 |
| עגל זהב |
בנבואת ירמיהו מוכיח האלהים את העם על התנהגותו הקלוקלת: "ותבואו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה, הכוהנים לא אמרו איה ה', ותופשי התורה לא ידעוני, והרועים פשעו בי, והנביאים ניבאו בבעל ... " (ב, ז-ח). בין השאר מתלונן ה', אף תמה, על בני ישראל, אשר עזבו אותו, שהוא "מקור מים חיים", ונהו אחר האלילים, שהם "בארות נשברים אשר לא יכילו המים" (פסוק יג). להתנהגות זו של בני ישראל אין אח ורע; שום עם אינו פונה עורף לאלהיו, ואפילו אלהיו אינו אלא אל שאין בו כל תועלת, ואילו ישראל עזבו את האל האחד והיחיד: "ההימיר גוי אלהים, והמה לא אלהים, ועמי המיר כבודו בלוא יועיל" (פסוק יא). כבר חז"ל הניחו (ספרי זוטא, יב), כי הקריאה המקורית היתה "כבודי" (תחת "כבודו"), שהרי ה' הוא המדבר, והכבוד הוא כבודו, כבוד ה' (השוו, לדוגמה, שמות טז, ז; ויקרא, ט, ו), והתיקון מ"כבודי" ל"כבודו" הוטל בכתוב בשל החשש לפגיעה בכבוד האלוהים.
