בעזרת השם
דברי הספד בקבורתו של משה בן שלמה ובתיה גרינברג
כידוע אי-אפשר לנחם את מי שמתו מוטל לפניו. אבל אפשר לנסות לתת ביטוי לאהבתנו הגדולה לנפטר, לכאבנו המר על הפרידה ממנו, ובעיקר - לשרטט כמה קווים של דמותו כדי לקבע אותה בזכרוננו. ואכן אני מכוון את דבריי בראש ובראשונה לנכדים, על מנת שידעו שאבי משפחתם שהלך לעולמו היה לא רק סבא אוהב ואהוב, אלא איש גדול בישראל.
הסבא שלכם בוודאי לא חשב מעולם שמזמור ט"ו, שבו מתוארות התכונות והמידות של האיש ישר הדרך שיש לו מקום בבית ה', מתאר אותו. אבל זה שנים שאני ידעתי בוודאות שזה כך, ולכן אקרא את המזמור הזה לזכרו:
מזמור לדוד
ה', מי יגור באהלך, מי ישכון בהר קדשך?
הולך תמים, ואוהב צדק, ודובר אמת בלבבו.
לא רגל על לשונו, לא עשה לרעהו רעה, וחרפה לא נשא על קרובו.
נבזה בעיניו נמאס, ואת יראי ה' יכבד, נשבע להרע ולא ימיר.
כספו לא נתן בנשך, ושוחד על נקי לא לקח.
עושה אלה לא ימוט לעולם
התכונה הבולטת ביותר של משה גרינברג היתה יושרו העילאי - ""דובר אמת בלבו" . תמיד חשבתי שהוא פשוט לא יודע לשקר, שהאמת ורדיפת האמת נטועים בלבו וכמעט מובנים מאליהם. האמיתיות שלטה בלבו פנימה, בדיבורו, ביחסיו עם אנשים אחרים וכמובן בעבודתו המדעית. בעברית שלנו חדשו את המילה 'יושרה' כתרגום של המילה האנגליתintegrity , אבל התרגום הזה אינו מצליח לבטא את עיקרה של המילה האנגלית, והוא שהיושר איננו תכונה נפרדת ועצמאית, אלא פועל יוצא של השלמות של האישיות, שכולה מקשה אחת. זהו סוד זקיפות קומתו הגופנית והרוחנית, עוצמתו המוסרית ואצילותו. כי אכן אציל הרוח היה האיש האהוב הזה.
אומר מילים אחדות על משה חוקר המקרא ולאו דוקא על תרומתו הגדולה לחקר המקרא בישראל ובעמים, אלא על דרכו כחוקר מקרא מאמין. בכתבים שלו חוזר ונשנה הביטוי "המאמין המפוכח", וקל מאד להיווכח שזהו איפיון-עצמי. מקובל לחשוב שהאמונה והחקירה הם ניגודים שאינם מתיישבים זה עם זה. וזאת משום שהאמונה מבוססת על דבקות ונאמנות, וחותרת למחוייבות, בעוד שהחקירה זקוקה לריחוק ולספקנות וחותרת להבנה. אבל משה סרב להיכנע לניגוד הזה, ובמקום לבחור בין האמונה והחקירה, הוא משמש לנו כמופת של חוקר מאמין, המוכיח לנו שהחקירה והאמונה אכן יכולות להשלים זו את זו. אמונתו של המאמין המפוכח אינה נרתעת מן החקירה החופשית והיסודית, אלא מופרית על-ידה, ויוצאת מלפניה מבוקרת, תבונית ומודעת לעצמה. והחקירה של החוקר המאמין אינה מוגבלת על-ידי האמונה אלא מופרית על-ידה, ויוצאת מלפניה מעמיקה, משמעותית ומאתגרת.
ואכן משה חתר בכל מאודו לאינטגרציה לא רק של החקירה והאמונה אלא גם של החקירה והחיים. כל מי שהכיר אותו ידע עד כמה הוא היה חוקר בכל מהותו, שלא היתה ארוחה שבה לא הביאה לו חוה, השותפה הנאמנה שלו שבזכותה הוא האריך ימים על אף מחלתו האנושה, את המילון או את האנציקלופדיה. וכפי שהחקירה, היתה חלק מחייו, כך היו חייו חלק בלתי נפרד מעבודתו המדעית. הוא חפש בחקירתו מענה לשאלות החיים האישיים, החברתיים, הציבוריים והפוליטיים.
כאשר שאלנו אותו בבקורינו אצלו מה שלומו, קבלנו תיאור מפוכח, כמעט מדעי, של המחלה לשלביה. הוא לא הסתיר את מכאוביו וקשייו, אך לעולם לא התלונן ולא הביע כעס על מר גורלו, ולא העלה אף פעם את השאלה מדוע הקדוש ברוך הוא הביא עליו את סבלותיו הקשים מנשוא. גם אני לא העזתי להעלות את את השאלה הזאת הבוערת בלבו של כל מאמין. אך בלבי פנימה התייחסתי אל האיש המיוסר הנושא בגבורה את ייסוריו, כאל עבד השם המתואר בספר ישעיהו כ"איש מכאובות וידוע חולי", ושעליו נאמר שם:"אכן חולינו הוא נשא, ומכאובינו סבלם". כמו שהלולינים בקרקס מפעימים אותנו ומרוממים את רוחנו בכך שבגבורה ובתעוזה שלהם הם מרחיבים את היכולת האנושית, כך ידעתי לבי שכמו איוב משה קרוא לעמוד בנסיון, ושעמידתו המופלאה בנסיון משמעותה בעבורי היא הרחבה של היכולת האנושית. המאמין המפוכח נקרא להיות המאמין המיוסר.
אסיים את דבריי בקריאת הדברים שאנחנו אומרים בסוף תפילת שחרית והמבטאים לדעתי להפליא את המניע העמוק של משה להיות רודף שלום.
אמר רבי אלעזר, אמר רבי חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר:" וכל בניך למודי ה', ורב שלום בניך." אל תקרא בניך, אלא בוניך. שלום רב לאוהבי תורתך, ואין למו מכשול. יהי שלום בחילך, שלוה בארמנותיך. למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך, למען בית ה' אלוהינו אבקשה טוב לך. ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה