על ספר שיריה של בלה שור על מנהיגים ומנהיגות בספרי נביאים וכתובים

 ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

בלה שור, בַּיָּמִים הַהֵם: עַל מַנְהִיגִים וּמַנְהִיגוּת בִּנְבִיאִים וּכְתוּבִים, תשפ״ד 2023, 110 עמודים

הספר העומד לפנינו הוא ספר שירה החמישי של הפסיכיאטרית והמשוררת, ד״ר בלה שור. קדמו לו: השירה הזאת (2011), כי הם חיינו (2013), פרשה (2017) ופה ושם בזמן היהודי (2023).

שירתה של שור מתאפיינת בזיקות למקרא ולספרות חז״ל ועוסקת בסוגיות קיומיות. פרשנותה הפואטית למקורות היהודיים חושפת מעמקים פילוסופיים ופסיכולוגיים בשאלות כמו שכר ועונש, טוב ורע או אחריות האדם מול האלהים.

השירים בספר הם שירים אישיים מאד על יהושע-שופטים, מלכי ישראל ומלכי יהודה (בסדר הזה!), אלכסנדר ינאי ושלומציון המלכה, ומגיעים עד למלך המשיח.

סגנונה של שור תמציתי, נקי, פשוט, חף מכל התיפיפות, ולא מהסס להשתמש פה ושם בלשון ילדית, כמו שולחת מבט לכתובים מעיניו התמות של ילד קטן השואל שאלות. איך ייתכן למשל שסיסרא נכנס לאוהל יעל ולא נשמר לנפשו? שור אומרת שהוא ידע שימות בקרב ובחר את דרך מותו: ביד גבר או ביד אשה:

בְּיַד אִשָּׁה
שֶׁהֵבִינָה אֶת נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד
שֶׁחַיָּה בְּתוֹכוֹ (ברק בן אבינועם, עמ׳ 26).

הפסיכיאטרית שבה שמה לב שברוב המקרא ישנן תוכחות לעם על אי נאמנותו לה׳ אלהי ישראל, ושספר יהושע מציג תור זהב מופלא בין ישראל לאלהיו! הכיצד? והיא מעלה אפשרויות:

הַאִם הָעָם הָיָה בִּטְרָאוּמָה
אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה,
הִרְגִּישׁוּ אֲשֵׁמִים
עַל כָּל הַתְּלוּנוֹת
עַל שֶׁהוֹצִיאוּ לוֹ אֶת הַנְּשָׁמָה
וְהֶחֱלִיטוּ לְהִתְנַהֵג יָפֶה עִם יְהוֹשֻׁעַ
אוֹ שֶׁסְּתָם כָּךְ, כָּל אֶחָד הָיָה עָסוּק
בִּבְנִיַּת בֵּיתוֹ... (עידן יהושע, עמ' 13).

היא רואה בספרים ההסטוריים שבמקרא מקורות ללקחים ערכיים. דבורה לדידה היא מלכת הדבורים

וְשִׁירָהּ
הַמָּתוֹק כִּדְבַשׁ
מָלֵא גַּם עֹקֶץ! (על הדבש ועל העוקץ, עמ׳ 24).

שירת דבורה לועגת לסבלה של אם סיסרא. לא כן שור. ליבה מלא רחמים עליה (אם סיסרא, עמ׳ 28).

שור מנסה להבין את דרכי ההשגחה בהסטוריה:

וּמָה הָיָה קוֹרֶה אִלּוּ אֲדֹנִיָּהוּ הָיָה הַמֶּלֶךְ
הַאִם הוּא הָיָה מַרְבֶּה נָשִׁים
סוּסִים
כְּמוֹ שְׁלֹמֹה
הַאִם הָיָה פִּלּוּג הַמַּלְכוּת
לְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה
לֹא מְבִינָה לָמָּה אֱלֹהִים רָצָה אֶת שְׁלֹמֹה
אֲבָל גַּם לֹא מְבִינָה הַרְבֵּה דְּבָרִים שֶׁהוּא עוֹשֶׂה (אדוניהו, עמ׳ 85).

בין שיריה היא משלבת טקסטים מקראיים פרוזאיים, מדפיסה אותם בשורות קצוצות עם ניקוד, והרי שירים לפנינו. למשל, מל״א ו 11-13.

העיצוב הגראפי של הספר הוא מכובד, עדין, נעים ו…נשי, הולם את הרגישות הרבה שבשירים להבטים הנשיים שבדמויות.

בשיריה היא מרבה לפנות ישירות לדמויות המקראיות, ולא פעם שואלת אותן על מניעיהן: למשל, שואלת את אחאב על איזבל:

אָהַבְתָּ אוֹתָהּ?
פָּחַדְתָּ מִמֶּנָּה?
נָתַתָּ לָהּ לִפְעֹל
מֵאַהֲבָה?
מִפַּחַד?
מָה גָּבַר עַל מָה: הָאַהֲבָה אוֹ הַפַּחַד? (אחאב עמ׳ 104).

על אחזיהו מסופר שנפל ״בְּעַד הַשְּׂבָכָה בַּעֲלִיָּתוֹ אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן״ (מל״ב א 2). כפסיכיאטרית היא תוהה אם נפילתו זו היתה מקרית. והיא שואלת אותו:

אֵיךְ נָפַלְתָּ?
הָיִיתָ מֻטְרָד מִפְּשִׁיעַת מוֹאָב
שָׁתִיתָ וְהִשְׁתַּכַּרְתָּ
נְפִילָה פִיזִית אַחַר נְפִילָה רוּחָנִית… (אחזיהו, עמ׳ 114).

בשיריה של שור מהדהדת ההגדה של פסח:

זְכַרְיָהוּ בֶּן יָרָבְעָם
מָלַךְ שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים
וִימִיתֵהוּ שַׁלּוּם בֶּן יָבֵשׁ
וִימִיתֵהוּ מְנַחֵם בֶּן גָּדִי

חַד גַּדְיָא
חַד גַּדְיָא (לקראת הסוף, עמ׳ 126).

היא קוראת את סיפור שמשון, שמה לב לדומיננטיות של המספר שלוש וכפולותיו בסיפור וממשיכה את הקו הזה:

שְׁלוֹשָׁה מִי יוֹדֵעַ
שְׁלוֹשָׁה שִׁמְשׁוֹנִים אֲנִי יוֹדֵעַ:
הַפָּשׁוּט
הַפְּסִיכוֹלוֹגִי
וְשֶׁל חָזָ“ל (שמשון, עמ׳ 39).

אחד השירים הנוגעים במיוחד אל הלב הוא ״נביא פרטני״ שבו היא משלבת מושגים מהטכנולוגיה המודרנית:

לוּ הָיָה לִי
נָבִיא מִשֶּׁלִּי
שֶׁיַּנְחֵנִי בַּדֶּרֶךְ הַיְּשָׁרָה
שֶׁיּוֹכִיחֵנִי לִפְנֵי שֶׁאָסוּר מִמֶּנָּה
שֶׁיְּיַעֵץ לִי בְּעִנְיְנֵי חַיַּי
מַצְפֵּן כִּיס כָּזֶה
רוֹבּוֹט מְתֻכְנָת
בִּמְסִלַּת יְשָׁרִים
Waze רוּחָנִי
הַאִם הָיִיתִי אָז יוֹתֵר טוֹב
אוֹ הַיֵּצֶר הָעַז שֶׁלִּי הָיָה מִתְגַּבֵּר
עַל הַהַנְחָיוֹת וְהַהוֹכָחוֹת שֶׁלּוֹ
כְּמוֹ שֶׁקָּרָה בֵּין מְלָכִים
וּנְבִיאֵיהֶם (עמ׳ 183)

אי אפשר שלא לחוש בשירתה קורים דקיקים השולחים את הקוראים למציאות הישראלית של כאן ועכשיו.

חֲשַׁבְתֶּם שֶׁכָּל הַבְּעָיוֹת בְּעִדָּן הַשּׁוֹפְטִים
נָבְעוּ מִכָּךְ שֶׁלֹּא הָיָה מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל
אָז חֲשַׁבְתֶּם
חֲשַׁבְתֶּם ששמואל יִהְיֶה אַחֵר מֵעֵלִי
וְאָכֵן הָיָה
אַךְ בָּנָיו מֻשְׁחָתִים
כְּמוֹ אֵלּוּ שֶׁל עֵלִי
חֲשַׁבְתֶּם שֶׁאִם יִהְיֶה מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל
יִהְיֶה טוֹב
אָז חֲשַׁבְתֶּם (תקווה, עמ׳ 190).

לקראת סוף ספר שיריה, פורצת בלה שור אל העתיד. היא אומרת שאלפי שנים חלמנו על המשיח,

וּמָה יִקְרֶה כְּשֶׁנַּגִּיעַ לַיַּעַד
נִחְיֶה אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ
וּתְאֵנָתוֹ?
עוֹד סִבּוּב שֶׁל
"וְיִשְׁמַן יְשֻׁרוּן
וְיִבְעַט"?
אוּלַי עִדָּן שֶׁל אָדָם חָדָשׁ
שֶׁכְּבָר אֵינוֹ מִשְׁתּוֹקֵק
אֶל הַפְּרִי הָאָסוּר

אֲבָל אָז
עַל מָה נַחֲלֹם? (המלך המשיח, עמ׳ 207-206)