יום שלישי, 8 בנובמבר 2011

האם משה מת?


בסוף ספר דברים מסופר על הברכה שבירך משה את עם ישראל קודם למותו וכן על יומו האחרון: משה מביט בפעם האחרונה מהר נבו על הארץ המובטחת, אשר לא זכה להיכנס אליה, ולאחר מכן הוא מת כשהוא בן "מאה ועשרים שנה" (לד, ז). סיפור אבלו של העם על מות משה והקביעה כי "לא קם נביא עוד בישראל כמשה ..." חותמים את התורה (לד, ז-יב).

ספר התורה חייב היה לספר על מיתתו של משה - מי שסיפור חייו מלידה (שמות א-ב) ועד מוות מקיף את סיפור שעבוד מצרים, היציאה ותקופת המדבר - וזאת בשל החשש מפני פולחן האישיות ובשל הרצון להימנע מהצגת דמותו כגיבור על-אנושי, מיתולוגי. סיום חיי משה עלי אדמות תוך מעבר אל חיי נצח, דבר העשוי להתבטא דרך משל בעלייה אל האלוהים השמיימה, כשם שסופר על אליהו הנביא (ואולי אף על חנוך [בראשית ה, כד]), היה בו כדי להפוך אותו לדמות כמו-אלוהית ולסכן את האמונה המונותיאיסטית הצעירה, המתגוננת על חייה בלב הים האלילי הסובב אותה ומאיים להטביעה.

והנה, אף שהתורה מספרת את סיפור מותו של משה, פרוש על פני סיפורה דוק של פלא ומסתורין, עד שניתן לחוש מתחת לפני השטח בסימנים של פולמוס כנגד מסורת כלשהי היודעת על כך שמשה לא מת: ה' עצמו הוא שקובע את שעת מותו של משה: "וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה'" (פסוק ה); משה אינו מובא לקבורה בראש ההר, בקרבת האלוהים שוכן השמים, אלא בגיא; קבורתו איננה כקבורת כל האדם, וה' בכבודו ובעצמו מטפל בה: "ויקבור [הנושא הוא ה', הנזכר בסוף הפסוק הקודם] אותו בגי בארץ מואב מול בית פעור" (פסוק ו). מקום קבורתו של משה אינו ידוע: "ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה" (שם). תרצה - אין קברו ידוע כדי למנוע עליות לרגל, פולחן קברים ושרידים מקודשים, אשר המקרא מתעבם בלב ונפש; תרצה - יש באי-הידיעה הזה רמז לכך שמשה מעולם לא נקבר, משום שלא מת.
אל העדויות הפנימיות האלה הרומזות לאופיו הפולמוסי של סיפור מות משה, היוצא, כאמור, כנגד מסורת כלשהי בדבר חיי אלמוות שזכה להם משה, מצטרפת עדות חיצונית עקיפה - סיפור עלייתו של אליהו בסערה השמיימה (מלכים-ב ב, א-יח). 
מן המפורסמות הוא שסיפור חייו של הנביא אליהו הולך בעקבות סיפור חיי משה. דוגמא מובהקת אחת לכך הוא סיפור אליהו בחורב: אליהו המתוסכל נוכח מעלליהם של ישראל ההורסים את מזבחות ה' ופוגעים בנביאיו, מגיע עד הר האלוהים חורב (מלכים-א, יט), לאחר שאינו אוכל ארבעים יום וארבעים לילה, וזוכה על ההר להתגלות אלוהים בפתח "המערה", בה"א הידיעה, היא נקרת הצור שבה זכה משה, שגם הוא לא אכל ולא שתה ארבעים יום וארבעים לילה (דברים ט, יח), להתגלות האל (שמות לג, יח-כג), וניתן היה להביא דוגמאות נוספות לקווי קישור בין משה ואליהו. 
קווי הקישור האלה מגיעים עד תום סיפור חייהם עלי אדמות. בסיפור הסתלקותו של אליהו מעולמנו הוא חוצה תחילה את הירדן (מלכים-ב ב, ח: "ויכה את המים ויחצו הנה והנה ויעברו שניהם [אליהו ואלישע] בחרבה"), כמוהו כמשה שחצה לישראל את ים סוף והעבירו בתוכו (שמות יד, כא-כב: "וישם את הים לחרבה ויבקעו המים ויבואו בני ישראל בתוך הים..."). הקורא על הסתלקותו של אליהו עשוי לתמוה מדוע חוצה הנביא את הירדן ועובר מיריחו אל הגדה המזרחית כדי להילקח משם. והנה, נראה לומר כי גם בפרט זה יש משום חזרה על תולדות חייו של משה. מקום עלייתו של אליהו השמיימה - בעבר הירדן מול יריחו - הוא גם מקום הסתלקותו של משה, העולה לפני מותו "מערבות מואב אל הר נבו ראש הפסגה אשר על פני ירחו" (דברים לד, א). 
סביר אפוא לומר, כי יוצרי הביוגרפיה של אליהו שאבו גם את פרק הסיום של חייו מסיפור שהכירו על חיי משה, סיפור שכלל הסתלקות מופלאה מעל פני האדמה, אלא שפרק זה בחיי משה, עלייתו השמיימה, הושתק ונעלם, ורק הדו, עליית אליהו, מצוי בידינו על דרך ההשתקפות במקום אחר במקרא. על קיומה של מסורת אשר האמינה כי משה לא מת מעיד במפורש ההיסטוריון יוסף בן מתיתיהו, בן המאה הראשונה לספירה, בספרו "קדמוניות היהודים": " ... ופתאום עמד עליו [=על משה] ענן והוא נעלם ליד גיא אחד. אולם בכתבי הקודש כתב [משה] על עצמו שמת, משום שפחד, שמא יעזו לומר שבגלל צדקותיו הגדולות עלה לאלוהים" (ספר רביעי ז, מח). הד ברור למדי למסורת זו מצוי גם בספרות חז"ל, בתלמוד הבבלי (סוטה יג ע"ב), אגב עיסוק במות משה: "היכן משה מת? בחלקו של ראובן, דכתיב: ‘ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו’, ונבו בחלקו של ראובן [ראו במדבר לב, לח] ... והיכן משה קבור? בחלקו של גד [על יסוד דרשת המילים שבברכת משה לשבט גד, "כי שם חלקת מחוקק ספון", כמדברים בקבורת משה] ... ומחלקו של ראובן עד חלקו של גד כמה הוי [=כמה הוא, מה המרחק]? ארבעה מילין. אותן ארבעה מילין מי הוליכו? מלמד, שהיה משה מוטל בכנפי שכינה [והקב"ה עצמו הוליכו ממקום מותו למקום קבורתו] ... ויש אומרים: לא מת משה ... [אלא] עומד [במקום] ומשמש [לפני האלוהים]". 
הנה ראינו כי מסורת על חיי-הנצח של משה, מסורת שביקשה התורה להעלים ולטשטש בסיפור מות משה, מצאה לה מהלכים במסורות שעל-פה ובדרכים נסתרות והגיעה על דרך ההשתקפות אל סיפורי אליהו מכאן, ואל מסורות בתר-מקראיות, בכתבי יוספוס ובמדרשי חז"ל, מכאן.

מתוך: א' שנאן (עורך), י' זקוביץ וד' פרוינד, נהרדעה - דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים, וזאת הברכה (תשס"ב 2001)

ראו גם: עד מאה ועשרים

אין תגובות:

פרסום תגובה