יחזקאל הלל, מורה ומחנך
לפעמים כשאני מלמד בכיתה, מחלק דף עבודה וכל תלמיד עומד בפני עצמו, מתחילה להתקהל מקהלה של קול אחד: "יחזקאל", קורא תלמיד אחד ואז עוד "יחזקאל" קוראת תלמידה שניה והמקהלה מתגברת: "אני לא מבין, תבוא לעזור לי, אני לא עושה את הדף הזה, מה זה, בכלל לא למדנו את זה..." ועוד יחזקאל ועוד יחזקאל ואז כל הכיתה נעלמת ואני נמצא בחדר ילודים עם טורים טורים של עריסות ובכולן בוכים תינוקות: "תראה אותי, תראה את הקושי שלי, תראה את הצרכים שלי, תראה אותי...".
יש בנו איזו ציפיה שתלמידינו מרגע היכנסם בשער בית ספר יפרדו מכל העולמות שמהם הם באים, מכל הפנים שמהם הם מורכבים, יחבשו את כובע התלמיד ויבואו מכוונים ללמידה. כן ללמידה. לשתות בצמא, בסקרנות ובשקיקה את הנוסחא המתמטית, הפסוק, האירוע ההיסטורי או הראייה החדשה והמהפכנית במחשבת ישראל שאותם אנחנו מלמדים. אנחנו והם. ויעדיפו את המאורות הנשגבים האלו, את עתידם ואושרם העתידי על פני תהפוכות ההווה שלהם, על פני האהבות, הכעסים, האכזבות, המצוקות וההצלחות שלהם כרגע כאנשים. כי ברור לעין כל שהשיא שקבעת בפרוט נינג'ה לא משתווה כהוא זה למשפט פיתגורס האלמותי. ואם זה לא עוזר אז רק שתדעו שזה לבגרות!!!