המפקד במדבר ומיפקדים אחרים

מדבר סיני

פרופ' מרדכי כוגן, האוניברסיטה העברית

הפרשה הפותחת את ספר במדבר עוסקת כולה במיפקד שנערך ליד הר סיני "בשנה השנית לצאתם [של בני ישראל] מארץ מצרים" (א, א), ומכאן שמו של הספר בפי חז"ל: "חומש הפקודים" (כך, למשל, משנה יומא ז, א). בכל המקרים במקרא שבהם מוזכרת עריכת מיפקד היא באה כשלב ראשון של הכנות לפעולה צבאית (כגון כיבוש העי [יהושע ח, י], מלחמת שאול בעמונים [שמואל-א, יא, ח], ועוד), וכך גם בענייננו. בני ישראל מתבקשים להתארגן כמחנה צבא לקראת התזוזה מהר סיני והצעידה לעבר ארץ כנען. כל "בן עשרים ומעלה כל יוצא צבא" (פסוק ג) התייצב בין כלל המתגייסים שנרשמו "במספר שמות" (פסוק ב). הלויים לא נמנו עם יתר בני ישראל בשל מעמדם כמשרתים בקודש, ומניינם נקבע בנפרד (א, מז-נד).

סך כל הלוחמים שהתפקדו היה "שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמישים" (ב, מו) - מספר התואם את המסורת בדבר "שש מאות אלף רגלי הגברים, לבד מטף" שיצאו ממצרים (שמות יב, לז). מספר זה עולה - אם נוסיף אליו את הנשים ומספר קטן של ילדים - שציבור יוצאי מצרים מנה לפחות שני מיליון איש, ולפי רוב דעות החוקרים זהו סכום בעל אופי אגדי, שאין מאחוריו ממשות. ואולי הוא בא להדגיש את גודל הנס של הקיום המופלא של רועי הצאן העבריים אשר ברחו ממצרים אל מדבר סיני הגדול והנורא. פריט ארכיאולוגי זעיר חושף מקצת מן המציאות הריאלית שמאחורי תיאור המיפקדים שבמקרא. אוסטרקון (חרס ועליו כתובת) מסוף המאה השמינית או ראשית המאה השביעית לפני הספירה, שנתגלה בתל עירא שבצפון הנגב, רומז על הדרך שבה נהגו לערוך מיפקדים. וזו לשון הכתובת: "מפקד. ברכיהו גבח מוקר שלמיהו". נראה שיש לפרש את הכתוב כרשימת שמותיהם של ארבעה אנשים, שהיו אולי בני משפחה אחת, אשר עמדו למיפקד. רשימה מעין זו נמסרה לאחר מכן לאחראים למיפקד, וכך יכלו אלה לסכם "במספר שמות" את כל חברי בתי האב השונים וכך להגיע למספר הכולל של אנשי השבט ואחר כך העם.

מיפקד נזכר גם בקשר לבניית המשכן (שמות ל, יא-טז) ושם מסופר שכל איש "העובר על הפקודים" נצטווה לתת מחצית השקל "כופר נפשו לה' בפקוד אותם, ולא יהיה בהם נגף..." (שמות ל, יב). מדברי הכתוב מסתבר, שתשלום מחצית השקל היה יותר מאשר מס שנועד לבניית המשכן. וכאן ניתן לנו ללמוד פרק באמונות ודעות של העולם העתיק. מן המלים "כופר נפשו" משתמע שעצם עריכת המיפקד נתפס כדבר מסוכן, כאילו ידיעת המניין המדויק עלולה להוביל לאסון, מחשבה שוודאי לא היתה רחוקה מלבו של כל חייל שעמד לפני גיוסו. אולי האמינו הקדמונים, כי הפגנת הכוח הבאה לידי ביטוי במיפקד - מעין ה"היבריס", אותה גאווה שחצנית המוכרת מתרבות יוון - מפנה כלפי האדם את תשומת לבה של האלוהות, ולא לטובה, וכדי להציל חיים ולהתגונן מפני כל רעה שלא תבוא, נתרמה בעת המיפקד מחצית השקל, כמעין "כופר נפש". 

לאור האמור כאן מובנת לנו התוצאה העגומה שהביא המיפקד שערך מאוחר יותר המלך דויד (שמואל-א כד). בתום מבצע שארך תשעה חודשים ועשרים יום, אשר במהלכו נמנו יותר ממיליון אנשי חיל בכל גבולות ארץ ישראל, נתקף דויד חרטה של שמנה את העם ביודעו שחטא במעשהו זה כלפי ה'. ואמנם ה' מעניש את דויד ומכה את העם בדבר המפיל בו חללים רבים, "מדן ועד באר שבע שבעים אלף איש" (פסוק טו). דומה שדויד חטא בזה שלא נהג בזהירות הדרושה; לפי תקדים המיפקד שנערך בזמן הנדודים במדבר היה עליו לדרוש תשלום כופר נפש מן המתפקדים, ועל ידי כך היה מונע את האסון. וכך פירש את סיפורנו ר' אלעזר (תלמוד בבלי, ברכות סב ע"ב), והשוו גם את דברי פרשן המקרא ר' לוי בן גרשום (הרלב"ג) לסיפורנו: דויד חטא בזה שהוא בטח "על רוב העם (היינו: על מספרו הגדול של עם ישראל, כפי שעלה מן המיפקד), ולא היה ראוי שיבטח כי אם בשם יתברך לבדו". 

התלמוד קובע, כי "אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה ... [כי] כל המונה את ישראל עובר בלאו [כלומר פוגע בצו של "לא תעשה"], שנאמר (הושע ב, א) "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד" (בבלי יומא כב ע"ב). והנה, המנהג העממי ידע מאז ומתמיד להיזהר מן הסכנה שבמיפקד בדרך מיוחדת: כדי לדעת את מניינה של אוכלוסייה מסוימת, אין סופרים את האנשים אלא מונים חפצים (מכל סוג שהוא) הניתנים על ידי כל מתפקד ומתפקד, ועל ידי סך כל החפצים אפשר לדעת את מספרה של האוכלוסייה. לפי זה טוען רש"י (בפירושו לשמות ל, יב) שהמיפקד שנערך במדבר נערך על ידי ספירת השקלים שנתרמו לעבודת המשכן: "כשתחפוץ לקבל סכום מניינם, לדעת כמה הם, אל תמנה לגולגלות, אלא יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה את השקלים ותדע מניינם, ולא יהיה בהם נגף, שהמניין שולט בו עין הרע ...". והוא הדין במסורת הפרשנית העוסקת במסופר על שאול, שלפני מלחמתו בעמלק פקד את העם "בטלאים" (שמואל-א טו, ד). "טלאים" הוא שם של מקום, אך המדרש, ובעקבותיו הרבה מפרשני המקרא המסורתיים, מבארים כי המדובר במניית העם על ידי כך שכל אדם נתן טלה אחד: "שנטל מכל אחד טלה ומנאם בהם“ (רש"י). ובדומה ניתן להזכיר את המסופר על המלך אגריפס (בן המאה הראשונה לספירה): "פעם אחת ביקש אגריפס המלך לידע כמה מניין אוכלוסין שבירושלים [בעת העלייה לרגל בחג הפסח], אמר להם לכוהנים 'הפרישו לי כוליא [=כליה] אחת מכל פסח ופסח' [=מכל קורבן המוקרב בפסח]. הפרישו לו שש מאות אלף זוגות של כוליות, כפליים כיוצאי מצרים" (איכה רבה א, ב), ומכאן ניתן להעריך את מספר המקריבים. אך המדרש ממשיך ומזכיר, כי כל קורבן וקורבן הוקרב על ידי קבוצה של עשרה אנשים לפחות, ולדעת ר' חייא "אפילו ארבעים ואפילו חמישים" ובר קפרא אמר "אפילו מאה". מסתבר אפוא כי 1,200,000 הוא רק המספר המינימאלי של העולים לרגל! כפי שראה חוקר המזרח הקדום א"א ספייזר (E. A. Speiser), החרדה הטמונה בהתפקדות וברישום שמות המתפקדים מצאה את דרכה גם אל דימוי מוכר בתפילות ראש השנה. יום זה הוא יום הדין, שבו "כל באי עולם עוברים לפניו [=לפני הקב"ה] כבנומרון [=Numerus, גדוד חיילים העומד למניין) וגורלם נקבע לשנה נוספת, מי למוות ומי לחיים (משנה, ראש השנה א, ב). 

מתוך: א' שנאן (עורך), י' זקוביץ וד' פרוינד, נהרדעה - דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים, במדבר, (תשס"א 2001)

צילום: מדבר סיני