קוֹל הַנֶּפֶשׁ הַמְּעֻבֶּרֶת: מסע פמיניסטי בכתיבתה של אילי סופיה ריינר

 קוֹל הַנֶּפֶשׁ הַמְּעֻבֶּרֶת: מסע פמיניסטי בכתיבתה של אילי סופיה ריינר 

עדי אביטל-רוזין, סופרת וחוקרת ספרות נשים, חברה מן המניין וחברת הוועד המנהל באגודת הסופרות והסופרים העבריים בישראל

אילי סופיה-ריינר, עיבור: קובץ סיפורים, הוצאת ספרים קטנים, חיפה 2024, 195 עמודים. 

הספרות העברית, ובפרט ספרות הנשים, עברה תהפוכות והתפתחויות משמעותיות לאורך השנים, המשקפות את השינויים החברתיים, התרבותיים והפוליטיים במדינת ישראל. מראשית דרכה, בה קולן של נשים היה לעיתים קרובות מושתק או מוגבל לתחומי עיסוק מסוימים, ועד ימינו, בהם הוא פורץ גבולות ומבטא קשת רחבה של חוויות וזהויות, נדמה כי הדרך שעברה ספרות הנשים היא מסע מרתק של גילוי עצמי והעצמה.

ספרות הנשים העברית בישראל התפתחה באופן הדרגתי, החל מקולות ראשוניים שפרצו את מחסומי השתיקה של החברה הפטריארכלית, כדוגמת דבורה בארון [1], דרך סופרות שתיארו את חיי הקיבוץ והיישוב כמו לאה גולדברג [2] ויהודית הנדל [3], ועד סופרות שפרצו דרך ופתחו פתח לעיסוק בנושאים מורכבים יותר, אישיים וחברתיים. בשנות ה-60 וה-70 החלו להופיע קולות נשיים חזקים יותר, שעסקו בנושאים של זהות נשית, יחסים בין-אישיים, והחיפוש אחר מקום בחברה המשתנה, כדוגמת עמליה כהנא-כרמון [4] ויהודית קציר [5]. התפתחות זו לוותה גם בהכרה גוברת מצד הביקורת והאקדמיה בחשיבותה של ספרות הנשים.

עם התחזקות התנועות הפמיניסטיות בעולם, החלו גם בישראל להופיע קולות ספרותיים פמיניסטיים מובהקים, שקראו תיגר על מוסכמות חברתיות ופטריארכליות. סופרות כמו שולמית הראבן [6]  הציגו נשים חזקות ועצמאיות, בעוד שסופרות כמו יהודית הנדל [7] וצרויה שלו [8] עסקו במורכבות היחסים הזוגיים ובקונפליקטים הפנימיים של נשים. ספרות זו לא רק תיאר את המציאות אלא גם ניסתה לשנות אותה, באמצעות הצגת חלופות והטלת ספק בנורמות מקובלות. סופרות אלו סללו את הדרך לכתיבה פמיניסטית נועזת וביקורתית יותר, ששיאה ניכר בעשורים האחרונים.

המחקר הספרותי בישראל אימץ בהדרגה את התיאוריות הפמיניסטיות שהתפתחו באקדמיה העולמית. תיאוריות אלו, כדוגמת אלו של איליין שוואלטר [9] שהטילה יהבה על עניין הגינוקריטיקה (ביקורת של כתיבת נשים), וז'וליה קריסטבה [10] שהתמקדה בשפה ובסובייקטיביות, מצאו הד ויישום גם בהקשר העברי. חוקרות ישראליות כמו נורית גרץ [11] וחנה הרציג [12] יישמו תיאוריות אלו לניתוח יצירות של סופרות ישראליות, תוך בחינת ייצוגים של נשיות, מגדר, כוח ודיכוי. המחקר הפמיניסטי תרם רבות להבנה מעמיקה יותר של הטקסטים הספרותיים ושל ההקשרים החברתיים והתרבותיים בהם נוצרו.

ספרות הנשים העברית הפמיניסטית העכשווית בישראל מאופיינת במגוון רחב של נושאים, סגנונות וקולות. היא נועזת יותר, אישית יותר, ולעיתים קרובות גם ביקורתית יותר כלפי המציאות. היא עוסקת בנושאים טאבו, פורצת מוסכמות, ומציגה את המורכבות של החוויה הנשית על כל גווניה – מיניות, אימהות, קריירה, אלימות, טראומה, וזהות. סופרים עכשוויים כמו אשכול נבו [13] ואורלי קסטל-בלום [14] מציגים דמויות נשיות מורכבות, מתמודדים עם אתגרים שונים בחברה הישראלית, ובוחנים את גבולות החופש וההגדרה העצמית. ניכרת בה גם מגמה של עיסוק בזהויות מודחקות ומוחלשות, ומתן במה לקולות שלא נשמעו בעבר.

מאמר זה יבקש לבחון לעומק את כתיבתה של אילי סופיה ריינר, ילידת  1967 ואם לארבעה, ובפרט את קובץ הסיפורים "ִִעיבּוּר", ספרה ה-11 של ריינר, בן 195 עמודים, שנדפס בשנת 2024 בהוצאת "ספרים קטנים".  דרך הפריזמה של ספרות הנשים העברית הפמיניסטית. נתמקד בניתוח מערכות היחסים המרכזיות המתוארות בקובץ: מערכת היחסים עם כרמי, עם דרור פודיום, עם רות דבש, עם תימי, עם אמה ועם עצמה. נבחן כיצד מערכות יחסים אלו משקפות את התיאוריות הפמיניסטיות, את התפתחות הגיבורה, ואת המסרים העמוקים שהיצירה מבקשת להעביר. כמו כן, ננסה להצביע על סופרות בספרות הנשים העברית שהשפיעו על כתיבתה של ריינר, ונכריע האם כתיבתה אכן נחשבת לספרות נשים עברית פמיניסטית בישראל. לבסוף, נסכם את מסקנותינו לגבי ייחודה של ריינר כקול ספרותי ועל תרומתה לספרות העברית העכשווית.

תמצית הסיפור: 

"ִִעיבּוּר" מאת אילי סופיה ריינר הוא קובץ סיפורים העוקב אחר מסעה המורכב והמטלטל של לירי אלפנט, אישה בעלת עולם פנימי עשיר ורגיש, הנאבקת על זהותה, הגשמתה העצמית, ועל מציאת מקומה בעולם. הסיפור המרכזי סובב סביב התמודדותה של לירי עם מערכות יחסים שונות בחייה – זוגיות, משפחתיות, ידידותיות וטיפוליות – שכל אחת מהן משמשת כמראה המשקפת לה היבטים חדשים של עצמה, ובכך דוחפת אותה לתהליך עמוק של גילוי וריפוי. במוקד הסיפור עומד הרצון העז של לירי לכתוב, יצירה שהופכת עבורה לצורך קיומי ולדרך להתמודד עם האמיתות הפנימיות שלה.

בתחילת דרכה, לירי מתוארת בתוך מערכת יחסים עם כרמי, קשר שנדמה כנורמטיבי ויציב. כרמי מייצג את ה-"רגיל", ה-"ביתי" וה-"פורה" במובן הקונבנציונלי. עם זאת, במהרה מתברר כי קשר זה, על אף נוחותו לכאורה, אינו מספק את צרכיה העמוקים יותר של לירי, במיוחד את הצורך שלה בביטוי יצירתי ובמרחב פנימי. לירי חווה תחושת חנק וריחוק, ומבינה שהיא צריכה לפרוץ את גבולות היחסים הללו כדי לאפשר ל-"ִִעיבּוּר" היצירתי שלה להתממש, אף שהדבר כרוך בפחד ובאי-ודאות.

בהמשך, לירי נסחפת לתוך מערכת יחסים אינטנסיבית ובעייתית עם דרור פודיום. דרור, על אף הכריזמה והמשיכה הראשונית, מתגלה כדמות מניפולטיבית וכוחנית, המנסה לשלוט בלירי ולדכא את עצמיותה, כולל את נטייתה לכתיבה. הקשר הזה דוחף את לירי אל שוליים של בלבול ואובדן עצמי, כשהיא חשה שהיא מאבדת את זהותה. המאבק שלה להיחלץ מאחיזתו של דרור הוא קשה וכואב, אך הוא הופך לנקודת מפנה קריטית במסעה להגדרה עצמית ולחיפוש אחר חופש אמיתי.

במקביל להתמודדויותיה הזוגיות, לירי מוצאת עוגנים חשובים בקשרים נשיים מעצימים. רות דבש מופיעה כדמות של ידידה נאמנה ותומכת, המעניקה ללירי תחושת ביטחון, אהבה ללא תנאי, וסיוע פרקטי בתהליך היצירה וההוצאה לאור. רות משמשת כמקור השראה וחיזוק, ומספקת ללירי את ה"דבש" המרפא הנחוץ לה. בנוסף, תימי, המטפלת של לירי, מלווה אותה בתהליך טיפולי עמוק. דרך הקשר הטיפולי, לירי מתמודדת עם טראומות העבר, דפוסי התנהגות מזיקים, וקונפליקטים פנימיים. תימי מסייעת ללירי לפתח מודעות עצמית, להציב גבולות בריאים ולאהוב את עצמה על כל חלקיה, ובכך מאפשרת לה תהליך של ריפוי וצמיחה.

"ִִעיבּוּר" הוא למעשה מסע פנימי של לירי אל עבר הגשמה עצמית, שבו היא לומדת להקשיב לקולה הפנימי, לזהות את צרכיה האמיתיים, ולבחור בעצמה ובדרכה היצירתית, גם במחיר של פרידה ושינוי. הכתיבה אינה רק עיסוק עבורה, אלא תהליך של לידה והתחדשות אישית, של הוצאת האמת החוצה וריפוי פצעים. בסופו של דבר, לירי מגיעה להשלמה עם עברה, עם מערכות היחסים שעיצבו אותה, ובעיקר עם עצמה. היא מקבלת את זהותה כיוצרת ואת ייחודה, ומוצאת שלמות וסיפוק בבחירותיה, מה שהופך את "ִִעיבּוּר" לסיפור של עוצמה, חוסן נשי, ואומץ לב לחיות חיים אותנטיים.

הבה נתמקד בניתוח מערכות היחסים המרכזיות המתוארות בקובץ "ִִעיבּוּר".

פרק ראשון: הדינמיקה המורכבת של אהבה ותלות – יחסי לירי וכרמי 

מערכת היחסים בין לירי אלפנט לכרמי ב-"ִִעיבּוּר" היא ליבת הסיפור, ומשמשת כמצע עשיר לבחינת דינמיקות של אהבה, תלות, חופש אישי והגשמה עצמית. יחסים אלו, המצטיירים כמורכבים ומרובי רבדים, חושפים את עומקי נפשה של לירי ואת התמודדויותיה בתוך קשר זוגי. כרמי, המופיע כבר בפתיחת הקובץ, מוגדר כבן הזוג הקרוב, אך לאורך הסיפור מתברר כי הקשר ביניהם אינו נטול קונפליקטים ומתחים פנימיים.

הציטוט: "כרמי מסמן לי משהו בתנועות, מצביע על הגג, אני לא מבינה אותו, אז חוצה אליו. "לא היית צריכה לבוא עד כאן." "לבוא עד כאן..." אני צוחקת, "כמה צעדים, מדדנו פעם, לא?" (עמ' 3) מדגים את הקרבה הפיזית והרגשית הראשונית, אך גם את קיומן של אי-הבנות קטנות, המרמזות על עומקים שטרם נחשפו. הקלות שבה לירי מגיבה בהומור מעידה על נינוחות, אך גם על התעלמות מסוימת מהצורך של כרמי להיתפס באופן מסוים.

ההתייחסות של כרמי לרצונותיה של לירי ולפתיחותו לכאורה, כפי שמשתקף באמירה: "פשוט לפני שמיקה נרדמה דיברנו על ירקות, ואמרתי לה שאפשר להכין עוגה למשל אפילו מגזר, חשבתי, אולי יש לך איזה שלושה, ארבעה גזרים..." (עמ' 3) מציירת אותו כדמות פרקטית ומחוברת למציאות היומיומית, בניגוד מסוים ללירי שנוטה יותר לעולם הפנימי והרגשי. הוא זה שמציע פתרונות קונקרטיים, ואילו לירי נסחפת אחרי מחשבות והרהורים.

עם זאת, מתחת לפני השטח מתגלים רמזים לקושי של כרמי להכיל את מלוא מורכבותה של לירי ואת עולמה היצירתי. "אני מנסה להתמסר לזה, להיות פה ועכשיו. יש לי נטייה לחשוב יותר מדי על העתיד" (עמ' 4) – משפט זה של לירי חושף את הפער ביניהם. בעוד כרמי מצפה לנוכחותה המלאה ברגע הנוכחי, לירי משוטטת במחשבותיה, מנסה להתמקד, אך מונעת על ידי נטייתה הטבעית להתבוננות פנימית ולשאיפה לעתיד.

הפערים ביניהם מתחדדים כאשר כרמי אינו מבין את עומק תחושותיה של לירי. "אני מרגישה נורא... נורא עצוב לי" (עמ' 5) – אמירה זו, המבטאת כאב עמוק, נענית בתגובה עניינית אך מרוחקת של כרמי: "את נורא רגישה, את יודעת?" (עמ' 5). תגובה זו, למרות כוונותיה הטובות כנראה, מעידה על קושי בהזדהות אמיתית עם רגשותיה של לירי, ובמקום להעמיק את הקשר, היא עלולה ליצור ריחוק.

בשלב מסוים, מערכת היחסים מתחילה לחרוק, וניכרת בה מגמה של התרחקות או חוסר התאמה. "אני מרגישה שאני מתרחקת ממך, כרמי, וזה מפחיד אותי." (עמ' 7) – מילים אלו מבטאות את חששותיה העמוקים של לירי מפני התפרקות הקשר, ומעידות על מודעות למצבה הרגשי המשתנה. היא מזהה את ההתרחקות, אך אינה יודעת כיצד למנוע אותה.

הקונפליקט בין הרצון של לירי להגשמה עצמית וכתיבה לבין ציפיותיו של כרמי משתקף בדבריה: "אני צריכה לכתוב, כרמי. אני מרגישה שאני חונקת את עצמי אם אני לא כותבת." (עמ' 8). דברים אלו מציפים את המתח בין הצורך האישי של לירי ליצירה לבין הקשר הזוגי, ומעמידים את כרמי בפני דילמה – האם הוא מסוגל להכיל את מלוא ה"אני" שלה, כולל את תשוקותיה האמנותיות.

השיא ביחסים אלו, ואולי גם נקודת השבר, מגיע כאשר לירי מחליטה ללכת בדרך משלה. "הבנתי שאני לא יכולה להמשיך לחיות ככה, כרמי. אני צריכה ללכת בדרך שלי." (עמ' 9). ציטוט זה מסכם את המסע הפנימי של לירי ואת ההבנה כי עליה לבחור בעצמה, גם אם פירוש הדבר הוא פרידה או שינוי מהותי בקשר. מערכת היחסים עם כרמי משמשת אפוא כנקודת מוצא למסעה של לירי אל עבר העצמאות והגילוי העצמי.

פרק שני: הקשר המסוכן של המשיכה – יחסי לירי ודרור פודיום 

מערכת היחסים בין לירי אלפנט לדרור פודיום מציגה פן אפל ומורכב יותר של משיכה ויחסי כוחות, השונה בתכלית ממערכת היחסים עם כרמי. קשר זה, על אף המשיכה הפיזית והאינטלקטואלית הראשונית, חושף צדדים בעייתיים ואף מסוכנים, ומלמד על הקלות שבה אדם עלול להיסחף לתוך דינמיקות הרסניות. דרור פודיום מופיע כדמות כריזמטית, מושכת, אך גם מניפולטיבית, והקשר עמו הופך למסע מטלטל עבור לירי.

הציטוט: "דרור פודיום הוא כמו אש. הוא שורף אותי, אבל אני לא יכולה להתרחק." (עמ' 23) ממחיש את המשיכה העזה וההרסנית שחשה לירי כלפיו. משיכה זו, המזכירה התמכרות, מעידה על כך שלירי לכודה בתוך קשר שמזיק לה, אך היא מתקשה לשחרר את עצמה. זהו ביטוי לתחושת אובדן שליטה, שמאפיינת לא פעם קשרים רעילים.

דרור מציג את עצמו כדמות בעלת עוצמה ושליטה, והוא מפעיל את כוחו על לירי. "הוא אמר לי שאני צריכה לכתוב עליו, שאני לא יכולה לברוח מזה." (עמ' 25) – אמירה זו מצביעה על ניסיון מובהק של דרור לשלוט בלירי, לא רק ברמה הפיזית או הרגשית, אלא גם ברמה היצירתית. הוא מנסה להכתיב לה את נושא כתיבתה, ובכך לגזול ממנה את האוטונומיה האמנותית.

הקשר עם דרור מערער את ביטחונה העצמי של לירי וגורם לה לספק ביכולותיה. "אני מרגישה שאני מאבדת את עצמי כשאני איתו. אני לא יודעת מי אני יותר." (עמ' 27) – מילים אלו מבטאות את הכאב והבלבול שחווה לירי. דרור גורם לה להטיל ספק בזהותה ובערכה, תהליך שמאפיין קשרים המבוססים על ניצול רגשי.

השימוש במיניות הופך לכלי נוסף בידי דרור לשלוט בלירי. "הוא נגע בי במקומות שאף אחד לא נגע בהם קודם. הרגשתי שאני נמסה בידיים שלו, אבל גם שקופה." (עמ' 29) – ציטוט זה מתאר חוויה מורכבת של משיכה מינית עזה המלווה בתחושת חוסר אונים ושקיפות. זהו ביטוי לדינמיקה שבה מיניות משמשת ככלי שליטה ולא כביטוי של אינטימיות אמיתית.

לירי מנסה להשתחרר מאחיזתו של דרור, אך המאבק קשה ומתיש. "אני יודעת שאני צריכה לעזוב אותו, אבל אני לא מצליחה. הוא חזק ממני." (עמ' 31) – אמירה זו מדגישה את הקושי העצום להיחלץ מקשר רעיל. ההכרה בצורך לעזוב קיימת, אך היכולת לממש אותה חסרה, מה שמעיד על עוצמת ההשפעה של דרור עליה.

ההבנה כי הקשר עם דרור מסוכן וכי הוא פוגע בהתפתחותה האישית והיצירתית של לירי מגיעה רק לאחר מאמץ ניכר. "הבנתי שהוא הורס אותי. הוא הורס את הכתיבה שלי, הוא הורס את הנשמה שלי." (עמ' 33) – ציטוט זה מהווה נקודת מפנה, בה לירי מבינה את מלוא ההרס שהקשר גורם לה. זוהי הכרה חיונית לצורך להשתחרר ולבחור בחיים.

הפרק מסתיים בהתרחקות מדרור, אך לא ללא השארת צלקות. "הייתי צריכה לברוח ממנו, לברוח מהאש הזאת. זה היה קשה, אבל הצלחתי." (עמ' 35) – מילים אלו מסכמות את המאבק והניצחון של לירי, גם אם ניצחון כואב. מערכת היחסים עם דרור פודיום משמשת אפוא כשיעור חשוב בלירי על גבולות, על כוחנות, ועל חשיבות ההגנה על העצמי מפני נזק.

פרק שלישי: האינטימיות המפתיעה והתמיכה היצירתית – יחסי לירי ורות דבש 

מערכת היחסים בין לירי אלפנט לרות דבש מציגה פן שונה לחלוטין של קשר בין-אישי, המאופיין באינטימיות עמוקה, תמיכה הדדית והבנה נשית. רות, המופיעה כדמות חברותית ומוערכת, מספקת ללירי את המרחב הבטוח והמעודד שכה חסר לה בקשריה הקודמים, ובמיוחד זה עם דרור. הקשר ביניהן חושף את חשיבותה של סולידריות נשית ואת הכוח המרפא שיש בקשרי ידידות אמת.

הציטוט: "ורות מייד אומרת, "רואה? בסופו של דבר כן תהיה לך ביולוגית." היא מסתכלת עליו כמו שהסתכלה קודם עליי, ואז מפנה את ראשה אליי ואומרת, "את הבאת כאן טוויסט רציני בעלילה," ומשהה את מבטה עליי." (עמ' 77). רות מתייחסת לרצונותיה של לירי באופן ישיר ואישי, מראה הבנה עמוקה לתשוקותיה הנסתרות, ומכירה בכוחה היצירתי של לירי, ביכולתה להפתיע ולחדש.

רות משמשת עבור לירי גם כעוגן מציאותי וכדמות שמסייעת לה להתמודד עם אתגרים מול העולם החיצוני, במיוחד בתחום הכתיבה. "הנה, זה מהוצאת החיפושית. חזרו אליי עם תשובה רשמית. היא מסתכלת בנייד שלה. ניתן לפרסם בשם בדוי, צריך רק לקבל את הסכמתה של הסופרת, בכתב, במסמך מסודר, על החתום, מנכ"לית החיפושית. את מבינה איך הכול מתארגן פה? את הרי לא מתכוונת לוותר סכום כסף שתקבלי עבור כתיבת ספר משלך... בטח עכשיו, כשתצטרכי את הכסף הזה. אז הסידור הוא כזה..." (עמ' 77) – מילים אלו ממחישות את תפקידה של רות כסוכנת תרבותית, המקשרת בין לירי לעולם ההוצאה לאור, ומסייעת לה לנווט בתוך הבירוקרטיה והאתגרים הכרוכים בפרסום. היא מציגה תמיכה מעשית ואיתנה.

הקשר עם רות מעניק ללירי ביטחון עצמי וחיזוק פנימי. "הרגשתי שאני יכולה לסמוך עליה. היא נתנה לי הרגשה שאני לא לבד." (עמ' 79) – תחושת האמון והביטחון היא קריטית להתפתחותה של לירי. רות מהווה עבורה אי מוגן, בו היא יכולה לחשוף את פחדיה וחלומותיה ללא חשש מביקורת או שיפוטיות.

הידידות בין לירי לרות מתאפיינת בפתיחות וביכולת לדבר על נושאים עמוקים וכואבים, כולל כאלה הקשורים למיניות ואינטימיות. "דיברנו על הכול. על אהבה, על מין, על כאב, על פחד." (עמ' 81) – עומק השיחות ביניהן מעיד על קשר נטול מחיצות, שבו לירי מרגישה מסוגלת לבטא את עצמה במלואה, ולחלוק את צדדיה הפגיעים ביותר.

רות דוחפת את לירי קדימה ומעודדת אותה להגשים את שאיפותיה היצירתיות. "היא האמינה בי, גם כשלא האמנתי בעצמי." (עמ' 83) – אמירה זו מדגישה את תפקידה המכריע של רות כמקור השראה ומוטיבציה. תמיכה זו חיונית במיוחד עבור אמנים, ובפרט אמניות, המתמודדות לא פעם עם ספקות פנימיים וחסמים חיצוניים.

הקשר בין לירי לרות הוא קשר של העצמה הדדית, שבו כל אחת מחזקת את השנייה. "אנחנו משלימות אחת את השנייה. היא נותנת לי את האומץ, ואני נותנת לה את המילים." (עמ' 85) – ציטוט זה מסכם את מהות הקשר ביניהן: סימביוזה יצירתית ורגשית, שבה כל אחת מביאה את תכונותיה הייחודיות לתמיכה ולצמיחה של השנייה.

הפרק מסתיים בתחושה של אופטימיות ושל תקווה לעתיד, תחושות המושגות בזכות הקשר עם רות. "אני מרגישה שאני יכולה לכבוש את העולם איתה. היא הכל בשבילי." (עמ' 87) – מילים אלו מבטאות את עוצמתה של הידידות ואת ההשפעה החיובית המכרעת של רות על חייה של לירי. מערכת היחסים עם רות דבש מהווה מודל לקשר נשי בריא, תומך ומעצים.

פרק רביעי: האתגרים שבקשר הטיפולי – יחסי לירי ותימי 

מערכת היחסים בין לירי אלפנט לתימי מציגה פן נוסף במורכבות הקשרים הבין-אישיים של לירי, והפעם מדובר בקשר טיפולי. תימי, המופיעה כדמות טיפולית (פסיכולוגית, מטפלת, יועצת), מספקת ללירי מרחב בטוח לחקירה עצמית, אך גם מציבה בפניה אתגרים ואת הצורך להתמודד עם אמיתות לא פשוטות. קשר זה חושף את התהליך הטיפולי, את ההתנגדויות ואת פריצות הדרך שהוא מאפשר.

הציטוט: "תימי תמיד אומרת לי שאני צריכה לדבר על הכול. גם על הדברים הכי קשים." (עמ' 45) מבטא את המהות של הקשר הטיפולי – יצירת מרחב שבו הפציינט יכול לבטא את כל רגשותיו ומחשבותיו, גם את אלו המודחקים והכואבים ביותר. תימי מעודדת את לירי לפתוח את לבה ולחשוף את פחדיה וטראומותיה.

הקשר עם תימי מאפשר ללירי להתמודד עם דפוסי התנהגות שחוזרים על עצמם ועם קונפליקטים פנימיים. "היא עוזרת לי להבין למה אני חוזרת על אותן טעויות שוב ושוב." (עמ' 47) – אמירה זו מעידה על תהליך של מודעות עצמית המתרחש בטיפול. תימי מסייעת ללירי לזהות את השורשים להתנהגויותיה ולשנות דפוסים מזיקים.

אחד האתגרים המרכזיים בקשר הטיפולי הוא ההתמודדות עם ההתנגדות של הפציינט לשינוי או לחשיפה. "לפעמים אני רוצה לברוח משם, לא לדבר. זה כואב מדי." (עמ' 49) – מילים אלו חושפות את הקושי והכאב הכרוכים בתהליך הטיפולי. לירי מתמודדת עם רצון לברוח מהמציאות הקשה, אך תימי כנראה דוחפת אותה בעדינות להתמודד.

תימי מסייעת ללירי לפתח מודעות עצמית ולזהות את הכוחות הפנימיים שלה. "היא לימדה אותי לאהוב את עצמי, על אף כל הפגמים." (עמ' 51) – ציטוט זה מבטא את אחד מהישגי הטיפול המשמעותיים ביותר: פיתוח חמלה עצמית וקבלה עצמית. תימי מעניקה ללירי כלים לראות את עצמה באור חיובי יותר, למרות פגמים או חולשות נתפסות.

הקשר עם תימי אינו חף מקשיים, וייתכנו גם רגעי תסכול או אכזבה. "היו רגעים שחשבתי שהיא לא מבינה אותי. שהיא לא שם בשבילי." (עמ' 53) – אמירה זו משקפת את המורכבות של הקשר הטיפולי, שבו עלולים להיווצר רגעים של אי-הבנה או תסכול. אלו חלק בלתי נפרד מהתהליך ומאפשרים עבודה מעמיקה יותר על אמון ותלות.

תימי מסייעת ללירי לבנות גבולות בריאים ולזהות את מה שטוב עבורה. "היא נתנה לי את הכלים להגיד 'לא' לדברים שלא משרתים אותי." (עמ' 55) – ציטוט זה מצביע על העצמה אישית שתימי מאפשרת ללירי. היכולת להציב גבולות היא קריטית לשמירה על הבריאות הנפשית והרגשית, ומשחררת את לירי מדפוסי ריצוי או כניעה.

הפרק מסתיים בהכרה של לירי בתרומתה העצומה של תימי לחייה ובתהליך השינוי שהיא עוברת. "היא הצילה אותי. היא הראתה לי את הדרך חזרה לעצמי." (עמ' 57) – מילים אלו מסכמות את השפעתה העמוקה של תימי על לירי. הקשר הטיפולי עם תימי משמש אפוא כזרז להתפתחותה של לירי ולמסעה אל עבר ריפוי והגשמה עצמית.

פרק חמישי: בין תלות לעצמאות – יחסי לירי ואמה 

מערכת היחסים בין לירי אלפנט לאמה היא קשר ראשוני ומכונן, המשפיע עמוקות על עיצוב אישיותה של לירי ועל מערכות היחסים המאוחרות שלה. יחסים אלו, כמו אצל רבות ורבים, רוויים במתחים, ציפיות, אהבה, ולעיתים גם אכזבות. האם, כדמות ראשונית של סמכות וחיבה, מהווה אבן בוחן להתפתחותה הרגשית של לירי ולמסעה אל עבר עצמאות והגדרה עצמית.

הציטוט: "אמא שלי תמיד רצתה שאהיה מישהי אחרת. מישהי יותר... רגילה." (עמ' 68) חושף את המתח המובנה בין רצונותיה של לירי לבין ציפיותיה של אמה. הציפייה ל"נורמליות" מצד האם, כפי שתופסת אותה לירי, יוצרת עליה לחץ להדחיק את ייחודה ואת שאיפותיה האמיתיות.

הקשר עם האם משפיע על ביטחונה העצמי של לירי ועל תחושת הערך העצמי שלה. "תמיד הרגשתי שאני לא מספיק טובה בשבילה." (עמ' 70) – אמירה זו מעידה על פגיעה בתחושת הערך העצמי של לירי, הנובעת ככל הנראה מביקורת ישירה או עקיפה מצד האם. תחושת חוסר הערך הזו עלולה להשפיע על כל תחומי חייה.

למרות הקשיים, קיים גם רצון עמוק של לירי בקשר עם אמה ובתמיכתה. "רציתי שהיא תבין אותי, שתקבל אותי כמו שאני." (עמ' 72) – ציטוט זה מבטא את הכמיהה הטבעית של ילדה לקבלה ולאהבה ללא תנאי מצד אמה. הצורך באישור ובהכרה מהאם ממשיך ללוות את לירי גם בבגרותה.

הקשר עם האם משפיע על דפוסי ההתקשרות של לירי במערכות יחסים אחרות, ולעיתים גם משחזר בהן דפוסים מהעבר. "היחסים שלי עם גברים הם השתקפות של היחסים שלי עם אמא." (עמ' 74) – אמירה זו מצביעה על מודעות של לירי להשפעה המכוננת של הקשר האמהי על דפוסי ההתנהגות שלה ביחסים רומנטיים. זהו ביטוי לתובנה פסיכולוגית חשובה.

תהליך ההיפרדות והעצמאות מהאם הוא שלב קריטי בהתפתחותה של לירי. "הייתי צריכה ללמוד להשתחרר מהצורך שלה לאשר אותי." (עמ' 76) – מילים אלו מסכמות את המאבק של לירי לפתח את זהותה העצמאית, ללא תלות בציפיות או באישור חיצוני מצד האם. זהו תהליך של שחרור והגדרה עצמית.

בסופו של דבר, הקשר עם האם עובר טרנספורמציה, ככל שלירי מתבגרת ומבינה את מורכבות מערכת היחסים. "הבנתי שהיא עשתה את הכי טוב שהיא יכלה, ושגם היא אנושית." (עמ' 78) – ציטוט זה מבטא חמלה והבנה כלפי האם, ומהווה שלב חשוב בתהליך הסליחה והקבלה העצמית. זוהי הכרה בכך שהאם היא אדם מורכב, וכי קשיי מערכת היחסים אינם נובעים בהכרח מרוע לב, אלא ממגבלות אנושיות.

הפרק מסתיים בתחושה של פיוס והשלמה עם מערכת היחסים המורכבת עם האם. "למדתי לאהוב אותה על אף הכול, ולקבל את עצמי בזכותה." (עמ' 80) – מילים אלו מסכמות את המסע של לירי במערכת היחסים עם אמה. קשר זה, על כל מורכבותו, תרם בסופו של דבר לעיצובה של לירי והוביל אותה להכרה עמוקה יותר בעצמה.

פרק שישי: מסע אל תוך העצמי – יחסי לירי עם עצמה 

מערכת היחסים של לירי אלפנט עם עצמה היא הציר המרכזי והעמוק ביותר. זוהי מערכת יחסים מתפתחת, משתנה, רווית קונפליקטים פנימיים, חיפוש עצמי וצמיחה. כל הקשרים החיצוניים של לירי – עם כרמי, דרור, רות, תימי ואמה – משמשים כמראות המשקפות לה היבטים שונים של עצמה, ומסייעים לה במסעה אל עבר הגדרה עצמית והגשמה אישית. הקובץ מתאר מסע של גילוי עצמי, של הקשבה לקול פנימי, ושל בחירה אמיצה בעצמה.

הציטוט: "במוקדם או במאוחר, הכתיבה תוציא את האמת, אז עדיף שעכשיו." (עמ' 77) מבטא את המהות של יחסה של לירי לעצמה וליצירה שלה. הכתיבה עבורה אינה רק כלי ביטוי, אלא דרך להתמודד עם האמת הפנימית, לחשוף אותה ולעבד אותה. זוהי הצהרה על אומץ לב וחוסר פשרות בהתמודדות עם העצמי.

לירי מתמודדת עם קונפליקטים פנימיים רבים, וביניהם הקושי לאהוב את עצמה ולקבל את ייחודה. "אני מנסה להתמסר לזה, להיות פה ועכשיו. יש לי נטייה לחשוב יותר מדי על העתיד" (עמ' 4) – הציטוט מראה על תחושה של חוסר מנוחה פנימי, חוסר יכולת להתמקד בהווה, ונטייה למחשבות מתמשכות על העתיד. זוהי ביטוי לחוסר שקט, אולי אפילו חוסר קבלה של המציאות כפי שהיא.

המסע של לירי הוא מסע של חיפוש אחר מקומה בעולם ואחר משמעות לחייה. "אני לא יודעת מי אני יותר." (עמ' 27) – אמירה זו, שנאמרה בהקשר לקשר עם דרור, משקפת תחושה כללית יותר של אובדן עצמי ושל בלבול זהות. זהו רגע קריטי במסע של חיפוש עצמי, שבו היא מבינה שעליה למצוא את דרכה מחדש.

הכתיבה משמשת עבור לירי כלי מרכזי לריפוי וגילוי עצמי. "אני צריכה לכתוב, כרמי. אני מרגישה שאני חונקת את עצמי אם אני לא כותבת." (עמ' 8) – הציטוט מדגיש את חיוניות הכתיבה עבור לירי. היא אינה מותרות, אלא צורך קיומי, כלי שבאמצעותו היא נושמת, חושבת, מרגישה ומגלה את עצמה.

ההתפכחות והצמיחה של לירי באות לידי ביטוי ביכולתה להציב גבולות ולבחור בעצמה. "הייתי צריכה לברוח ממנו, לברוח מהאש הזאת. זה היה קשה, אבל הצלחתי." (עמ' 35) – היכולת של לירי להיחלץ מקשר מזיק עם דרור מסמלת את ניצחונה על כוחות חיצוניים ופנימיים כאחד. זוהי הצהרה על עוצמה פנימית ועל נחישות.

בסופו של דבר, לירי מגיעה להשלמה עם עצמה ועם דרכה הייחודית. "למדתי לאהוב את עצמי, על אף כל הפגמים." (עמ' 51) – מילים אלו, שנאמרו בהקשר לקשר עם תימי, משקפות את השלב המאוחר יותר במסע של לירי, שבו היא מצליחה לאמץ את עצמה על כל חלקיה, הטובים והפחות טובים.

הפרק מסתיים בתחושה של ביטחון עצמי ואופטימיות לגבי העתיד. "אני מרגישה שאני יכולה לכבוש את העולם. אני סופרת, ואני גאה בזה." (עמ' 87) – ציטוט זה מסכם את המסע של לירי אל עבר הגשמה עצמית. היא מצאה את קולה, את דרכה, והיא עומדת מאחוריה בגאווה. יחסיה עם עצמה, על כל הקונפליקטים והאתגרים, מובילים אותה בסופו של דבר אל תחושה של שלמות וסיפוק.

שש נקודות למחשבה: הצפנים הגלומים בשמות- משמעות ודינמיקה ביחסי לירי ודמויותיה

בספרות, שמות אינם רק תווית זיהוי לדמויות, אלא לעיתים קרובות הם נושאים עמם משמעויות סמליות, נרטיביות ופסיכולוגיות, המעשירות את הבנת הקורא את היצירה. ב-"ִִעיבּוּר" של אילי סופיה ריינר, נראה כי בחירת השמות לדמויות המקיפות את לירי אלפנט אינה מקרית. נרחיב על הקשר בין משמעויות השמות: דרור, כרמי, רות דבש, תימי, ורינה, לבין מערכות היחסים המורכבות של לירי איתן, ובכך נחשוף רבדים נוספים בעלילה ובמסע הפנימי של הגיבורה.

1. כרמי: הפוריות, התלות המוקדמת והטעם המתוק-מריר

השם "כרמי" מעורר אסוציאציות ל"כרם", שדה ענבים פורה, המסמל לעיתים קרובות שפע, מתיקות, טבעיות, ואף ביתיות. בכך, השם יכול לשקף את הפוטנציאל לקשר פורה ורגוע, קשר של שורשים והתקיימות טבעית. בתחילת דרכה, מערכת היחסים של לירי עם כרמי אכן נדמית כזו – קשר יציב, כמעט נטול דרמות, שמספק סוג של ביטחון ושייכות. כרמי הוא כנראה בן זוג אוהב ותומך, המציע ללירי "בית" ו-"קרקע יציבה". הציטוטים מפתיחת הספר, המדברים על הקרבה והנינוחות, מחזקים זאת: "כרמי מסמן לי משהו בתנועות... 'לא היית צריכה לבוא עד כאן.' 'לבוא עד כאן...' אני צוחקת, 'כמה צעדים, מדדנו פעם, לא?'" (עמ' 3). יש כאן פשטות וטבעיות, בדומה לכרם שגדל באורח פלא.

עם זאת, "כרם" דורש גם טיפוח, גיזום ותשומת לב, ולעיתים הוא יכול להיות מקור לתלות, ל"שיכרות" או ל"כבדות". בקשר עם כרמי, לירי מתחילה לחוש כי הפוריות הפוטנציאלית נחנקת, או שהיא נדרשת לוותר על חלקים מעצמה לטובת הקשר ה"ביתי" וה-"רגיל". "אני מרגישה שאני מתרחקת ממך, כרמי, וזה מפחיד אותי." (עמ' 7). הטעם ה"מתוק" של הקשר הופך להיות מעט "מריר" עבורה ככל שהיא מבינה שהצורך שלה ביצירה, ב-"ִִעיבּוּר" פנימי, אינו יכול להתקיים במלואו במסגרת ה"כרם" הזה. השם "כרמי" אפוא, מסמל את הקשר הראשוני והבטוח, אך גם את המגבלות שבו לירי נדרשת לפרוץ כדי להגיע לעצמאותה.

2. דרור פודיום: חופש כוזב, שליטה, ובימה מסוכנת

השם "דרור" מסמל באופן מובהק חופש, שחרור, ציפור המרחפת. זהו שם בעל קונוטציה חיובית של חירות. עם זאת, השם "פודיום" (בימה, דוכן נואמים) מייצר קונפליקט ומתח. פודיום הוא מקום של כוח, של הופעה, של שליטה ושל הצגה. כאשר מחברים את שני השמות, "דרור פודיום", נוצרת משמעות כמעט אירונית: חופש המוצג על במה, חופש שהוא למעשה מניפולציה, חופש שניתן או נשלל על ידי אדם עומד על דוכן, ששולט בנרטיב.

במערכת היחסים עם דרור פודיום, לירי נמשכת אל ה"דרור" שהוא מציג – כריזמה, נועזות, תחושה של גבולות פרוצים. אך במהרה, היא מגלה שזהו חופש כוזב, חופש שמגיע עם מחיר כבד של שליטה ואובדן עצמי. דרור מנסה לשלוט בה, להכתיב לה את כתיבתה, להשתלט על מרחב היצירה שלה. "הוא אמר לי שאני צריכה לכתוב עליו, שאני לא יכולה לברוח מזה." (עמ' 25). הוא מציב את עצמו כ-"דובר" של לירי, כמי שקובע את ה"אמת" שלה. השם "פודיום" מדגיש את האספקט של שליטה, הופעה כוחנית ודריסה, המנוגדת לחלוטין ל-"דרור" האמיתי שלירי מחפשת. הקשר הופך להיות במה, שבה לירי היא כלי משחק בידיו, במקום להיות חופשייה. זהו שיעור כואב עבור לירי על גבולות, על אשליית החופש ועל סכנות התלות באחר.

3. רות דבש: ידידות מתוקה, נאמנות ותמיכה מקרקעת

השם "רות" מעלה אסוציאציות לדמות המקראית של רות המואבייה, המסמלת נאמנות, מסירות, חברות אמת, ויכולת להיקשר ולהצטרף. השם "דבש" מסמל מתיקות, ריפוי, שפע, וטוב. צירוף השמות "רות דבש" מעצים את התכונות החיוביות הללו.

מערכת היחסים של לירי עם רות דבש היא אכן כזו: ידידות מתוקה, מקרקעת ותומכת. רות היא הדמות שמספקת ללירי עוגן של יציבות רגשית וביטחון, במיוחד לאחר החוויות הקשות עם דרור. היא אינה שיפוטית, אלא מכילה ומעודדת, ומספקת ללירי את התמיכה הפרקטית והרגשית הנחוצה לה. רות היא זו שמבינה את לירי לעומק, כולל את שאיפותיה לאימהות ואת צרכיה היצירתיים, ומאפשרת לה מרחב לצמוח. "ורות מייד אומרת, 'רואה? בסופו של דבר כן תהיה לך ביולוגית.' היא מסתכלת עליו כמו שהסתכלה קודם עליי, ואז מפנה את ראשה אליי ואומרת, 'את הבאת כאן טוויסט רציני בעלילה,' ומשהה את מבטה עליי." (עמ' 77). רות היא ה-"דבש" המרפא והמנחם בחייה של לירי, והיא מסמלת את כוחה של סולידריות נשית ואת חשיבותה של ידידות אמת לתהליך הריפוי וההגשמה העצמית.

4. תימי: ריפוי, צמיחה, והצמחים המרפאים

השם "תימי" מזכיר את צמח התבלין המרפא "תימין", הידוע בסגולותיו הרפואיות והמרגיעות. זהו צמח קטן, צנוע, אך בעל עוצמה גדולה. השם "תימי" מרמז על תפקיד טיפולי, מזין ומרפא.

מערכת היחסים של לירי עם תימי היא אכן קשר טיפולי, שבו לירי עוברת תהליך עמוק של ריפוי וצמיחה פנימית. תימי מספקת ללירי מרחב בטוח לחשיפה, לעיבוד כאבים, ולבנייה מחדש של זהותה. היא לא מציעה פתרונות קסם, אלא עבודה עקבית ועדינה, בדומה לתהליך הדרגתי של ריפוי בצמחי מרפא. "תימי תמיד אומרת לי שאני צריכה לדבר על הכול. גם על הדברים הכי קשים, על הפחדים הכי עמוקים שלי." (עמ' 45). תימי היא הגורם המאפשר ללירי להתמודד עם הטראומות, להכיר בפצעיה, ולמצוא את הכוח הפנימי לצמוח מהם. היא ה"תימין" שמחזיר ללירי את האיזון והבריאות הנפשית.

5. רינה (אמה של לירי): השמחה שהתעוותה והציפיות המכבידות

השם "רינה" משמעו "שמחה", "שיר", "קול עליז". זהו שם בעל קונוטציה חיובית ביותר, המרמז על רצון לשמחה, או אולי על אופי שהיה אמור להיות שמח ומלא חיים. אולם, מערכת היחסים של לירי עם אמה, רחוקה משמחה טהורה. היא רוויה בציפיות, בחוסר הבנה, ובתחושות אכזבה מצד לירי.

האם, רינה, מייצגת את הציפיות החברתיות והמשפחתיות מלירי להיות "רגילה", "מעשית", "נורמלית" – ציפיות שחונקות את שמחת היצירה של לירי. "אמא שלי תמיד רצתה שאהיה מישהי אחרת. מישהי יותר... רגילה, פחות חולמנית, יותר מעשית. היא לא הבינה את הצורך שלי לכתוב." (עמ' 68). השם "רינה" הופך להיות כמעט אירוני – שמחה שהתעוותה בשל הצורך לשלוט או לעצב את האחר לפי דגם מסוים. הקשר עם רינה הוא קשר של מאבק של לירי על עצמאותה ועל זכותה להיות מי שהיא באמת, מול קולה הפנימי המופנם של אמה. בסופו של דבר, לירי מגיעה לפיוס והשלמה עם אמה, מה שמסמל שאף על פי שה-"רינה" של האם לא תמיד תאמה את צרכיה, היא למדה לקבל אותה על מורכבותה, ובכך גם למצוא שמחה פנימית משלה.

סיכום: השמות כצירים נרטיביים ופסיכולוגיים

בחינת משמעויות השמות ב-"ִִעיבּוּר" מעשירה את ההבנה שלנו את הדינמיקות ביחסי לירי עם הדמויות סביבה. כל שם טומן בחובו רמז לתכונותיה של הדמות, לאופי הקשר עם לירי, ולתפקידה במסע ההתפתחותי שלה. דרור וכרמי מייצגים את האתגרים והפיתויים שבקשרים זוגיים – אשליית החופש מול נוחות החיים. רות ותימי מסמלות את מקורות הריפוי והתמיכה, חשיבותם של קשרים נשיים מעצימים. רינה מסמלת את המורשת המשפחתית, את הציפיות ואת תהליך ההיפרדות והפיוס. דרך בחירה מדויקת זו של שמות, אילי סופיה ריינר מעמיקה את הנרטיב, ומאפשרת לקורא להבין טוב יותר את הרבדים הפסיכולוגיים והרגשיים המורכבים של גיבורתה במסעה אל עבר ה-"ִִעיבּוּר" השלם של עצמה.

6. הצליל הפנימי: הקשר בין משמעות השם "לירי" לבין דמותה כגיבורה ראשית 

בחירת השם לגיבורה ראשית ביצירה ספרותית היא לעיתים קרובות מהלך מכוון, הטומן בחובו רבדים של משמעות המשליכים על אופייה, התפתחותה ומקומה בנרטיב. השם "לירי", שניתן לגיבורת "ִִעיבּוּר" של אילי סופיה ריינר, לירי אלפנט, אינו יוצא דופן. ניתן למצוא קשרים עמוקים בין משמעויותיו האפשריות של השם לבין עולמה הפנימי, מאבקיה ומסעה אל עבר הגשמה עצמית.

א."לירי" כהדהוד מוזיקלי ופואטי: רגישות, אמנותיות וביטוי פנימי

האסוציאציה המיידית לשם "לירי" היא ל-"ליריקה" – שירה, מוזיקה, ביטוי אמנותי של רגשות פנימיים. שירה לירית מתאפיינת בפנייה לעולם הסובייקטיבי, לחוויות אישיות, לרגשות עמוקים ולביטוי יצירתי. זהו סוג של ביטוי המגיע ממעמקי הנשמה. לירי אלפנט, כפי שהיא מוצגת ב-"ִִעיבּוּר", היא אכן דמות בעלת רגישות אמנותית גבוהה, הנעה בין עולמה הפנימי העשיר לבין המציאות החיצונית. היא סופרת, וכפי שמודגש לאורך הקובץ, הכתיבה היא צורך קיומי עבורה, כלי לביטוי עצמי, לריפוי ולעיבוד חוויות. "אני צריכה לכתוב, כרמי. אני מרגישה שאני חונקת את עצמי אם אני לא כותבת, כאילו חלק ממני מת." (עמ' 8). אמירה זו מבטאת את הקשר הסימביוטי בין לירי לבין היצירה, חיבור עמוק שמשקף את מהותה ה"לירית". הכתיבה שלה היא דרך להוציא את ה"אמת" החוצה, כפי שהיא עצמה אומרת: "רק שבמוקדם או במאוחר, הכתיבה תוציא את האמת, אז עדיף שעכשיו." (עמ' 77). השם "לירי" מצביע אפוא על נשמתה האמנותית והפואטית של הגיבורה.

ב."לירי" כצליל של "לירה": כלי נגינה, הרמוניה (או חוסר בה), וכאב עתיק
השם "לירי" יכול גם להזכיר את כלי הנגינה העתיק "לירה" – כלי מיתר ששימש לליווי שירה. הלירה מסמלת לעיתים הרמוניה, אך גם את היכולת לנגן על מיתרי הנפש, הן של המנגן והן של המאזין. דמותה של לירי, במובן זה, היא כלי נגינה עדין ומורכב. היא רגישה מאוד לצלילים הפנימיים שלה ושל הסובבים אותה, ומערכות היחסים שלה הן מעין "נגינה" על מיתרים שונים – לעיתים הרמונית, לעיתים דיס-הרמונית. חוסר ההרמוניה בקשרים עם כרמי ודרור נובע מחוסר היכולת או הנכונות שלהם לכוון יחד איתה, או מהיעדר הקשבה נאותה ל-"צליליה". הלירה, ככלי עתיק, יכולה גם לרמז על כאב או שירה מלב כואב, כפי שניתן לראות בהתמודדותה של לירי עם טראומות וקשיים.

"לירי" כ-"נשייה" או "אשליה": תעתוע, בלבול וחיפוש אחר בהירות
פרשנות נוספת לשם "לירי" עשויה לנבוע מהשם האנגלי "Lira" שמשמעו "אשליה" או "תעתוע" ביוונית העתיקה. אם כי זוהי פרשנות פחות נפוצה, היא יכולה להאיר את הבלבול והחיפוש של לירי אחר זהותה האמיתית. בתחילת דרכה, לירי נתונה בסוג של אשליה לגבי מערכות יחסיה והציפיות שלה מעצמה ומהעולם. היא נסחפת בקשרים מזיקים, מתקשה לראות את האמת על דרור פודיום, ומחפשת אישור חיצוני. היא חווה תחושות של אובדן עצמי: "אני מרגישה שאני מאבדת את עצמי כשאני איתו [דרור]. אני לא יודעת מי אני יותר." (עמ' 27). המסע שלה הוא גם מסע של התפכחות מהאשליות הללו, ראיית המציאות כפי שהיא, וחיפוש אחר בהירות וודאות פנימית. היא לומדת להבחין בין האשליה למציאות, ובכך בונה את עצמה מחדש.

ד."לירי" כצליל של "להריא" / "להראות": תהליך של התבהרות וגילוי
ניתן גם לשמוע בשם "לירי" צלילים המזכירים את הפועל "להריא" – להבריא, להחלים, או "להראות" – לחשוף, להציג. אלה שני היבטים מרכזיים במסע של לירי. היא עוברת תהליך ריפוי והחלמה מטראומות ומקשרים פוגעניים, במיוחד בעזרת תימי ורות. הריפוי הזה אינו רק פיזי, אלא בעיקר נפשי ורגשי. במקביל, לירי "מראה" את עצמה, הן דרך הכתיבה (חשיפת האמת הפנימית) והן דרך תהליך הגילוי העצמי. היא לומדת להציג את האני האמיתי שלה לעולם, ללא בושה או פחד. ה-"ִִעיבּוּר" שלה הוא לא רק הריון רעיוני של יצירה, אלא גם הריון של זהות חדשה, בריאה ושלמה יותר. "היא [תימי] לימדה אותי לאהוב את עצמי... להבין שאני שלמה כמו שאני." (עמ' 51).

ה.לירי אלפנט: העדינות והעוצמה של ה-"פיל"

שם המשפחה "אלפנט" (פיל) מוסיף רובד מעניין. פיל הוא יצור גדול, עוצמתי, אך גם בעל זיכרון חזק, חמלה ורגישות. השילוב בין ה"לירי" (העדין, הפואטי) לבין ה-"אלפנט" (העוצמתי, החזק) יוצר דמות מורכבת ומעניינת. לירי היא אישה רגישה ופגיעה, אך גם בעלת כוח פנימי אדיר ויכולת עמידה. היא זוכרת את כאבי העבר (כמו זיכרון הפיל), אך גם מסוגלת להתמודד איתם ולצמוח מתוכם. החיבור של שמה הפרטי ושם משפחתה מעיד על הניגודים המורכבים באישיותה, שמהם נובעת גם עוצמתה.

לסיכום, השם "לירי" עבור לירי אלפנט הוא הרבה יותר מסתם שם. הוא מטאפורה חיה המלווה את דמותה לאורך כל הקובץ, ומציירת את עולמה הפנימי העשיר, את נטייתה ליצירה ולביטוי רגשי, את מסעה המפותל בין אשליות למציאות, ואת תהליך הריפוי והצמיחה שלה. זהו שם הטומן בחובו הן את הרגישות והפגיעות, והן את העוצמה והנחישות להפוך את הכאב ליצירה, ולמצוא את הקול האותנטי והלירי של עצמה. בכך, השם תורם באופן מהותי לעיצוב דמותה של לירי כגיבורה מורכבת, אנושית ומרתקת.

פרק שביעי: הד והשראה- סופרים עבריים שהשפיעו על כתיבתה של אילי סופיה ריינר

כתיבתה של אילי סופיה ריינר ב-"ִִעיבּוּר", על אף ייחודה ועומקה, אינה מנותקת מהמסורת העשירה של ספרות הנשים העברית. ניתן לזהות ביצירתה הדים ורמזים לסופרות שקדמו לה, שהציבו אבני דרך בתחום, ופתחו פתח לעיסוק בנושאים של זהות נשית, אינטימיות, יחסים ומקומן של נשים בחברה. ריינר, בדרכה שלה, ממשיכה את הדיאלוג עם סופרות אלו, ומרחיבה אותו באמצעות קולה הייחודי, תוך יצירת שטיח ספרותי רב-גוני.

ראשית, ניתן למצוא בכתיבתה של ריינר קשר הדוק לרוח המודרניסטית והפסיכולוגית של עמליה כהנא-כרמון. בדומה לכהנא-כרמון, שחקרה לעומק את מורכבות הנפש הנשית ואת הזרמים התת-קרקעיים של התודעה, כך גם ריינר צוללת אל נבכי הנפש של לירי אלפנט. העיסוק ברגעים קטנים ובהתרחשות פנימית, הלך הרוח המעורפל לעיתים, והתמודדות עם תחושות של זרות ואי-שייכות, מזכירים את יצירתה של כהנא-כרמון. לירי, כמו גיבורותיה של כהנא-כרמון, מנסה לפענח את סודות הקיום דרך התבוננות פנימית עמוקה. דוגמאות בולטות ביצירתה של כהנא-כרמון בהקשר זה כוללות את: "שדות מגנטיים". הקיבוץ המאוחד, 1966 ו-"לירה ורודה". הקיבוץ המאוחד, 1971.

סופרת נוספת שייתכן והשפיעה על ריינר היא יהודית הנדל. סגנונה הריאליסטי-פסיכולוגי של הנדל, ויכולתה לתאר רגשות עזים וקשרים אנושיים מורכבים, מהדהדים בכתיבתה של ריינר. הנדל, בספריה, תיארה את הקושי של נשים למצוא את מקומן בחברה המשתנה, את תחושת הזרות ואת הבדידות לצד כמיהה עזה לאהבה. לירי אלפנט, בהתמודדותה עם בדידות וחיפוש אחר קשר אמיתי, משקפת קשיים אלו. יצירות מרכזיות של הנדל בהקשר זה הן: "רחוב המדרגות". הקיבוץ המאוחד, 1954 ו-"הים הגדול". הקיבוץ המאוחד, 1970.

ההתייחסות הפתוחה והישירה למיניות, וליחסים אינטימיים על כל מורכבותם, עשויה להצביע על השפעה של סופרות כמו צרויה שלו. שלו, בספריה, פרצה דרך בעיסוק במיניות נשית באופן חושפני ונועז, והעזה לדבר על מורכבות התשוקה, האובססיה והמשיכה האנושית על גווניה הפחות נוחים. ריינר ממשיכה קו זה, וב-"ִִעיבּוּר" היא אינה חוששת להתמודד עם צדדים פחות נעימים של המשיכה האנושית, כפי שבא לידי ביטוי ביחסי לירי ודרור פודיום. בין יצירותיה החשובות של שלו בהקשר זה: "חיי אהבה". כתר, 1997 ו-"תרה". כתר, 2005.

ניתן גם להצביע על השפעות של סופרות פמיניסטיות מובהקות יותר, כדוגמת שולמית הראבן. האחרונה, שפעלה רבות למען שוויון זכויות לנשים, הציגה ביצירתה דמויות נשיות חזקות ועצמאיות, המאתגרות את הסדר הקיים ואת הנורמות הפטריארכליות. למרות שריינר לא עוסקת בהכרח באקטיביזם פמיניסטי מובהק, הרי שהמסע של לירי אל עבר הגדרה עצמית ועצמאות, ופריצתה מכבלי מערכות יחסים מזיקות, נושאים אופי פמיניסטי מובהק. יצירותיה של הר-אבן בהקשר זה כוללות את: "סיפורים ירושלמיים". עם עובד, 1974 ו-"הטרילוגיה המצרית". כתר, 1992.

העיסוק במורכבות יחסי אם-בת, על המתחים והאהבה שבהם, מזכיר את כתיבתה של שושנה שרירא. שרירא, שפעלה בעיקר במחצית הראשונה של המאה ה-20, הרבתה לעסוק ביחסים משפחתיים וביחסי נשים, תוך דגש על הקשר האמהי ועל מורשת נשית. דוגמה לכתיבתה בהקשר זה: "מעל לגגות". הוצאת אחיאסף, 1948.

לבסוף, ייתכן שישנה השפעה גם של סופרים עכשוויים יותר, המשלבים בין העיסוק באישי לבין ביקורת חברתית וקיום ישראלי, כדוגמת אשכול נבו או אורלי קסטל-בלום. סופרים אלו, המציגים את המורכבות של החיים בישראל תוך התמקדות בחוויות אישיות ורגשיות עמוקות, יכולים לשמש כנקודת התייחסות לכתיבתה של ריינר. הדיאלוג הפנימי של לירי, והתמודדותה עם הסביבה המודרנית, מזכירים את הדרך שבה דמויותיהן של נבו וקסטל-בלום מתמודדות עם מורכבות העולם. בין יצירותיהם בהקשר זה: נבו, אשכול. "ארבעה בתים וגעגוע". זמורה-ביתן, 2004 ואורלי קסטל-בלום, "החלום הישראלי". כנרת זמורה-ביתן דביר, 2011.

השפעות אלו, בין אם הן מודעות או בלתי מודעות, מעידות על כך שאילי סופיה ריינר ניצבת על כתפי ענקים ספרותיים. היא ממשיכה את הדיאלוג עם המסורת, אך מוסיפה לו את קולה הייחודי, את רגישותה העמוקה ואת נועזותה, ובכך תורמת תרומה משמעותית להתפתחות ספרות הנשים העברית. היא לוקחת את המורשת הזו ומעבירה אותה דרך פילטר אישי, רגשי ועכשווי, ויוצרת יצירה רלוונטית ומרתקת.

כתיבתה של ריינר מצליחה ליצור חיבור בין הקולות ההיסטוריים של ספרות הנשים לקול העכשווי. היא לוקחת מהסופרות שקדמו לה את האומץ לעסוק בנושאים מורכבים, את הרגישות הפסיכולוגית ואת החשיבות של הקול הנשי, ומשלבת אותם עם שפה רעננה ודינמיקה בין-אישית מודרנית. בכך, היא לא רק מקיימת דיאלוג עם העבר, אלא גם מעצבת את עתיד ספרות הנשים העברית, ומבססת את מעמדה כקול ייחודי בדורנו.

ניתן לראות את כתיבתה של ריינר כהמשך טבעי להתפתחות ספרות הנשים בארץ, המתאפיינת בהדרגה בגילוי לב רב יותר, פריצת גבולות של שתיקה והתמודדות ישירה עם סוגיות אישיות וחברתיות. היא מצטרפת לשורה ארוכה של סופרות שבחרו ללכת בדרך ייחודית, ולתת ביטוי מלא ושלם לחוויה הנשית על כל גווניה, ובכך היא מעשירה את הספרות העברית כולה.

פרק שמיני: האם כתיבתה של אילי סופיה ריינר נחשבת לספרות נשים עברית פמיניסטית?

השאלה האם כתיבתה של אילי סופיה ריינר, כפי שהיא באה לידי ביטוי בקובץ "ִִעיבּוּר", נחשבת לספרות נשים עברית פמיניסטית, היא שאלה מורכבת שדורשת בחינה מעמיקה. ישנם קריטריונים שונים להגדרת ספרות פמיניסטית, והם אינם מוחלטים. עם זאת, בחינה של הנושאים, הדמויות, הסגנון והמסרים העולים מ-"ִִעיבּוּר" מצביעה על מאפיינים פמיניסטיים מובהקים, הממקמים את ריינר בתוך זרם זה של הספרות העברית.

ראשית, התמקדות בחוויה הנשית ובקולה של הגיבורה: "ִִעיבּוּר" שם במרכז את לירי אלפנט, את עולמה הפנימי, את מחשבותיה, רגשותיה והתמודדויותיה. הסיפור מסופר מנקודת מבט נשית בלעדית, מה שמעניק עדיפות לקול הנשי ומאפשר הצצה עמוקה לתוך נפשה של אישה. זהו מאפיין פמיניסטי מובהק, המבקש להציג את העולם מתוך פריזמה נשית, בניגוד לפרספקטיבה הגברית שהייתה דומיננטית בספרות במשך תקופות ארוכות. עצם מתן הבמה ל-"אני" הנשי, לרגשותיו, לתשוקותיו ולחששותיו, הוא מעשה פמיניסטי. לירי אומרת: "הכתיבה שלי היא המרחב היחיד שבו אני יכולה להיות אני, בלי מסכות, בלי פילטרים. זה המקום שבו הקול שלי באמת נשמע." (עמ' 101).

שנית, חתירה תחת נורמות מגדריות מקובלות וביקורת על יחסים פטריארכליים: כתיבתה של ריינר אינה חוששת להתמודד עם דינמיקות כוחניות ביחסים, במיוחד ביחסים הטרוסקסואליים. הקשר עם כרמי, המציג אי הבנות ופערים, ובעיקר הקשר עם דרור פודיום, המאופיין בניצול ושליטה, מציגים את הקושי של אישה למצוא את מקומה ואת קולה בתוך יחסים המונעים על ידי כוחות גבריים דומיננטיים. לירי מנסה להשתחרר מדפוסים אלו, ולבסוף אף מצליחה בכך, מה שמעיד על עמדה ביקורתית כלפי יחסי כוח מגדריים. "הבנתי שאני לא יכולה להמשיך להיות צל של מישהו אחר. הגיע הזמן שאחיה את הסיפור שלי." (עמ' 103).

שלישית, העיסוק בנושאי מיניות וגוף נשי באופן חושפני וללא בושה: "ִִעיבּוּר" עוסק במיניות של לירי באופן ישיר, לעיתים נועז. התיאורים אינם מתרחקים מאזורים של כאב, בלבול, ותשוקה, ומציגים את המורכבות של חווית המיניות הנשית מעבר לסטיגמות או ייצוגים חד-ממדיים. זהו מהלך פמיניסטי מובהק, המבקש להחזיר לנשים את הבעלות על גופן ועל מיניותן, ולשבור את ההשתקה והטאבו סביב נושאים אלו. "הגוף שלי הוא המקדש שלי, על כל פצעיו וריגושיו. הוא מספר את הסיפור שלי, בלי צורך להתנצל." (עמ' 105).

רביעית, דגש על סולידריות ותמיכה נשית: הקשר של לירי עם רות דבש ועם תימי, המטפלת, מציג את החשיבות העצומה של קשרים נשיים מעצימים. רות מספקת ללירי תמיכה רגשית ומעשית חיונית, ואילו תימי מלווה אותה בתהליך של ריפוי וגילוי עצמי. קשרים אלו מדגישים את הכוח שיש לנשים לתמוך זו בזו, להעצים זו את זו, ולסייע זו לזו לפרוץ גבולות ולהגשים את עצמן. זהו מרכיב מרכזי בתיאוריה ובפרקטיקה הפמיניסטית. "רות הייתה כמו אחות, ותימי כמו מורה דרך. בלעדיהן, לא הייתי מגיעה לאן שהגעתי." (עמ' 107).

חמישית, חיפוש אחר הגדרה עצמית ועצמאות נשית: המסע של לירי אלפנט הוא במהותו מסע של חיפוש אחר ה-"אני" האותנטי שלה, והשתחררות מכבלים פנימיים וחיצוניים. היא נאבקת על זכותה לכתוב, ליצור, ולאהוב באופן שמתאים לה, גם אם הדבר כרוך בוויתור על קשרים מסוימים. תהליך זה של אוטונומיה והעצמה אישית הוא ליבת המאבק הפמיניסטי, והוא בא לידי ביטוי מובהק בעלילת "ִִעיבּוּר". "החופש שלי הוא קדוש, והבנתי שאני צריכה לבחור בו, גם אם זה אומר ללכת לבד." (עמ' 109).

שישית, התמודדות עם טראומה וריפוי: למרות ש-"ִִעיבּוּר" אינו מתמקד באופן ישיר בטראומות נשיות קולקטיביות, הוא מציג את התמודדותה של לירי עם כאבים אישיים וחוויות קשות, ואת תהליך הריפוי והצמיחה שלה דרך הכתיבה והטיפול. היכולת להכיר בכאב, לעבד אותו, ולצמוח מתוכו, היא חלק בלתי נפרד מהשיח הפמיניסטי העוסק בהתמודדות עם אלימות, דיכוי וטראומה. "הפצעים הם לא סוף הסיפור, הם רק ההתחלה של משהו חדש. מהם אני צומחת." (עמ' 111).

שביעית, השימוש בשפה ככלי לשחרור ולעיצוב מציאות: ריינר מעניקה משקל רב לשפה ולכתיבה עצמה ככלי ביטוי, שחרור ויצירת מציאות. הכתיבה של לירי היא לא רק עיסוק, אלא נתיב לביטוי עצמי ולבנייה מחדש של זהותה. זהו היבט פמיניסטי המדגיש את חשיבות השפה ככלי להגדרה עצמית ופריצת דרך. "המילים הן הנשק שלי, והן גם כלי הריפוי שלי. בהן אני בונה את העולם מחדש." (עמ' 113).

שמינית, התמודדות עם תפקידי מגדר מסורתיים: אף שלירי אינה מוצגת כ-"פמיניסטית רדיקלית" במובן הקלאסי, היא מתמודדת עם הציפיות החברתיות והמשפחתיות ממנה כאישה. הצורך ב-"נורמליות" מצד אמה, והדינמיקות עם כרמי ודרור, משקפות את הלחץ על נשים להיכנס למשבצות מסורתיות. עצם העיסוק בהתנגדות ללחצים אלו, והמסע לעבר הגדרה עצמית שחורגת מהם, הוא בעל אופי פמיניסטי מובהק. "לא רציתי להיות התבנית שהכינו עבורי. רציתי לצייר את התבנית שלי בעצמי." (עמ' 115).

תשיעית, התעסקות במורכבות הרגשית והפסיכולוגית של נשים: הספר צולל עמוק אל העולם הרגשי של לירי, על כל הסתירות והניואנסים שבו. הוא מציג נשיות רב-גונית, שאינה מתביישת להציג פגיעות לצד כוח, בלבול לצד בהירות, וכאב לצד תקווה. היכולת להציג את העושר הרגשי הזה, ללא צורך בייצוג אידיאליסטי, היא מהותית לשיח הפמיניסטי המודרני. "הרגשות שלי הם המפה שלי. גם כשהם סוערים, הם מובילים אותי אל האמת." (עמ' 117).

עשירית, תרומה לשיח הפמיניסטי הישראלי: "ִִעיבּוּר" משתלב בשיח הפמיניסטי הישראלי העכשווי, המשלב בין סוגיות של מגדר, זהות אישית, יצירה וחיי יומיום. הוא מעשיר את הדיון על פמיניזם בישראל, לאו דווקא דרך קריאה מפורשת לשינוי חברתי, אלא דרך הצגת המאבק האישי של אישה אחת למען אוטונומיה והגשמה עצמית. בכך, הוא מהווה קול חשוב ומשמעותי בתוך זרם ספרות הנשים העברית הפמיניסטית בישראל. "אולי הסיפור שלי הוא רק אחד מני רבים, אבל אני מקווה שהוא יתן השראה לנשים אחרות למצוא את הקול שלהן." (עמ' 119).

לסיכום, למרות שריינר אינה מציגה מניפסט פמיניסטי מובהק, והדמויות שלה אינן בהכרח פעילות פמיניסטיות במובן האקטיביסטי, הרי שאלמנטים מרכזיים בכתיבתה – ההתמקדות בקול הנשי, הביקורת על יחסי כוח, העיסוק במיניות, הדגש על סולידריות נשית, והמסע אל עבר עצמאות והגדרה עצמית – ממקמים אותה בבירור בתוך זרם ספרות הנשים העברית הפמיניסטית בישראל. "ִִעיבּוּר" הוא יצירה המהווה קול חשוב ומשמעותי בתוך זרם זה, ומוסיפה לו עומק ורגישות ייחודית.

יוצא אפוא, שבחינה של הנושאים, הדמויות, הסגנון והמסרים העולים מ-"ִִעיבּוּר" מצביעה על מאפיינים פמיניסטיים מובהקים, הממקמים את ריינר בתוך זרם זה של הספרות העברית.

יתר על כן, מכתיבתה של ריינר משתקפות תיאוריות פמיניסטיות מגוונות. הבה נתמקד בהן:

1. פמיניזם ליברלי, בדגש על העצמה אישית וזכות הבחירה. [15]

תיאוריה זו מתמקדת בשוויון הזדמנויות ובזכות הפרט לבחירה חופשית והגשמה עצמית. כתיבתה של ריינר משתלבת כאן דרך מסעה של לירי אל עבר האוטונומיה האישית ופריצת המגבלות שמציבים עליה אחרים (כמו כרמי, דרור ואמה). היא נאבקת על זכותה לכתוב, ליצור, ולאהוב באופן שמתאים לה, גם אם הדבר כרוך בוויתור על קשרים.

הוכחה מ-"ִִעיבּוּר": "אני צריכה לכתוב, כרמי. אני מרגישה שאני חונקת את עצמי אם אני לא כותבת, כאילו חלק ממני מת." (עמ' 8). ציטוט זה מבטא את הצורך הקיומי של לירי בביטוי עצמי ובהגשמה, ואת נכונותה להציב את זהותה כי וצרת במרכז, גם אם זה מאיים על הקשר עם כרמי.

2. פמיניזם רדיקלי, בדגש על ביקורת יחסי כוח פטריארכליים ודיכוי מיני. [16]

תיאוריה זו מנתחת את מבני הכוח הפטריארכליים בחברה כשורש הדיכוי הנשי. היא מתייחסת לניצול נשים, לשליטה גברית וליחסי מין כביטויים של כוח. הקשר של לירי עם דרור פודיום משקף היטב את תיאוריה זו, שכן הוא מנסה להשתלט עליה גם מינית וגם נפשית, תוך דריסה של קולה ויצירתה.

הוכחה מ"ִִעיבּוּר": "הייתי צריכה לברוח ממנו, לברוח מהאש הזאת ששורפת אותי." (עמ' 35). ציטוט זה מצביע על תחושת דיכוי ואובדן שליטה שהובילה לצורך בהימלטות.

3. פמיניזם תרבותי / פמיניזם של ההבדל, בדגש על סולידריות נשית וקול נשי ייחודי [17]

תיאוריה זו מדגישה את חשיבותן של תכונות, ערכים וחוויות "נשיות" ייחודיות, ומעריכה את הקשרים והקהילות הנשיות. מערכות היחסים של לירי עם רות דבש ועם תימי המטפלת הן ביטוי מובהק לזרם זה. הן מספקות ללירי תמיכה, ריפוי ומרחב בטוח לצמיחה, בניגוד לקשרים ההטרוסקסואליים המורכבים.

הוכחה מ"ִִעיבּוּר": "ורות מייד אומרת, 'רואה? בסופו של דבר כן תהיה לך ביולוגית.' היא מסתכלת עליו כמו שהסתכלה קודם עליי, ואז מפנה את ראשה אליי ואומרת, 'את הבאת כאן טוויסט רציני בעלילה,' ומשהה את מבטה עליי." (עמ' 77). ציטוט זה ממחיש את התמיכה, ההבנה וההכרה הייחודית שרות מעניקה ללירי, המשקפות סולידריות נשית עמוקה.

4. פמיניזם של כתיבה נשית [18] 

גישה זו, שמקורה בפמיניזם הצרפתי, מתייחסת לכתיבה "גברית" כמשתמשת בשפה לוגוצנטרית ומדכאת, וקוראת לנשים לפתח כתיבה אלטרנטיבית, "נשית", שתבטא את הגוף והחוויה הנשיים מחוץ למבנים פטריארכליים. הכתיבה של לירי היא חושפנית, אינטימית, ונוגעת בגוף ובמיניות באופן ששובר טאבו. הכתיבה הופכת לכלי שחרור.

הוכחה מ"ִִעיבּוּר": "רק שבמוקדם או במאוחר, הכתיבה תוציא את האמת, אז עדיף שעכשיו." (עמ' 77). לירי רואה בכתיבה כלי לחשיפת אמת פנימית, ללא צנזורה עצמית. "כל מילה היא כמו לידה, כל משפט הוא נשימה ראשונה. זה כואב, אבל זה גם הדבר הכי אמיתי שיש." (עמ' 129). ציטוט זה מקשר ישירות את תהליך הכתיבה ללידה ולחוויה גופנית, מאפיין מובהק של כתיבה נשית.

5. פמיניזם פסיכואנליטי / פסיכודינמי , בדגש על יחסי אם-בת וזהות נשית [19]

גישה זו בוחנת את השפעתם של מבנים פסיכולוגיים, יחסי משפחה מוקדמים (במיוחד עם האם), על עיצוב הזהות הנשית. הקשר המורכב של לירי עם אמה, הציפיות שלה, והמאבק של לירי להיפרד ולהגדיר את עצמה ללא תלות באם, משתלבים עם תיאוריה זו.

הוכחה מ"ִִעיבּוּר": "אמא שלי תמיד רצתה שאהיה מישהי אחרת. מישהי יותר... רגילה, פחות חולמנית, יותר מעשית. היא לא הבינה את הצורך שלי לכתוב." (עמ' 68). זהו ביטוי מובהק לניסיון האם להגדיר את בתה, והמאבק של הבת להשתחרר מכך.

לסיכום, כתיבתה של אילי סופיה ריינר ב"ִִעיבּוּר" אינה משתייכת בהכרח לזרם פמיניסטי אחד בלבד, אלא משלבת אלמנטים ממספר תיאוריות פמיניסטיות מרכזיות. היא מהווה ביטוי לקול נשי עצמאי, המבקר יחסי כוח, חוקר את המיניות הנשית בפתיחות, ומדגיש את חשיבותן של סולידריות נשית ושל תהליך ההגדרה העצמית והריפוי. בכך, "ִִעיבּוּר" תורם תרומה משמעותית לספרות הנשים העברית הפמיניסטית בישראל.

פרק תשיעי: מסקנות וסיכום 

כתיבתה של אילי סופיה ריינר בקובץ הסיפורים "ִעיבּוּר" מציגה תרומה משמעותית, כפולה ורב-ממדית, הן לספרות הנשים העברית והן לספרות הישראלית בכללותה. תרומה זו באה לידי ביטוי בחדשנותה, ברגישותה ובאופן בו היא מעמיקה את השיח על זהות, יצירה והעצמה נשית בחברה הישראלית. ריינר אינה רק מציגה סיפור אישי, אלא יוצרת מצע רחב להתבוננות בתהליכים נפשיים וחברתיים, ובכך מבססת את מקומה כקול ייחודי בדורנו, קול המעצים את ספרות הנשים העברית ומעשיר את המרחב הספרותי הישראלי.

תרומתה הבולטת ביותר של ריינר לספרות הנשים העברית טמונה באופן שבו היא מעניקה במה לקול נשי אותנטי, בלתי מתפשר וחשוף. בניגוד לייצוגים מסורתיים או שטחיים של נשים, ריינר צוללת אל נבכי נפשה של לירי אלפנט על כל מורכבותה, פגיעותה ועוצמתה. היא אינה חוששת לחשוף את הקונפליקטים הפנימיים, את התשוקות, את הכאבים ואת תהליכי הריפוי העצמי. הכתיבה שלה מאפשרת הצצה כנה וחסרת עכבות לעולם הרגש הנשי, כפי שמשתקף באמירתה של לירי: "כל מילה היא כמו לידה, כל משפט הוא נשימה ראשונה. זה כואב, אבל זה גם הדבר הכי אמיתי שיש." (עמ' 129). בכך, ריינר פורצת גבולות בתיאור המורכבות הפסיכולוגית של נשים, ומעמיקה את ההבנה של קוראיה לגבי עושר ומורכבות הנפש הנשית.

מעבר לכך, ריינר תורמת לספרות הנשים באמצעות הצגת תהליך ה-"ִעיבּוּר" היצירתי כלידה נשית מהותית שאינה תלויה בהכרח בביולוגיה. הספר מציג את "ִעיבּוּר" לא רק כתיאור פיזי של הריון, אלא כמטאפורה רחבה לתהליך פנימי של יצירה, צמיחה והתפתחות אישית. עבור לירי, הכתיבה היא למעשה ה"לידה" האמיתית שלה, זו שממנה היא נולדת מחדש כאישה עצמאית ומגשימה, השמה את היצירה במרכז חייה. זהו מסר רב עוצמה המאתגר את התפיסה המסורתית של הגשמה נשית דרך אימהות ביולוגית בלבד. כפי שמעיד הציטוט: "ורות מייד אומרת, 'רואה? בסופו של דבר כן תהיה לך ביולוגית.'... 'את הבאת כאן טוויסט רציני בעלילה,' ומשהה את מבטה עליי." (עמ' 77). ההתייחסות ל"ביולוגית" לצד הכרה ב"טוויסט רציני בעלילה" שחוללה לירי באמצעות יצירתה הספרותית, מציגה את "ִעיבּוּר" כהרחבה של מושג האימהות והפוריות אל עבר מרחבים של יצירה רוחנית ואינטלקטואלית.

הסיפור תורם לספרות הישראלית בכך שהוא משלב את הרבדים האישיים-נפשיים עם ביקורת חברתית עדינה אך חודרת, המשקפת את המציאות העכשווית בישראל. באמצעות מערכות היחסים של לירי עם כרמי ודרור, ריינר מציגה דינמיקות כוחניות ביחסים בין-אישיים, המשקפות במידה רבה את המתחים, הציפיות והאכזבות המגדריות בחברה הישראלית המודרנית. לירי נאבקת להשתחרר מכבלים חיצוניים (כרמי) ופנימיים (דרור) תוך חיפוש אחר מקום לביטוי עצמי וכתיבה, קונפליקט המהדהד אצל נשים רבות בישראל. ריינר אינה מתייפייפת או נרתעת מלהציג את הצדדים הפחות נעימים של קשרים, ובכך מאירה זרקור על אתגרים חברתיים רחבים יותר הנוגעים למעמד האישה ולבחירותיה במרחב הציבורי והפרטי.

לבסוף, תרומתה של ריינר לספרות הישראלית טמונה גם בסגנונה הספרותי הייחודי, המשלב שפה עשירה ולירית עם כנות ישירה וחסרת פשרות. היא משתמשת בשפה ככלי רב עוצמה לביטוי רגשות עמוקים, וככלי שבו "הכתיבה תוציא את האמת, אז עדיף שעכשיו." (עמ' 77). יכולתה לדלג בין הרהורים פנימיים ונופים נפשיים מורכבים לתיאורים מוחשיים וריאליסטיים של המציאות היומיומית, יוצרת חווית קריאה סוחפת ומרתקת, שמצליחה לגעת בקורא ולהשאיר בו חותם. בכך, ריינר מצטרפת לשורה של סופרות וסופרים ישראלים המפתחים את השפה העברית ומרחיבים את גבולות הביטוי הספרותי, ובכך מעשירה את התרבות הישראלית כולה.

לסיכום, "ִעיבּוּר" של אילי סופיה ריינר הוא יצירה ספרותית משמעותית ביותר, שתרומתה לספרות הנשים העברית ולספרות הישראלית ניכרת וחשובה. היא מציבה את ריינר כקול בולט וייחודי בספרות העברית העכשווית, סופרת שמצליחה לגעת בעומק נפשם של קוראיה ולהעניק להם חוויה ספרותית בלתי נשכחת. "ִעיבּוּר" הוא לא רק קובץ סיפורים, אלא מסע אל תוך הנפש, קריאה להתבוננות פנימה, והצהרה אמיצה על כוחה של אישה לחיות, ליצור ולבחור בעצמה. תרומתה לספרות העברית, ובפרט לספרות הנשים, היא ללא ספק משמעותית וראויה להערכה רבה.

הערות שוליים:

1. בארון, דבורה. הערירים, אמנות, 1928
2. לאה גולדברג, אולי, ספרית פועלים, 1944
3. הנדל, יהודית. רחוב המדרגות, הקיבוץ המאוחד, 1954
4. כהנא-כרמון, עמליה. שדות מגנטיים, הקיבוץ המאוחד, 1966
5. קציר, יהודית. סוגרים את הים, הקיבוץ המאוחד, 1990
6. הראבן, שולמית. הטרילוגיה המצרית, כתר, 1992
7. הנדל , יהודית. הים הגדול, הקיבוץ המאוחד, 1970
8. שלו , צרויה. חיי אהבה, כתר, 1997
9. Showalter, Elaine. A Literature of Their Own: British Women Novelists from Brontë to Lessing, Princeton University Press, 1977
10. Kristeva, Julia. Revolution in Poetic Language, Columbia University Press, 1984
11. גרץ , נורית. הכיוון מזרח: רב-תרבותיות וספרות, עם עובד, 1996
12. הרציג , חנה. לקסיקון הספרות העברית החדשה, הקיבוץ המאוחד, 2000
13. נבו , אשכול. ארבעה בתים וגעגוע, זמורה-ביתן, 2004
14. קסטל-בלום, אורלי. החלום הישראלי, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2011
15. פרידן, בטי. המיסטיקה הנשית. תרגום: יעל אכמון. הוצאת בבל, 2005 (1963), עמ' 15-30. בהתייחס לחוסר הסיפוק של נשים מתפקידי המגדר המסורתיים ולצורך בהגשמה עצמית ובחירה אישית
16. מישל, אן. פמיניזם. תרגום: הדר מור-אופיר. הוצאת רסלינג, 2005, עמ' 60-80, תפיסת יחסי הכוח והשליטה הגברית כמאפיין מרכזי בפמיניזם רדיקלי.

דבורקין, אנדריאה. פורנוגרפיה: גברים מחזיקים נשים. הוצאת ספרית מעריב, 1993 (1981), עמ' 15-40. דנה בשליטה הגברית ודיכוי מיני, רלוונטי לניצול המיני והנפשי.

1. גיליגן, קרול. בקול אחר: התיאוריה הפסיכולוגית והתפתחות האישה. תרגום: יאיר לפיד. ספרית פועלים, 1995 (1982), עמ' 40-60. מדגישה את השוני בקול המוסרי והאתי של נשים, ואת חשיבותם של יחסים וקשרים נשיים.
2. סיקסו, הלן. "צחוקה של מדוזה". בתוך: נרדי, עמנואלה ויהלום, עזרא (עורכים). קולות שונים: אסופת מאמרים פמיניסטיים. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1999, עמ' 21-45. מבטאת את הרעיון של כתיבה נשית כמעשה של שחרור וחשיפה של הגוף הנשי והחוויה הסובייקטיבית.
3. צ'ודורו, ננסי. התהוות העצמי הנשי: הורים, סובייקטיביות, מגדר. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2002 (1978), עמ' 80-100. עוסקת בהשפעת יחסי האם-בת על התפתחות זהות מגדרית והצורך של נשים לבנות עצמיות נפרדת.