שֵׁמוֹת דְּמוּיֵי פְּעָלִים וּשְׁמוֹת-עֶצֶם

משה שפריר, משורר

בְּעִקְבוֹת פָּרָשַׁת הַשָׁבוּעַ שֶׁל תְּחִלַּת סֵפֶר שְׁמוֹת

וּבוֹ שְׁמוֹת בְּנֵי מִשָׁפָּחַת יַעֲקֹב שֶׁיָּרדוּ מִצְרָיְמָה

 .

כְּמוֹ שֶׁשָּׁאַל הָרוֹזֵן הָרוּסִי אֶת רַעְיָתוֹ:

לָמָּה זֶה נָטַשְׁתְּ אוֹתִי נַטָּשָׁה?

- כָּךְ אוּלַי אָמַר הָאָדָם הָרִאשׁוֹן עַל אִשְּׁתּוֹ:

חָוִיִתִי חֲוַיַּת-אֲהָבָה עַזָּה עִם חַוָּה.

וְאוּלַי גַּם אָמַר עַדְרִיאֵל הַמּחֹלָתִי לְאִשְּׁתּוֹ:

מֵרַב, מֵרַב בַּת-שָׁאוּל - קָצָה נַפְשִׁי

מֵרֹב הַבָּנִים שֶׁיָּלַדְתְּ לִי, תְּנִי לִי בַּת!

וּבְדוֹמֶה לְכָךְ אוּלַי שָׂח יַעֲקֹב לְלָבָן:

אֲנִי לֵאֶה מְאֹד מִלֵּאָה רַכַּת-הָעֵינַיִם

וְגַם עָיֵף אֲנִי מִשֵּׁשֶׁת הַבָּנִים שֶׁיָּלְדָה לִי.

אָנָּא אֱמֹר לָהּ - הָבִיאִי לְיַעֲקֹב גַּם בַּת;

קַבְּלִי עָלַיִךְ אֶת דִּינִי וִיהִי שְׁמָהּ דִּינָה.

אֲבָל לֹא יַעֲקֹב וְלָבֶטַח גַּם לֹא לָבָן יָדְעוּ אָז,

שֶׁשִּׁמְעון וְלֵוִי יָדוּנוּ בְּעָתִיד אֶת אַנְשֵׁי שְׁכֶם

לִפְסַק דִּין-מָוֶת עַל אֹנֶס אֲחוֹתָם דִּינה.

וְְקָרוֹב לְוַדַּאי, שֶׁגַּם אָמַר חֶבֶר הַקֵּינִי לְאִשְּׁתּו:

יָעֵל, יָעֵל יָפָתִי-תַּמָּתִי, שָׁמַעְתִּי כִּי בְּהֵעָדְרִי

אַתְּ בְּמוֹ-יָדַיךְ כָּךְ רָצַחְתְּ אֶת סִיסְרָא,

וּבְכָךְ אַתְּ יִעַלְתְּ אֶת שִׁיטוֹת הַהֶרֶג.