יום ראשון, 19 בספטמבר 2010


אריאל
אריאל סרי-לוי, מחזור ח

אסף ענברי, הביתה, תל אביב: ידיעות ספרים, 2009, 276 עמודים

     לוניה גלר הציע באספה שליד כל בניין מגורים ייבנה בית שימוש, והצעתו לא רק נפסלה אלא גם פגעה בשמו הטוב; "לאיזה שפל הגענו", אמר דב גלבוע לקלרה, "אם אפילו לוניה בא עם רעיונות של זעיר-בורגני."

עלילת הספר 'הביתה' מאת אסף ענברי היא סיפורו (האמיתי) של קיבוץ אפיקים, מימי השומר הצעיר בברית המועצות ועד להפרטה. מעולם לא ביקרתי באפיקים; אך בעת קריאת הספר המרתק הזה, העלה עליי הכתוב כאילו הייתי בין מייסדיו, אחר כך הצלחתי גם להיוולד ולגדול בו ולבסוף קוננתי על התפרקותו. קשה לתפוס שתהליכים היסטוריים וחברתיים דרמטיים כל כך חלפו בשנות חייו של אדם. איך אפשר לסכם עשרות רבות של שנים בפחות מ-300 עמודים? לא חוקר ספרות אנוכי, אך דומני שהסוד טמון במה שאין בספר: מילה מיותרת. ענברי, חד כתער, שועט בין המוני הדמויות והאירועים באלגנטיות מעוררת קנאה

המחבר הוא בן אפיקים ויחסו לתנועה הקיבוצית הוא אוהד וביקורתי כאחד: נוגה אך לא נוסטלגי, אירוני אך לא לועג. בין התהיות שהספר מעורר בעניינים שבין אידיאולוגיות לבני אדם ובין חזון למציאות, עלו בראשי גם מחשבות על תנועה אידיאולוגית-התיישבותית אחרת בתולדות הציונות, שעל ברכיה גדלתי אני – ההתיישבות היהודית-דתית ביהודה שומרון וחבל עזה. כמדומני שאנשי שתי התנועות עלולים להיעלב מההשוואה, ודווקא משום כך היא צריכה עיון נוסף. הספר, מכל מקום, מומלץ בחום גם לעירוניים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה