שרה מלצר, חובת הזכרון במציאות כפולת פנים

תערוכתה של ד“ר שרה מלצר, ’חובת הזכרון במציאות כפולת פנים‘,

עוסקת בדינאמיקה של מציאות קיומית המיטלטלת בין העוצמה של המשכיות החיים בעולם חי וקיים לבין חובת הזיכרון לעולמות שנכחדו בשואה לבלתי השאר שריד. מלצר מבקשת להעלות מאופל השיכחה גם את הניספים מקרובי משפחתה, אבל תוך רצון לחרוג מסיפורה האישי אל הסוגיה הרחבה של החובה לזכור את השואה. פתיחת התערוכה נקבעה ליום הזכרון הבינלאומי לשואה, הוא ה-27 בינואר 2014. התערוכה הוצגה באוניברסיטת תל-אביב, במבואת הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי. האוצר: אריה ברקוביץ.

שש עבודות מתוך התערוכה נבחרו לאוסף ביד ושם , ומאוניברסיטת חיפה פנייה להציג מחדש, בפעם השנייה ,את התערוכה ביום השואה באפריל 2015. 

שני עולמות בתערוכה: עולם ששקע מול רקיע נעול - תבליטי דיוקנאות נטולי צלם אדם העשויים מעיסה של ‘קריעות’ נייר עיתון האפויים עד שריפה, ועולם עומד וקיים –  ציורי  דיוקנאות עזי צבע על קופסאות אריזה מקרטון.
התערוכה מעוררת את השאלות הכבדות: איך הגיעו בני אנוש לביצוע השמדה תעשייתית של בני אדם? מהו המימד המוסרי של החובה לזכור? איך זוכרים רגשות (בהבדל ממידע)? מהו היחס בין לזכור לבין לסלוח? מהי קהילת זיכרון? האם הזיכרון מסייע לסליחה או עומד לה לרועץ?

ראשיתה של התערוכה בגילוי עיזבון של עשרות מכתבים וגלויות דואר שנשלחו מפולין אל דודתה של מלצר, תמה טייטלבאום (גרה בנשר שליד חיפה) בין השנים 1925-1947.  עשרים שנה לאחר מות הדודה, מסר בנה ,לבב' שושנה ויינפלד, אשתו של פרופסור משה ויינפלד, את האוסף הנדיר הזה, ובשנת 2008 הגב'  שושנה ויינפלד העבירה  אותו לשרה מלצר. עם פתיחת האוסף נגלה לעיניה של שרה  מברק אס.או.אס שנשלח מהעיר לבוב במאי 1940. במברק התחנן דודה של שרה  מנדל ויינפלד, להשיג למשפחתו אשרת כניסה לארץ ישראל כדי להינצל מההגליה לסיביר על-ידי השלטונות הסובייטים. לרוע המזל הסרטיפיקט המבוקש לא הושג, הנאצים כבשו את האזור והמשפחה נספתה ב-1942 במחנה ההשמדה בלז'ץ.

שאלת השרדותה בחיים לאור השמדת האחרים הטרידה את מלצר לאורך השנים מבלי יכולת לתת לה ביטוי. מיום גילוי העזבון, במשך שנתיים, היא שקדה על פענוח המכתבים ועל עריכתם לספר ההנצחה, קורות משפחת ויינפלד, שיצא לאור ב- 2010. הספר מכיל את מקבץ המכתבים והתצלומים שנתגלו בעיזבון. 

המברק שנתגלה אחרי 60 שנה מיום שיגורו ועשרות הגלויות והמכתבים שבעיזבון, נותרו כהישארות נפש מקרובי משפחתה אחרי השמדתם. הם העלו ועוררו אצל האמנית  דחף לחפש דרך יצירתית לגילומה של טרגדיית ההשמדה בלבוש חזותי-פלסטי. החיפוש הוביל לפיתוח טכניקה ייחודית של תבליטי דיוקנאות נטולי צלם אדם מנייר עיתון אפויים עד שריפה. 

גזירת קרעי העיתונים בידיים הייתה כעין טקס ’הקריעה‘ הדתי של אבלים. הפיכתם של הקרעים לעיסת נייר שממנה נוצרו עשרות דיוקנאות נטולי צלם אדם, ואפייתם בתנור ביתי עד שהעלו עשן והתפחמו, חוברים יחדיו למשפחה אנושית, שכמו בוקעת מתוך הכבשן, ומנסה לחזור לחיים ולהכריז: ‘לא נעלמנו, אנחנו כאן בתודעה ובזיכרון’. הטכניקה האומנותית הזאת מוצגת בתערוכה בסרט הוידאו, החוב של הציירת. 

מול התבליטים המונוכרומאטיים של הדיוקנאות המפוחמים התלויים על הקיר הלבן - מאכלסות את התערוכה עשרות קופסאות קרטון צבעוניות הפזורות בחלל, ועליהן מצוירים דיוקנאות אקספרסיביים עזי צבע. הקופסה, שהייתה פעם חדשה ומלאה, התרוקנה והפכה למיכל ריק של זיכרון, המקפל בחובו את העבר כפליט המיטלטל ממקום למקום. הדיוקנאות הם נפשיים ופנימיים כאחד. זיכרון הנוכחים-הנפקדים, חי בקרב רבים מאתנו, ועמם אנו מנהלים שיג ושיח תמידי. בהתייחס למונחיו של וולטר בנימין, ניתן לראות בהן דמויות המהלכות ומשוטטות לא רק במרחב הגלוי אלא גם בנפש פנימה, כשהן שבות אל העבר שנשכח והודחק. עבר זה עולה ממקומות נסתרים אל המישור הקיומי, במציאות כפולת פנים, המיטלטלת בין עולם דינאמי וחי לעולם הדמויות המיוצגות בתבליטי עיסת הנייר השרופים, השוקעות כפצע פתוח אל אופל השכחה.

הניגוד בין שני סוגי הדיוקנאות: בין רוחות הרפאים מחד גיסא לבין אלו המייצגים את עוצמת החיים והמשכיותם מאידך גיסא, יוצר את המתח המאפיין את התערוכה כולה.

בתערוכה מוצג הספר, קורות משפחת ויינפלד, ומוקרן בו סרט הוידיאו המכתבים,  שהוכן בהשראת יצירותיה של מלצר ומתבסס על המכתבים מתוך העיזבון המשפחתי. הסרט בנוי על רצף זמנים של: לפני, תוך-כדי ובסיום מלחמת העולם השנייה. בין המוצגים בסרט: המברק הבהול מלבוב ממאי 1940; מכתבים ממאי-יוני 1941 מלבוב; מכתב מיוני 1942 מדודתה של שרה מלצר שהוברח מקרון שהיה בדרכו למחנה ההשמדה בלז'ץ; מכתבים ומברקים מסיביר בין השנים 1940-1946 (ממשפחתה של שרה שניצלה הודות להגליה  לסיביר), ולאחר מכן מכתבים בין השנים 1946-1948 ממחנות העקורים בגרמניה בטרם עלייתה של מלצר לישראל.

מלצר ואחיה הוגלו לסיביר. אחד מהם, משה (לימים פרופ’ באוניברסיטה העברית בירושלים

וחתן פרס ישראל במקרא), היה בן 17 שנה בעת שנגזרה עליו עבודת פרך תמורת מכסת לחם. הוא עסק בהובלת קרוניות אדמה במכרות זהב מתחת לאדמה ובשטיפת עפרות זהב מתוכה. מדובר באזור הקר ביותר בטייגה בסיביר, 1000 ק”מ צפונה מימת הבייקל, שהטמפרטורה הממוצעת בו היתה בין מינוס חמישים למינוס שישים מעלות צלסיוס.

בהקמת תערוכה זו על מרכיביה השונים - הדיוקנאות, הספר והסרט ‘המכתבים’, ראתה היוצרת תשלום חוב, וביטוי לרצונה להציב ‘יד ושם’ לזכרם של בני משפחתה שברובם הוכחדו ללא שריד במחנה ההשמדה בלז'ץ.

התערוכה הוצגה במקומות שונים בארץ ובחו"ל.

הערה

מחנה ההשמדה בלז'ץ (Bełzec) היה מחנה ההשמדה הראשון שהקימו הנאצים במסגרת מבצע ריינהארד בפולין. כחצי מיליון יהודים מצאו בו את מותם. העובדה שלא נותרו כמעט ניצולים מהמחנה היא אחת הסיבות לכך שהוא אינו מפורסם וידוע כסוביבור וטרבלינקה שהוקמו אף הם במסגרת מבצע ריינהארד.

***

מתוך דבריו של פרופסור משה צוקרמן באירוע הפתיחה לתערוכה, ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה ב-27 לינואר 2014: 

שרה בדבריה הזכירה את אדורנו ,שאחרי שירו של פול צלאן הודה, שהוא טעה וחזר בו באופן חלקי לפחות, מאמירתו הקודמת, והצהיר: "הסבל האנושי זכאי לייצוג אמנותי, כשם שאדם בעינויי זכאי לצווח!". אני לוקח את החלק בתערוכה זאת, התבליטים השרופים מעיסת נייר נטולי צלם אדם, שאחזו בי כמדובבים את ייסורי האדם. לא מעשה זיכרון כאן אלא זיכרון לסבל האנושי. דיבוב לייסורים ולסבל בבשר החרוך. במובן זה התערוכה הזאת חשובה מעין כמוה. אין הרבה תערוכות כאלה בארץ. הייתי משווה אותה לגרשוני המביע במופשט, וכאן - מרומז לפיגורטיבי.

אדורנו שואל את עצמו, בספרו הדיאלקטיקה הנגטיבית, מהם שאריות המוסר שנשארו אחרי השואה? אם את לא קראת אותו, כדאי לך לדעת אותו, שרה, כי את מימשת אותו בתערוכה שלך.

 לא במושגים, ולא בתיאור , אלא בבשר החרוך!

קראתי את התיאור שלך על פיתוח הטכניקה של פפיר מאשה, לא כדי לתאר אלא לומר "היתה שם שריפה גדולה, היה בשר חרוך!" תערוכתך  לא רק חובה למשפחה, אלא לאנושות!

תודה רבה לך על התערוכה הזו, שרה.