יום ראשון, 7 ביולי 2024

רסיסים מחיי - סיפורים קצרים

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית



חוזרת לביתה וּלְמַכֶּהָ
היא היתה מעט מבוגרת יותר משאר הסטודנטים. דבקה בלימודים כמעט באופן נואש. לפתע נעלמה. שלחתי לה מיילים - ואין מענה. שאלתי בכתה - ולא ידעו. אחרי כחודש וחצי שבה. אמרה לי אחרי השיעור בדיסקרטיות: ׳הייתי במעון לנשים מוכות׳. שבה ללמוד באותה דבקות נואשת וסיימה בהצלחה. לאחר שנים פגשתיה במקרה באחד המסדרונות בקמפוס. ניגשה אלי ואמרה: ׳חזרתי לחיות אתו׳.

הנער הפולני והצחוק הצברי
הייתי תלמידה בכתה ט בליד״ה והצטרף אלינו באמצע השנה תלמיד עולה חדש: רזה, גבוה ולבוש כמו... פולני. עם הישמע הצלצול חזרנו משתובבים לכסאותינו. הוא כבר ישב במקומו, מסודר ודרוך. כשהמורה נכנס לכתה הוא מיד נעמד. קול צחוק ליווה אותו והוא הסמיק עד שורשי שערותיו הבלונדיניות. בשיעור שאחריו, נתקעו עיניים חודרניות-מלגלגות בגבו. הן ידעו שינסה שוב לקום כשיכנס המורה, שהרי כך חונך במולדתו הפולנית. וכך היה.
ממרחק השנים אני מסמיקה כשעולה בזכרוני אותו צחוק צברי.

צוחה ובוכקת
צוחה ובוכקת. זוכרים את ההברקה הלשונית הזאת? אז לעולם לא אשכח את הארוע שבו הייתי צוחה ובוכקת לפני כתה שלמה! ומעשה שהיה כך היה. ׳לפני שנים רבות׳, כמו שמתחילות האגדות, ישבתי במושב אחורי של מכונית כשבני התינוק על ברכי ולפתע תאונת דרכים. יצאתי החוצה, ניסיתי להרים את בני על זרועותי, ומשום מה לא הצלחתי. אז עוד לא הרגשתי בפציעה. רק אחרי זמן התחלתי להרגיש כאבים, ובחדר המיון קבע הרופא החמוד: ׳נשברו לך 3 צלעות, זה יתאחה, רק בינתיים תשתדלי לא לנשום׳ ושחרר אותי אל השחר העולה.
אבא שלי הסיע אותי לליד״ה, והמזכיר, מר בורר, קידם את פני בפליאה: ׳באת? כבר מצאתי לך מחליף! תלמיד סיפר לי על התאונה שראה במקרה׳. ואני השבתי לו בפליאה לא פחות גדולה: ׳שאני לא אגיע לשיעור?׳. נכנסתי לכתה ובאמצע השיעור קרה המקרה. תפוז השתחרר מילקוטו של תלמיד והתחיל לזחול אט אט בין הכסאות. מישהו אמר ׳התפוז המכאני׳, כולם צחקו ו... עכשיו אתם כבר מבינים את הקטסטרופה... פרצתי בצחוק חסר שליטה ודמעות כאב שטפו כנהר מעיני, ולא יכולתי להפסיק לצחוק. הייתי צוחה ובוכקת לפני 30 זוגות עיניים נדהמות. כשנכנסתי לכתה (אחרת) אחרי ההפסקה שמעתי את התלמידים לוחשים ׳אל תצחיקו אותה׳.

לזכרו של יצחק תלמידי
ידעתי שגם השנה הוא לא ישלח לי פרחים ויין. שנים הוא עשה זאת. אישי היה אומר: ׳תגידי לו שיפסיק!׳ והייתי משיבה לו: ׳מי יודע מדוע הוא עושה זאת? אולי אני מזכירה לו מישהי ״משם״ ׳? 
הוא היה איש מבוגר שלקח כמה קורסים שלי. תמיד ישב בשורה האחרונה, מאזין בדריכות בעיניים בורקות. פעם הכנסתי לדיונים בקהלת את ׳שירי מנגן הנבל המצריים׳ מתקופת הממלכה התיכונה בתרגום לאנגלית. הוא רצה להקריא אותם. קרא מן הנייר, בהבנה עמוקה, ברגש ובדיקציה מושלמת. ׳אתה שחקן?׳ שאלתי נפעמת, והוא השיב בקצרה ׳הייתי׳. מדי פעם היה מגיע לשעות הקבלה. משוחח על כתובים שריתקו אותו, ׳מנצל׳ את ההזדמנות לדבר על יצירותיו של יצחק בשביס זינגר, ומתרגש לשמוע שגם אבי היה איש וילנה. משסיים את  התואר התחיל לשלוח לי פרחים ויין מדי שנה, וכשהפסיקו להגיע , ידעתי. לבי נשבר. זכרונו איתי תמיד. 


הקאפו הנסתר והמוסתר
אני נזכרת עכשיו במעומעם בארוע מימי ילדותי המוקדמת שקשור לקאפו. השואה היתה נושא שהיה טאבו אצלנו בבית. מה שידעתי - וגם זה ברמזים - שמשפחתו של אבי נספתה בשואה, למעט אח אחד ששרד. אבי עלה ארצה לפני השואה. יום אחד אבא שלי אמר לי בלחש על אחד העובדים שלו: ׳הוא איש רע׳. ולא הבנתי מדוע הוא ׳רע׳ ואם הוא ׳רע׳ מדוע הוא מעסיק אותו.
יום אחד חלה אותו אדם ואבא שלי לקח אותי כשיצא לבקר אותו ולהביא לו מזון. האיש גר בדירת מרתף דלה וזערורית ברחוב עזה בירושלים. כשיצאנו משם אבא שלי לחש: ׳אנשים רוצים להרוג אותו, הוא היה קאפו׳.
לא ידעתי מה זה קאפו אבל הבנתי שזה ׳איש רע׳, אבל אם הוא היה כזה קאפו מדוע אבא שלי נתן לו פרנסה?
מאז בגרתי וסבתי והדילמה המוסרית מסתבכת בנפשי לבלתי התר: מה אסור ומה ׳מובן׳ בעת המאבק על החיים במחנות האכזריות, הביזוי וההשמדה הנאצים. 

׳סימני פיסוק׳? לא מה שחשבתם
בהיות ילדי רכים בשנים רכשתי להם בשכונת מאה שערים החרדית שבירושלים קלטת (היה פעם דבר כזה. זקני הדור זוכרים) שעשתה עלי רושם חינוכי מאד. הבאתי לילדי בשמחה בארוחת הצהרים והם החווירו מאימה.
וכל כך למה? כי על הקלטת היה כתוב: הילד שניצל הוצאת נשמה! ולא, לא היה מדובר בילד בשם ׳שניצל׳ שהוציאו לו את הנשמה אלא בסיפור חסידי על ילד שניצל מאסון, שראה אור בהוצאה הקרויה ׳נשמה׳.
אז למה בלי סימני פיסוק, אני זועקת, למה להפחיד ילדים?

ניצולי ה׳כמעט׳
 מכירים אותם? את אנשי ׳הכמעט׳, ׳הניצולים בנס׳? איך לא? הרי הם רובנו. אתמול הייתי בשוק, מהלך פסיעות בודדות מהפיגוע, ׳כמעט׳, ׳נס׳. והוא הצטרף לניסי כמעט כאלה. הראשון היה כשהייתה פצצה בקולנוע ׳ציון׳ (נשמתו עדן), ופינו אותנו בבהלה ואיבדתי בה את השעון שלי. השני היה בפיצוץ המקרר שגם היה בככר ציון, והנורא ביותר היה הפיצוץ בקו 18. לפני אוטובוס. האור ברמזור התחלף לאדום. האוטובוס עבר ואני עצרתי. וזה היה הנס. לפתע רעש עצום המכונית שלי התנדנדה והיה נדמה לי שכל הגלגלים שלה התפוצצו ביחד. יצאתי החוצה וראיתי חלקים עפים באוויר ממה שהיה קו 18 לפני דקה. מראות זוועה.

סטירת מצווה
סיפור ששמעתי בבית הכנסת.
הרב הנחה את תלמידו לרשום כל עבירה בפנקס ולבקש מחילה ביום הכיפורים. התלמיד כל כך הקפיד על המנעות מעבירות עד שסמוך ליום הכיפורים לא היתה רשומה בפנקסו אפילו עבירה אחת שיוכל לבקש עליה מחילה.
מה לעשות, כבוד הרב, הוא שאל.
והרב השיב: תבצע עבירה! לך לבניין ממול, עלה לקומה השניה, דפוק בדלת ותסטור לאלמוני שיפתח אותה. עשה התלמיד כמצוות רבו, וסטר במלוא עוזו לפותח המופתע. שמח התלמיד שיש לו עבירה שיוכל לבקש עליה מחילה ביום הכיפורים. אבל ביוצאו החוצה צעקה לעברו אשת הנסטר מהמרפסת:
ברוך תהיה. כבר מזמן היתה מגיעה לו סטירה הגונה!

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.