 |
| הרב יובל שרלו וד"ר לאה מזור |
שיחה במכון 'כרם' (28.2.06) עם הרב יובל שרלו על לימוד תנ"ך בציבור הדתי ועם ד"ר לאה מזור על לימודו באקדמיה. שאלות ותהיות מהנוכחים: דתיים וחילוניים, מורים ותלמידים, ותיקים וצעירים. מהם ההבדלים בהנחות היסוד בין שתי הגישות השונות לתנ"ך? האם יש לשלב בהוראת התנ"ך השוואות לטקסטים מן המזרח הקדמון? האם להצביע על פולמוסים פנים וחוץ מקראיים? האם ניתן לפשר בין הגישות השונות? מנחה: אילה פז.
ליהי אברמזון מגיבה במה השיחה במכון "כרם" עם הרב יובל שרלו וד"ר לאה מזור תרמה לי: השיחה תרמה לי בכך שהיא הבהירה את שתי הגישות השונות להוראת המקרא. בחינוך הדתי יש מגמה מובהקת מתוך ראיית העולם הדתית. הלימוד האקדמי לעומת זאת משתדל להיות עד כמה שאפשר אובייקטיבי מתוך ידיעה קודמת ולשאול שאלות מתוך סקרנות שאין לה מטרה אלה עצם סקרנות הלמידה עצמה. המגמה היא לא לחנך דרך הטקסט למטרה מסוימת אלה רק לעודד סקרנות. נשאלה השאלה בפורום למה בחינוך הדתי לא חושפים את התלמידים לאמונות שבהם האימנו במקביל באותה תקופה עמים זרים כמו שמלמדים במוסדות החילונים. [לדג' עלילות הבריאה במקביל לעלילות גירגמש.] התשובה של מייצג החינוך הדתי הרב יובל שרלו הוא שיש צורך לעשות הבחנה בין התנ"ך לכל הטקסטים האחרים. הבחנה בין קודש לחול. בנוסף, הוא אינו מוצא סיבה מכיוון שיש לו מגמה אחרת ולכן אין לו צורך בטקסט הזה. למרות זאת כן חשוב שהוא ידע שזה קיים ושקיימת התבוננות ביקורתית. נשאלה שאלה לגבי התבוננות פמיניסטית על המקרא בלימוד הדתי בבתי הספר. התשובה של החינוך הממלכתי דתי היא שיש לעבוד קשה כדי ללמוד את הכוונה המקורית של הטקסט ולא איך מפרשים את הטקסט ואיך אנחנו מרגישים וקוראים את הטקסט אלה לפענח מה הטקסט במקורו נועד להגיד. גם שאלות של איך פותרים לימוד דתי לגבי פרקים בתנ"ך שרואים שנכתבו מאסכולות שונות. בזכות הרב בויאר נתנה היכולת לקרוא את הפרקים מתוך ידיעה שנכתבו מאסכולות שונות בלי הצורך להתעסק בכך שהם נכתבו על ידי שני מחברים שונים. עלתה השאלה האם זו אמונה עיוורת שמתעלמת מעובדות מתוך פחד שזה יערער את האמונה. התשובה של הרב שכל המשמעויות הביקורתיות זה לא מה שהוא מחפש בהוראת לימוד תורה. נדרשת בחירה מה אני רוצה ללמד ואיפה אני רוצה להתמקד כי השעות מוגבלות בזמן. תגובה ללימוד האקדמאי הייתה שגם הוא מתעלם- מהאמונה מה' ולמעשה מפספס את המהות האמתית של הטקסט. התשובה של ד"ר לאה מזור שאין ספר שה' הוא הגיבור המרכזי של הטקסט ומתוך לימוד מחקרי אנחנו עוסקים בטקסט מי כתב אותו ולשם מה הוא נכתב ואין התעלמות מכך. לבסוף נשאלה אותם שאלה אם ילמדו ערב בחברותא האם זה יתרום להם לשיעור שהם מלמדים. ד"ר לאה מזור עונה שכל אדם צריך לחיות באמונותיו ולא צריך להגיע להסכם. החינוך הדתי והחינוך החילוני הם שונות מיסודן וכך צריך להיות כי לכל אחד יש את האמת שלו. התשובה של הרב יובל שרלו הייתה יותר קיצונית שהוא לא מעוניין לבוא ללימוד שהוא לא דתי כי זה נוגד את אמונותיו מצד שני הוא ייהנה ללמוד ממנה את המתודות שלה ולהשתמש בהן וליצוק לתוכן את אמונותיו ולא מנקודת מוצא של אמונה בה. הדיון עבורי היה מאוד מעניין שהבהיר לי כמה זה חשוב להיות מודה באיזה מקום אתה בה ללמד. כמה צריך להיזהר ולהיות מודעים לשני הגישות ולכבד אותם. לא לכפות גישה מחקרית וגם לא גישה מתוך אמונה כי באמת זה בחירה אישית של האדם בנוגע לאמונתו. אני בחינוך החילוני חושבת שיש מקום לכבד גם את האמונה הדתית ולהכיל אותה ויחד עם זאת להביא את הגישה המחקרית ולראות שיש אופציות שונות להתבונן וללמוד את הטקסט. לא לבטל אף גישה ובתחושה שלי חשוב להכיר את שניהן כי כמו שקראנו במאמר הקודם וכמו שטען הרב יובל שרלו, חשוב ללמוד את הטקסט במשמעות שלשמה הוא נכתב. יחד עם זאת אני חושבת שמעניין חשוב ולגיטימי לא פחות ליצוק קריאה ביקורתית, היסטורית ואישית לתוך חוויה מעמיקה ורלוונטית למגוון האנשים כלימוד אבן התרבות והרוח החשובה בעולם לעם היהודי ולעולם כולו.
השבמחקשמעתי את השיח בין המורים לביניכם ולהלן תגובתי:
השבמחקכמו ששני קווים מקבילים לעולם לא ייפגשו כך לעולם אי אפשר להפגיש בין הגישה המדעית האקדמית הבוחנת את המקרא כיצירה מופלאה שבוודאי לא נכתבה על ידי אלוהים גם לא הוכתבה על ידי אלוהים, אלא על ידי בני אדם, לעומת הגישה האמונית הרואה את המקור לתורה כמקור אלוהי שמימי ומעמידה בתורה את האדם מול האלוהים! שזה בעצם מהותה של כל התורה האדם מול בוראו.
העמדת הגישה האמונית מול הגישה המדעית כמוה כניסיון להעמיד את התחושה והרגש מול הפיקחון השכלי, שלא תמיד עומדים על מישור אחד. האמונה היא תכליתית ויש עמה גם מטרה שמקדשת עליה את האמצעים. המדע רחוק מתכלית, רחוק מאמונה תיאולוגית. הבחינה המדעית את התורה והנ"ך יכולה להיות מאספקטים שונים. למשל תורת התעודות, ניתוח ספרותי, ביקורת ופרשנות השוואתית למקורות אחרים ( עלילות גילגמש חוקי חמורבי וכד' ) הסתמכות על הקש ומסקנות מכתבי אוגרית , אל עמרנה יב במצרים וכד' בדיוק כמו שלגבי התלמוד אנו בודקים ומשווים לכתב מינכן 95 כך אנו משווים ומסתמכים על המסורה על הביבליאבריקה וחילופי הגרסאות ספטו אגינטה וולגטה וכו..
בשני המקרים נדמה לי שלא אטעה אם אומר שמטרת התורה וסיפורי התורה הם להתוות דרך חיים נכונה. אלא שההבדל הוא אמונה מול מדע. ואם אמונה אי אפשר להתווכח כי היא במובן מסוים עיוורת לסביבותיה. ומתרכזת רק בנתיב אחד.
אך עם בכל זאת ננסה להתווכח עם אותה אמונה מתוך נקודת ראות אחת שהתורה היא דרך חיים, הייתי אומר שהרב שרלו בוחר בדרך לא נכונה , לדעתי , כמובן, כאשר הוא אומר שכמחנך לא יתכן שהוא יוציא את יעקב אבינו כרמאי. שהרי מה יחשוב התלמיד כאשר יצא הביתה עם הדעה שאביהם של ישראל הוא רמאי?
ההפך מכך הוא הנכון! שבדיוק זה מה שהתורה, לפי דעתי, רוצה להראות: אביהם של ישראל יעקב אבינו אינו נקי מתכונות אנוש ויצרי אנוש שניחנו בהם בני האדם גם לו יכולה להיות תאווה רכושנית ( למשל לזכות בבכורה או בברכה) ולשם כך אמצעי השקר והרמאות שקיימים באופיים של בני אדם כשרים. שהמטרה להיות אב אומה מקדשת גם אמצעים לא כשרים.
ניתן בהחלט לומר שאברהם נכשל בניסיון האחרון שלו. ומי שסובר אחרת זכותו לסבור אחרת. אך כמו שיכול היה לומר "השופט כל הארץ לא יעשה משפט". היה צריך לומר מי שברא את העולם ונותן חיים לבני אדם הוא שייקח חיים לפי רצונו ולא ישתמש כאב כשליח לקחת את חיי בו אהובו. ומי שפועל כמו אברהם הוא מתנשא לרמה של כרוב או מלאך ופורץ כל מסגרת אנושית על יצריה ותכונותיה כפי שאלוהים ברא את האדם. היינו גם מבחינה תיאולוגית אברהם נכשל. שכן התנהגותו לא הייתה אנושית ובהחלט לא לפי מסגרת התכונות המוגבלות לאדם. ועובדה כמו שאברהם בורג כותב בסיפרו האלוהים יותר לא מדבר עם אברהם עד יום מותו. וכל השיח הוא באמצעות מלאך שליח. מטרת סיפור העקדה הוא חינוכי להראות שלכל פעולה אמונה וכד' צריך שתהיה לו פרורפורציה נכונה . יחס נכון. גם אמונה אסור לה שתהיה עיוורת. בכל דבר בחיים. גם היא ניתנת לבחינה. וכאשר היא דורשת ( כמו במקרה אברהם) מעשה שהוא מעבר לתכונותיו הטבעיות, אופיו הטבעי של האדם, ודורשת ממנו לעבור לרף שאינו במסגרת אנושית, האדם הזה יכשל גם בעיני אדם וגם בעיניי האלוהים. ( אגב יש גם רמז מנחה לאברהם להתנגד לאלוהים שהרי בפרק לפני כן הובטח לו "כי ביצחק יקרא לך זרע" והנה כאן הוא מתבקש לחסל אותו?! תמוה לא? זה הרמז שניתן לאברהם והוא אפילו לא משתמש בו מול האלוהים.
אגב במסכת יבמות גם חז"ל אומרים ששאול נכשל כי היה טוב מדי ואלו רק אדם שקופת שרצים תלויה על גבו יכול להיות מלך טוב לעם כמו דוד. ודוד היה לטעמי האדם האכזר ביותר בתנ"ך ובכל זאת מלך גדול! כי כך בנויים חיי אדם מאז ועד ימינו אנו