יום ראשון, 5 בספטמבר 2010

משה בניו ויהושע בן נון


משה, מיכלאנג'לו
פרופ‘ אביגדור שנאן, האוניברסיטה העברית

פרשת "וילך" היא פרשה קצרה, שלושים פסוקים בלבד. במרכזה של הפרשה מתואר תהליך העברת ההנהגה של עם ישראל. לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר הגיע עידן משה לסיומו, ואת מקומו תופס מעתה "משרתו" (שמות כד, יג ועוד), יהושע בן נון, מי שיעמוד בראש העם במלחמת כיבוש הארץ, כמתואר בספר הנושא את שמו.
שלוש פעמים נזכר יהושע בפרשתנו, כאשר מפעם לפעם גדלה נוכחותו ומתעצמת דמותו. בפתיחתה של הפרשה (פסוקים א-ו) נואם משה בפני העם, מספר להם על החלטת ה' שלא להתיר לו להיכנס לארץ ומזכיר שה' הוא שילחם לבני ישראל במלחמתו לכיבוש הארץ, אף שיהושע הוא שנבחר לעבור לפני העם בדרכו שמה. לאחר מכן כבר עולה יהושע על הבמה ומשה נושא דברים באזניו שלו, "לעיני כל ישראל", ומחזק את ידיו: "חזק ואמץ כי אתה תבוא את העם הזה אל הארץ... ואתה תנחילנה אותם" (פסוק ז). ואילו בהמשך הפרשה אומר ה' למשה: "הן קרבו ימיך למות, קרא את יהושע והתיצבו באוהל מועד ואצוונו" (פסוק יד), ובשלב זה יהושע הוא הנמען העיקרי של דבר ה'.

חז"ל שבספרותם נעסוק מכאן ואילך, ביררו כמה סוגיות הקשורות בסיפור העברת התפקיד ממשה לתלמידו. תחילה ביקשו הם להבין מדוע לא הועבר התפקיד ממשה לבניו שלו. אחרי הכל, גם בעולם המקרא, כמסופר על בתי המלוכה השונים בישראל וביהודה, וגם בעולמם שלהם, כמקובל במלכות רומי או בשושלת בית הנשיא שראשיתה בהלל הזקן, תופס בדרך כללל הבן את מקום אביו.
על שאלה זו הם עונים בשתי דרכים קרובות. על פי שתיהן היה יהושע ראוי לתפקיד, אלא שעל פי דרך אחת הוא הועדף על פני הבנים מסיבה זו או אחרת, ואילו על פי הדרך האחרת לא היו הבנים ראויים כלל לתפקיד.
דרך שנייה זו באה לידי ביטוי, דרך משל, בחיבור הקרוי אבות דרבי נתן (נוסח א, פרק יז), תוך עיסוק במאמר שבמסכת אבות (ב, יז): "התקן עצמך [=התכונן, הכשר את עצמך] ללמוד תורה, שאינה ירושה לך"; אין אדם יורש מהוריו חכמה וידע, ועליו להתאמץ כדי להשיגם. וכך נאמר שם: "בשעה שראה משה רבינו [את בניו] שאין בהן תורה [המספקת כדי] שיעמדו בנשיאות אחריו, נתעטף ועמד בתפילה. אמר לפניו: 'ריבונו של עולם, הודיעני מי... יצא בראש כל העם הזה'... אמר לו הקב"ה למשה: 'משה קח לך את יהושע (במדבר כז, יח)". משה גילה אומץ רב והגינות בלתי רגילה כשזיהה שאין בניו ראויים לתפקידו, ועל כן ביקש מה' למנות לו יורש הגון יותר. יש לשים לב לכך שהקטע עושה שימוש במילה "נשיאות", ביטוי הלקוח מעולמם של חז"ל, וכבר עלה בידינו להצביע על מגמתם של חכמים לצייר את הדמויות המקראיות, ומשה ויהושע בכללן, במושגים הלקוחים מעולם המשנה והתלמוד.
הדרך האחרת, והיא שכיחה יותר בספרות חכמים, איננה מדברת על העדפתו של יהושע על פני בניו של משה, אלא בזכות שזכה לקבל את התפקיד מכוח עצמו וסגולותיו. זכות זו רכש לו יהושע מעצם היותו תלמידו של משה, מי ששימש אותו בכל שנות הנדודים במדבר. (יהושע נזכר לראשונה בסיפור מלחמת עמלק בישראל [שמות יז], עוד קודם למתן תורה.) כדוגמא לניסוח הרעיון הזה נצטט קטע מתוך מדרש במדבר רבה (יב, ט), העמוס בביטויים ומונחים הלקוחים מעולם בית המדרש של חז"ל: "[כתיב] 'נוצר תאנה יאכל פריה ושומר אדוניו יכובד' (משלי כז, יח) – [הפסוק] מדבר ביהושע, שהוא שימש את משה, כמה דתימא [=כפי שאתה אומר] 'ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל' (שמות לג, יא). למה נמשלה תורה כתאנה? שרוב האילנות – הזית, הגפן, התמרה – נלקטים כאחת [=בפעם אחת אוספים את הפירות כולם], והתאנה נלקטת מעט מעט. כך התורה, היום לומד [אדם] מעט ולמחר [הוא יודע] הרבה,  לפי שאינה מתלמדת לא בשנה ולא בשתיים, עליו נאמר 'נוצר תאנה'. מהו 'יאכל פריה?' – פרי של תורה, מלכוּת... וכן אירע ליהושע, שלא ירשו בניו של משה מקומו אלא יהושע ירש מקומו... 'ושומר אדוניו יכובד' – זה יהושע, שהיה משמש את משה ביום ובלילה". כך נדרש הפסוק מספר משלי על עיסוק בתורה ("נוצר תאנה"), על השכר שניתן על כך ("יאכל פריה") ועל הכבוד שזוכה לו מי שמשמש את רבו באמונה ("ושומר אדוניו יכובד"). את הרב ראוי שישמש תלמידו המובהק, מי ששהה בסביבתו, שירת אותו, למד ממנו וקנה בעמל את תורתו.
נראה שהשאלה בדבר העברת המנהיגות ממשה ליהושע משקפת לא רק דיון בסיפור מקראי אלא, ואולי בעיקר, עיסוק בשאלה שהטרידה גם את החכמים עצמם: מי ראוי לבוא אחרי המנהיג הדתי, כגון ראש הישיבה או ראש בית הדין? האם בנו זכאי לכך אוטומטית מכוח בכורתו הביולוגית, או שמא עדיף לבחור בתלמיד המתאים ביותר לכך? את הדיון בשאלה הם עורכים תוך עיסוק בתקדים המקראי של משה ויהושע.
תקדים מקראי זה משמש את חז"ל גם לעיסוק בסוגיה אחרת שהיתה מוכרת להם מעולמם שלהם: הקושי הפסיכולוגי שבהעברת תפקיד מכובד אל אדם אחר. לא דבר קל הוא לראות כיצד מעמד וזכויות מועברים אל בני הדור הבא, וההיסטוריה עמוסה דוגמאות של אנשים שפרשו בעל כורחם מתפקיד, ולא הקלו, אם לדבר בלשון המעטה, על ממשיכיהם בתפקיד.
כדוגמא לרעיון זה נביא את האמור במדרש דברים רבה (ט, ט): "כיון שידע משה שהיה לו למות...קרא [אליו] את יהושע [ו]אמר לפניו [=לפני האלהים]: 'ריבונו של עולם, יטול יהושע ארכי [=שלטון] שלי, ואהא חי'. אמר הקדוש ברוך הוא: 'עשה לו כדרך שהוא עושה לך'. מיד השכים משה והלך לביתו של יהושע... יצאו להלוך. הלך משה לשמאלו של יהושע, נכנסו לאהל מועד. ירד עמוד הענן והפסיק ביניהם. משנסתלק עמוד הענן הלך משה אצל יהושע ואמר: 'מה אמר לך הדיבור' [=כינוי לה']? אמר לו יהושע: 'כשהיה הדיבור נגלה עליך, יודע הייתי מה מדבר עמך?!' אותה שעה צעק משה ואמר:' מאה מיתות ולא קנאה אחת!‘", ובכך הוא מקבל עליו באהבה את גזירת המוות, הנראית לו נוראה פחות מן הקנאה ביורש. גם בעניין זה דומה שחז"ל עוסקים בעצמם יותר מאשר בדמויות המקראיות. 

מתוך: א‘ שנאן (עורך), י‘ זקוביץ, ד‘ פרוינד (מערכת), נהרדעה - דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים, וילך (תשס“א 2001)
תמונה: משה, מיכלאנג’לו, בזיליקת סן פייטרו אין וינקולי, רומא, איטליה. 

אין תגובות:

פרסום תגובה