שאלת ההקשר הנכון

ד"ר ערן ויזל, קיבוץ נתיב הל"ה

ד"ר ערן ויזל

אֵינֶנּוּ מַעֲלִים עַל הַדַּעַת לָצֵאת לַחֲזִית

לְלֹא בְּגָדִים לְהַחְלָפָה, סַבּוֹן, מִבְרֶשֶׁת שִׁנַּיִם.

יִהְיֶה מִי שֶׁיַּצְפִּין בְּתִיקוֹ סֵפֶר שִׁירָה דַּק.

וּכְשֶמִּישׁוֹרֵי הַקְּרָב פְּרוּשִׂים לְפָנֵינוּ 

אִישׁ אֵינוֹ זוֹכֵר עוֹד כִּי הֵם נִמְתָּחִים עַל קְלִפָּתוֹ

שֶׁל כַּדּוּר הַמֻּבְרָג אֶל צִירוֹ בֶּחָלָל. 

בְּמֶרְחַק בִּטָּחוֹן עוֹמְדִים כַּלְבֵי הַבָּר, מִשְׁתָּאִים לְמַרְאֵה

סִילוֹנֵי אָבָק הָעוֹלִים תַּחַת שַׁרְשְׁרוֹת הַטַּנְקִים

וּמִתְלַכְּדִים לְעָנָן מֵעַל רָאשֵׁיהֶם שֶׁל חַיָּלִים רָצִים לְכָאן וּלְכָאן. 

בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר יָשׁוּבוּ רֻבָּם אֶל זְרוֹעוֹת אֲהוּבוֹתֵיהֶם.

הַתִּינוֹק, שֶׁבֵּינְתַיִם גָּבַר עַל שִׁעוּלָיו וְהָפַךְ לְאָב,

יִדְחַק גַּם הוּא אֶל הַתִּיק בְּגָדִים לְהַחְלָפָה, 

סַבּוֹן וּמִבְרֶשֶׁת שִׁנַּיִם, 

יָשִׂים פְּעָמָיו אֶל הָרַכֶּבֶת.

מתוך "שאלת ההקשר הנכון", בתוך: "הלכנו הרחק עד הנה"

ספר חדש בסדרת "כבר" בעריכת ליאת קפלן

הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, ספטמבר 2012

ערן ויזל, יליד 1972, נולד בקיבוץ נתיב הל"ה ובו הוא מתגורר עד היום. נשוי לבת הקיבוץ, אב לארבעה. ויזל הוא בעל תואר דוקטור למקרא מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים. מחקריו שנתפרסמו בישראל, בגרמניה, בצרפת, באנגליה ובארצות הברית מוקדשים לפרשנות המקרא היהודית לדורותיה ובפרט לפרשנות המקרא בימי הביניים. ספרו על הפירוש המיוחס לרש"י לספר דברי הימים ראה אור בהוצאת מאגנס (תש"ע). קובץ המאמרים 'ליישב פשוטו של מקרא' יצא בעריכתו ובעריכת כלת פרס ישראל שרה יפת בהוצאת מוסד ביאליק (תשע"א).

הוצאת מוסד ביאליק

ערן ויזל קורא את שירו, בין ניק קייב ליהודה עמיחי. 

תגובות וביקורות על ספרו:
--- יונתן ברג, נשיאה משותפת בעול, מוסף הספרות של מקור ראשון.

---"הלכנו הרחק עד הנה", ספר שיריו הראשון של ויזל, נכתב בתנופה אחת, במשך שבעה חודשים. שירי הספר נעים בין העיסוק האישי, המשפחתי וחוויות הילדות והבגרות בקיבוץ, לבין ההגותי, הכלל-אנושי, ההיסטורי והפילוסופי. בלשונו משתלבים העברית לדורותיה ולרבדיה. בשיריו ניכרות השפעות מן המקרא והברית החדשה, מספרות חז"ל וספרות חכמי ימי הביניים, ומן השירה המודרנית, עברית ולועזית כאחד.

---ד"ר עודד מנדה-לוי, החוג לספרות, אוניברסיטת תל אביב:

"הלכנו הרחק עד הנה"  שלם ונפלא: בשל, רציני ועם זאת קריא. יש בו נרטיביות פשוטה ואינטימית. ברוב השירים דובר ״גוף ראשון רבים״ מפתיע, חדש, מתחייב מתוך הקריאה. הרוח הכללית, אולי גם בשל כך, היא של תבונה, מפוכחות, מעטה של שלווה שמסתיר איזו אימה נשלטת. ״השירה בוקעת מן התהום״, כותב ויזל, ונדמה שיש בה איזה ריחוף בתהומות, נעימות קשה או צער רך. 

"הלכנו הרחק עד הנה"  הוא אחד הספרים היפים והמגובשים של השנים האחרונות. לי אין ספק בכך. 

ראו גם: ערן ויזל, יונה הנביא מספר את סיפורו