאת סיפור המסגרת התלמידים כבר מכירים: כולנו חגגנו את חג הפסח וקראנו את ההגדה, כל התלמידים צפו בשלב כלשהו בסרט של דיסני "נסיך מצרים" ולמדו לפחות פעם אחת בבית הספר היסודי את ספר שמות.
העובדה שאת הטקסט התלמידים כבר מכירים נותנת לנו הזדמנות ולהתעמק ברעיונות העולים מהספר, ולא בהבנת הטקסט עצמו, ולנסות להראות לתלמידינו את היופי ואת הרלוונטיות של הספר לימינו.
וכך יצא שכשלמדנו את הפרשה שוחחנו על נושאים מרתקים שעלו מהתלמידים. 
למשל:
  • דיברנו על השפעת המקרא על היצירה: קולנוע, ספרות, אמנות. שוחחנו על העובדה כי באמנות יש מידה של פרשנות ולכן יש להיות ערניים להבדלים בין הטקסט המקראי ליצירות המבוססות עליו (עלה בעיקר בנושא ההבדלים בין הסרט "נסיך מצרים" לטקסט המקראי).
  • כשדיברנו על סיפור לידתו והצלתו של משה, דיברנו על הנשים במקרא. התלמידים תהו מדוע מסופר לנו מעט כל כך על יוזמה ותעוזה נשית במקרא.
  • כשדיברנו על מעשהו של משה שהרג את המצרי וטמן אותו בחול, תהו התלמידים האם חיילי צה"ל הממלאים פקודות חשופים לפגיעה כפי שמשה הרג את המצרי ללא משפט, מה שעורר דיון על פקודות בלתי חוקיות ובלתי חוקיות בעליל ועל רוח צה"ל, וכן דיון על הבעיה המוסרית במעשהו של משה. קראנו מספר פרשנויות שנכתבו על הנושא.
  • כשדיברנו על התערבותו של משה בסכסוך בין שני העבריים הניצים, דיברנו על ערבות הדדית ונקיטת עמדה מול "ישיבה על הגדר" ועל חוק "השומרוני הטוב".
  • כשדיברנו על הוויכוח בין משה לה' בדבר מינויו של משה לשליח ה', דיברנו על סירוב פקודה והתלמידים דיברו גם על הקווים השליליים העולים מתיאור דמותו של משה. עלו סברות כי משה חסר בטחון עצמי, מורד, אינו ממושמע.
  • דיברנו על בעיות מוסריות בטקסט (למשל בפסוק: "וניצלתם את מצרים" ו"אחזק את לבו").
  • כשדיברנו על הפסוק "שלח את עמי ויעבדוני" דיברנו על חירות המותנית בחובות לעומת חירות שאינה תלויה בדבר, והתנהל דיון מקסים על הדברים בהם מותנית חירותנו כיום ואם אנחנו באמת בני חורין. 
  • בהמשך הדיון על הפסוק "שלח את עמי" דיברנו על הפסוק בראי ההיסטוריה, וסיפרתי לתלמידים כי פסוק זה הפך לסמל של שני מאבקים היסטוריים (שחרור השחורים מהעבדות באמריקה והעלאת יהודי ברית המועצות לשעבר לישראל בשנות השבעים). באחת הכיתות התפתח ויכוח סוער על העלייה מחבר העמים, שהיווה הזדמנות לשוחח על רב תרבותיות ועל סובלנות.
  • דיברנו על תרבות מצרים הקדומה וחיפשנו יסודות של מיתולוגיה מצרית בספר שמות. שוחחנו על השפעת תרבות מצרים על בני ישראל וכנען ועל ממצאים ארכיאולוגיים מתקופת הברונזה.
  • דיברנו על התכונות הנדרשות למנהיגים, והתלמידים תהו האם למנהיגים שלנו כיום יש התכונות הבסיסיות ההכרחיות למנהיג על פי הפרשה: רדיפת צדק, ענווה, אמונה, חוצפה, יוזמה ועוד.
מתוך: י’ גתי, חוזרים לתנ"ך: פרשת השבוע של כולנו והוראת המקרא, ירושלים 2013

אין תגובות:

פרסום תגובה