יום רביעי, 26 בינואר 2011

משפט שלמה וסיפור יוסף

ניקולאי ניקולאיביץ, משפט שלמה
פרשת "מקץ" (בראשית מא, א - מד, יז) נפתחת בסיפור חלומותיו של פרעה, ובסופם: "ויקץ פרעה והנה חלום" (בראשית מא, ז). מיבנה לשוני זהה, "ויקץ ... והנה חלום", מופיע במקרא עוד פעם אחת בלבד, ובו נפתחת הפטרת "מקץ" (מלכים-א ג, טו - ד, א): "וייקץ שלמה והנה חלום". בחלומו זה ביקש שלמה מה' "לב שומע לשפוט... להבין בין טוב לרע", ואכן, מייד לאחר סיפור החלום בא סיפור "משפט שלמה", המלמד כי המלך קיבל את מבוקשו.

אל שלמה באות למשפט "שתים נשים זונות", ללמדך כי כל אדם יכול היה לבוא לפני המלך למשפט, ואפילו בזויי עם כזונות. שתי הנשים טוענות לאימהות על אותו תינוק, והן מציבות בפני המלך אתגר בלתי רגיל. התובעת מודה כי אין היא יכולה להביא עדים לטענתה, "ואנחנו יחדיו אין זר אתנו בבית". למי אפוא יאמן המלך, כששתי הנשים סותרות זו את דברי זו?
הרטוריקה של התובעת מהוקצעת מאוד. היא מספרת סיפור שלם, דבר דבור על אופניו, ואף יודעת לתאר מה שלא יכולה היתה לראות במו עיניה, את נסיבות מותו של התינוק האחר ואת גזילת בנה חי ממנה: "וימות בן האשה הזאות לילה, אשר שכבה עליו, ותקם בתוך הלילה ותקח את בני מאצלי, ואמתך ישנה, ותשכיבהו בחיקה ואת בנה המת השכיבה בחיקי". התובעת ממשיכה ומבהירה כיצד גילתה את דבר המרמה משהאיר הבוקר. לעומת התובעת רהוטת הלשון. מגיבה הנתבעת בקיצור נמרץ :"לא כי בני החי ובנך המת", והתובעת, הקופצת לתוך דבריה, חוזרת על דברי רעותה בהיפוך הסדר:"לא כי בנך המת ובני החי". למי יאמין שלמה? לזו שדבריה רהוטים ובנויים לתלפיות או לזו המדברת קצרות? וכי כושר דיבור ורטוריקה מרשימים גם מצביעים על צדקת הטענות?
תחילה נדמה כי המלך שלמה אכן לא יוכל לפצח את החידה המשפטית, שהרי גם הוא חוזר על דבריהן של השתיים: "זאת אומרת זה בני החי ובנך המת, וזאת אומרת לא כי בנך המת ובני החי". פסק הדין שלו מפתיע ומבטא את הכרתו בשוויון ערך טענותיהן של השתיים, מאריכת הדבור והמקצרת בו, והוא מצווה לגזור את הילך לשניים ולחלק ביניהן.
עד מהרה מתברר כי המלך לא נתכוון לגזור דין צדק בעזרת החרב, אלא לבחון את לבן וכליותיהן של שתי הנשים. ואכן, ניכרים דברי אמת של אם המרחמת על פרי בטנה: "בי אדוני, תנו לה את הילוד החי והמת אל תמיתוהו". האישה האחרת מגלה את פרצופה האמיתי במילים: "גם לי גם לך לא יהיה- גזורו!“. עתה יכול המלך להוציא דין צדק ללא קושי, ובדבריו הוא חוזר על דברי האם האמיתית: "תנו לה את הילוד החי והמת לא תמיתוהו, היא אמו". כך התפרסמה בכל ישראל חכמתו של שלמה, כי ”חכמת אלהים בקרבו לעשות משפט“.
הבחירה בהפטרה זו לפרשת ”מקץ“ נובעת אפוא לא רק מן הדמיון הלשוני שבין ”ויקץ פרעה והנה חלום“ לבין ”ויקץ שלמה והנה חלום“, אלא גם בגלל הקשר שבין ”חכמת אלהים“ שזכה לה שלמה לבין חכמת יוסף, שעליו אומר פרעה: "הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו?” (בראשית מא, לח). המקרא מבקש אפוא ללמדנו שאין אדם יכול להוציא משפט צדק או לפתור חלום ללא סייעתא דשמיא.


מתוך: א' שנאן (עורך), י' זקוביץ וד' פרוינד, נהרדעה - דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים, מקץ, (תשס"א 2000)

תמונה: ניקולאי ניקולאיביץ 1831-1894, משפט שלמה

עוד על סיפור יוסף בבלוג:
'יוסף ואסנת' - רומן יהודי הלניסטי
סיפור יוסף - הבטים אמוניים, לאומיים וכלל אנושיים
סיפור יוסף במקרא ובראי הדורות
סיפור יוסף במקרא ובמדרש מול הסיפור בקוראן

אין תגובות:

פרסום תגובה